חומה ובינה

מחשבות מאחורי גדרות התודעה

א

רגע לפני שאני כותב את הדברים הבאים, שיש בהם רגישות עצומה, חשוב לי לציין שהתייעצתי עם יהודי תלמיד חכם, והוא אמר לי כי יש היתר להביא את הדברים לידיעת הציבור.

נתחיל בדברים הידועים לכולם.

הדור שלנו הוא הדור שחז"ל מכנים דור 'עקבתא דמשיחא', ויש לזה הרבה השלכות. בין השאר ישנם חבלי משיח קשים מאוד. כוחות הרע יודעים שאוטוטו הנה משיח בא, ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות, והם יסיימו את תפקידם. זו הסיבה שהם מתחזקים ומתאמצים בכל כוח ותוקף, ממציאים אמצעים שונים לנסות להדיח לבבות בני ישראל.

המשימה שלנו היא להחזיק חזק, לעבור את הניסיון האחרון הזה, ולזכות לגאולה.

העניין הוא שהפגעים האלו – כמו הצרות של איוב – באים בצרורות. "עוד זה מדבר וזה בא". בשני העשורים האחרונים מתמודדת היהדות העולמית עם העניין של הרשת המקוונת, שהפילה חללים-חללים. המלחמה הזו מתנהלת בכל תוקף, ובחסדי שמיים אף נרשמים ניצחונות מזהירים. רוב ככל בני היהדות החרדית שמורים וגדורים. הטלפונים כשרים והחיים מאושרים ללא סרטים.

והנה בא איום חדש: הבינה מלאכותית רח"ל.

אבל אנחנו לא נבהלים. כפי שהבטיחו נביאינו – יבש חציר ונבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם. אנחנו נלחמים גם בניסיון הזה בכל הכוח. מתנזרים מכל צורה של העניין הזה. בל ייראה ובל יימצא, גם לא לצורך פרנסה.

עד כאן רבותיי, הדברים גלויים וידועים. וכאן מגיעה הבהרה חשובה, שכאמור, יש עליה הסכמות מכמה אנשי חינוך מפורסמים (הדברים נכתבים רק לעורר, וכל אחד יעשה שאלת חכם), משום שבעת האחרונה נראה שחל בלבול.

אוזן ששמעה 'לא תשתמש בבינה מלאכותית' הסיקה שבכלל האיסור, גם בינה שאינה מלאכותית. עוד ועוד נתקלים באנשים שהחלו להתנזר מכל דבר שיש בו 'בינה', והתוצאות ניכרות בשטח.

עוד ועוד צעדים במרחב הציבורי, מוכיחים שיוזמיהם מתנגדים לשימוש בחלק הזה שמתחת לכובע. אפשר לתת דוגמאות רבות, אבל העניין הוא שאלו שלא עושים שימוש בבינה האנושית, משום מה נוטים להיעלב ולתקוף במכתבים ובעוד דרכים.

אז אולי טיפ קטן: כשאתם מקליטים הודעה בקו ציבורי, או כשאתם אומרים שיעור בפני כך וכך אנשים – חשוב שתדעו, שחלק מהפגעים שהטכנולוגיה המציאה – הוא האפשרות לשתף כל הגיג כתוב או מוקלט עם מיליוני יהודים.

אם למשל עלה לכם רעיון חמוד איך לעקוף איזה סעיף תקציבי, וגם אמרתם אותו בקו ציבורי, אל תתפלאו שתוך ארבע דקות הוא פתח מהדורת שידור. בדיוק כמו שאם סיפרתם את סודותיכם לאדם לא מאוד ישר, אל תחווירו כשהוא מחליט לזכות את הרבים בהגיגיכם.

והאמת היא שלא צריך לקלקל אתכם עם מושגים טכנולוגיים. בזמן בית המקדש, היה מלך אחד בירושלים שצבר ניסיון רב וכתב ספר נפלא, שבו גילה על פי רוח הקודש את כל מה שיקרה בעולם. הוא הזהיר: "כי עוף השמים יוליך את הקול".

ושוב, כמו שכבר רמזנו בשבוע שעבר, העובדה שיש כאלו שלא בורכו בבינה יתרה, לא פוטרת את אלו שדאגו להפוך בעצמם ל'עוף השמיים' ולגרום חילול השם נורא. לאנשים כאלו מומלץ לקרוא קצת בספר 'ראשית חכמה', כמה חום מצפה בגיהינום. אולי יחוס אולי ירחם.

ב

ואחרי שהתבדחנו מעט, כדאי לעצור לרגע ולנסות להעמיק. העסק הרבה יותר רציני ממה שנראה. הוא נוגע באחד האתגרים הכי עמוקים שיש לציבור החרדי בעידן החדש.

כדי להסביר, בואו ננסה לחזור קצת אחורה. בואו נדבר על הרעיון הבסיסי שמגדיר את החרדיות. כי יהודים יש הרבה. גם מאמינים יש הרבה (תקשיבו לסיפורים של הגיבורים שחוזרים משבי חמאס, ותנסו לא לדמוע). ואפילו שומרי הלכה ומקפידים על כשרות יש.

לחרדיות יש רעיון נוסף, שמשום מה רבים בדור האחרון מתקשים לקלוט. הרעיון הזה במילה אחת: התבדלות.

לא ניכנס לכל הסיפור ההיסטורי. הרעיון הקדוש הזה נוסד במזרח-אירופה. היו אז רוחות פרצים של חילון ששטף את רוב היהדות העולמית. מיליוני יהודים התחלנו. אלו שנותרו נאלצו לעשות משהו מאוד לא נעים. הם נאלצו להתבדל.

ואיך מתבדלים? בכל דרך. בין השאר גם פיזית. מתכנסים באזורים מיוחדים, מעדיפים להתגורר במקומות תורה, משתדלים לצמצם מגע עם אלו שבחוץ, מקימים גופי תקשורת חרדיים, מסננים כל מידע מבחוץ. בקיצור, מקימים 'חומות' סביב למחנה, מציבים שומרים קשוחים בשערי הכניסה ועומדים כל הזמן על המשמר.

כמו לכל רעיון, גם לרעיון ההתבדלות יש חולשות ולפעמים גם עיוותים. כל ועדות הקבלה שמכעיסות כל כך אנשים צעירים, כל ה'מה יאמרו' ועוד לא מעט עניינים, הם מחירים שהיהדות החרדית הסכימה לשלם כדי לשמר את רעיון ההתבדלות.

כאן בארץ, היו שנים שההתבדלות הייתה ממש פיזית. זה קרה בעיקר בשנות השמונים. תל אביב התרוקנה ממאות השטיבלאך החסידיים שהיו בה. החרדים התקבצו בבני ברק, ואז התפשטו גם לביתר, למודיעין עילית ולעוד ערים מוקפות חומה תודעתית.

האמת שהיה כיף. בתוך החומות הללו, הכל היה יותר 'היימיש'. הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה. ובמשפחה כמו במשפחה, לא קורה כלום אם מישהו רואה את הכביסה המלוכלכת של השכן. פה ושם גם קצת מכופפים את החוקים. בכל זאת משפחה. כאשר הייתה חלילה מתרחשת איזו עוולה, ידענו איך לטפל בה בשפה ובקודים שלנו. בקיצור, לא נתנו דין וחשבון.

תשאלו את בני גילי – ילדי שנות התשעים: לפני כל טיול שנתי שבדרך כלל היה מגיע מחוץ לחומות, היינו זוכים לדרשה מהמנהל, שהיה מסביר לנו בקצרה את ענייני קידוש השם. הוא לימד אותנו שמסתכלים עלינו, שרואים בנו נציגים של הקדוש ברוך הוא, שאנחנו חייבים להתנהג בנימוס. בקיצור, זו הייתה שיחה שאמא לחוצת-שידוכים מנהלת עם ילדיה הסוררים רגע לפני שבאים למחותנים. לא לחטוף מהצלחות, לא להגביה קול, ולא לעשות עניינים. "כשתחזרו הביתה, תוכלו לאכול כמה שבא לכם".

לבני זמננו הסיפורים הללו נשמעים קצת מעוותים. אבל ממש לא. להפך, הרווח הרוחני היה כפול. חוץ מקידוש השם, גם הפנמת לעצמך בכל פעם שהלכת ברחוב, שאתה לא שייך לכאן. אתה צריך להיזהר, להתנהג בהתאם.

זו הייתה תודעה גלותית משובחת. תופעת הקצה המפורסמת שלה, הייתה באזורים שונים בחו"ל. יהודים חסידיים בשווייץ ובעוד קהילות, הקפידו לא לצאת בשבת בשטריימל לרחוב. (סתם שתדעו: העובדה שיהודי פולין מצניעים עד היום את הפאות מתחת לכיפה, ונמנעים מללכת בגארטל ברחוב, מגיעה מאותה תפיסה). לילדי זמננו זה נראה כמו 'פחדנות' ו'נחיתות', אבל האמת הפוכה לגמרי. זו הייתה תפיסה עמוקה של "למה תתראו".

הכרתי היטב את היהודים הללו, הייתה להם יותר 'גאווה יהודית' מכל בני זמננו. ודווקא בשל אותה גאווה עמוקה ופנימית, הם היו מצטנעים.

ג

בשלב זה נעצור את ההתרפקות על העבר, ונעבור להווה.

הזמנים השתנו. יש כמה וכמה סיבות ותהליכים היסטוריים וגאוגרפיים. העיקרי שבהם הוא הריבוי הדמוגרפי. ציבור של מיליון וחצי נפש לא באמת מסוגל להצטנע. ויש גם מצוקת דיור. בני ברק ומודיעין עילית צרות מהכיל. חייבים למצוא מקומות נוספים.

אפשר להכניס למשוואה גם את תנועת התשובה האדירה, שמצד אחד הכניסה אל תוך החומות רבבות יהודים צדיקים וקדושים, אבל על הדרך, היא גם קצת פתחה את החומות. זה מתבטא בניואנסים קטנים. סגנונות מוזיקה, לבוש, תפיסות עולם ועוד. אפשר גם לשקלל את ההיחלשות של הרעיון הציוני והתחזקות המוטיב האמוני של בני עדות המזרח.

ומעל הכל, הגיע האתגר האינטרנטי. בעולם המקוון, אין שום אפשרות להסתתר. כבר אי אפשר לדבר על 'רשות היחיד'. כל העולם כולו הפך לשכונה קטנה. אין יותר סודות. שני גבאי חצר מתווכחים במטבח, ותוך עשרים שניות התיעוד מגיע לגבאי השלישי שנמצא בטיול בהונגריה.

חומות ההתבדלות הולכות והופכות מעניין מוחשי, לדבר מופשט ורעיוני. בעידן שלנו, יכולים שני יהודים לגור באותו בניין, להתפלל באותו בית כנסת, אבל יש ביניהם הבדל תהומי. אחד מהם חי בתוך החומות, והשני כבר מציץ החוצה.

העניין הוא שכל התהליך הזה קרה הרבה יותר מהר ממה שהצלחנו להתארגן.

וכאן העסק מתחיל להיות מסובך. יש קבוצות מסוימות שעוד לא עיכלו את העידן החדש. בתפיסת עולמן הן עוד חיות במין משפחה קטנה, ובתוך המשפחה אפשר להתבטא באופן משוחרר, לזרוק קצת קליפות למרפסת של השכנים, ופה ושם גם קצת להתרחב על חשבונם. בכל זאת אחים.

ברוב המקרים אלו אנשים צעירים שכבר נולדו לתוך העולם החדש. הם מעולם לא קיבלו את תדרוך היציאה מן החומות. הם מוקפים בחומה התודעתית, בלי יכולת להבין שהיא נמצאת רק בתודעה שלהם. כשבחור כזה מגיע לנמל תעופה בין-לאומי למשל, אין לו מושג שריקוד חסידי מוזר – מול ציבור ענק של אירופים, לא מעורר בליבם אהבה גדולה ליהודים (גם לא תפילה קולנית חוסמת מעברים ומעוררת ישנים במטוס).

בעקבות הדברים בשבוע שעבר, קיבלתי לא מעט פניות – בעיקר של צעירים – שחיזקו אצלי את ההבנה. "אנחנו לא צריכים להתבייש באמת שלנו", כתב לי צעיר. והוא צודק. האמת היא מקור לגאווה. אלא שברבים מהמקרים העובדה שצריך לצעוק אמיתות שונות, לא מגיעה מגאווה אלא מנחיתות ומרצון לאישור. (אי אפשר שלא לראות כאן את השפעת הרשת המקוונת, שבה ה'אמת' נמדדת לפי 'לייקים' ומסכימים.)

אצל חז"ל מצאנו אמירה חשובה: "דבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ" (מנחות צט ב). כי יש דברים שברגע שהם נאמרים בפני האדם הלא-נכון, הם הופכים להיות לא נכונים.

ומכאן ברמז ובתפילה שאיש לא ייפגע: אצל צדיקי החסידות מצאנו הקפדה יתרה, שלא לספר סיפורי מופתים 'קשוחים' בפני כאלו שלא הכירו את אותם צדיקים. הלוואי שתלמידי תלמידיהם היו משמרים על קצת יותר מודעות ולא רצים להפיץ רעיונות שבעבר נכתב לצידם: "פנימי – אין להפיץ", וגורמים מבוכה לכל הנתקל בהם.

שנזכה לקדש שם שמיים.