יוסי אליטוב
כ"ח שבט התשפ"ג
נציגי הימין בפוליטיקה הישראלית לא סבלו מעולם מהיעדר אידיאולוגיה. היא תמיד הייתה שם. נחרצת, דעתנית, סדורה ומוצקה. ערכים למכביר ישנם, אהבת העם והארץ בהחלט קיימת. הנאומים מצוינים, מתובלים בפסוקים מהמקורות ולהבדיל במובאות מז'בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר. דיבורים גבוהים ונישאים בדבר "זכותנו על הארץ הזאת", "צדקת הדרך היהודית", ואף הצורך לשמור על דמוקרטיה אמיתית ומהותית, שבה האיזון לא מופר ורצון העם בא לידי ביטוי במעשים ולא רק בהצהרות. הפרוטוקולים של דברי ימי הכנסת עמוסים באלפי נאומים שמכילים את המוטיבים האלה, מפיהם של טובי הפוליטיקאים מימין.
הנאומים וההצהרות היו אפוא מצוינים, והבעיה הייתה תמיד במקומות אחרים לגמרי: בביצוע, בהבנה הפוליטית ובדבקות במטרה.
הפארסה המשפילה שנרשמה ביום רביעי האחרון, כאשר ראשי הימין מצמצו ראשונים והודיעו על הקפאה של חלק מהרפורמות המשפטיות המתוכננות, סיפרה ברגע אחד את סיפורו הטרגי של הימין הישראלי. סיפור של כוונות טובות שנתקעות בסלעים הקשים של המציאות הלא מנוהלת נכון. כך למשל את האשראי הציבורי מבזבזים על נאומי רהב ודיבורים מיותרים, ואז, כשמגיעים למעשה, נשמטים אחד אחד כמו לווייתנים חסרי רוח חיים שנפלטים אל החוף. הרבה פתוס; מעט מאוד תוצאות בכיס.
קחו לדוגמה שלושה מהמנהיגים הרהוטים של הימין האידיאולוגי: יריב לוין, שמחה רוטמן ושלמה קרעי. כל אחד בשלישייה הזו הוא אידיאליסט מושבע. על אף אחד מהם אין מילה רעה אחת לומר בהקשר האידיאולוגי. הם שליחים נאמנים לאידיאולוגיה הימנית, תוכם כְּבָרָם, מאמינים באמת ובתמים בערכים המשווקים על ידם.
אבל פוליטיקה איננה בית מדרש, והכנסת איננה משכנה של האמת הצרופה. העיסוק הפוליטי הוא אומנות האפשר. ההבנה איך ממצים מכל סיטואציה את המקסימום האפשרי כדי לקדם את האג'נדה. איך מגייסים את הטקטיקות בשירותו של היעד הסופי. המבחן איננו בגודל הנאומים ובהיקף הכריזמה, אלא בתוצאה הסופית. השאלה היא עם מה נשארים ביד כשמגיעים לקופה. זוהי אבן הבוחן ואין בלתה.
סופת הברברת
אולי נתחיל דווקא בשלמה קרעי. יהודי טוב, מלח הארץ, ד"ר להנדסת תעשייה וניהול, פסוקי התנ"ך מתגלגלים על לשונו והעברית שלו מהוקצעת כמו בבית מרקחת, ללא סייג וללא רבב. כאשר מונה למשרד התקשורת, קרעי פתח במתקפת ראיונות. הוא הבטיח שפניו לפרק את כל המנגנון של תאגיד השידור הציבורי, הגוף השנוא ביותר על משפחת נתניהו. הזחיחות של קרעי נמרחה על המסכים. אוהו, מה הוא יעולל למגישים שם, הוא יטפל בהם אחד אחד במו ידיו ויראה להם מה זה. לא ישאיר אבן על אבן.
פטפוטי הרהב העירו כמובן את כל הדובים במחנה שמנגד, ובתוך מספר ימים גרמו לדוקטור לקפל את הדגלים ולהודיע בקול ענות חלושה שהכל נכנס להקפאה. קרעי נשאר עם כמה שעות של ראיונות ונאומים, ואפס תוצאה ביד. כאמור, הנ"ל מצויד בסט התכונות הטוב ביותר בעבור איש ציבור מרשים. אבל פוליטיקאי משופשף הוא לא.
קרעי הוא אולי דובר טוב, אבל איננו אחד שמצויד בערמומיות הדרושה סטייל זאב אלקין ואחרים, המבינים שמבחן התוצאה הוא הקובע, ואין שום מבחן אחר. עם קצת יותר תחכום ועורמה ועם קצת פחות תאוות פרסום וחשיפה, יכול היה קרעי להרדים את השומרים ולמצוא את העיתוי הנכון להסתערות כאשר אף אחד לא מוכן. קרעי החמיץ את המטרה. במקרה הזה, התוצאה של גוף תקשורת ציבורי שנותר על עומדו היא אולי דווקא טובה ציבורית.
יריב לוין ושמחה רוטמן הפכו את ההתנהלות הטרגית־קומית של קרעי לעניין מסובך הרבה יותר, והיא נוגעת לליבת החיים במדינת ישראל שתחת שלטון כפול: שלטון פוליטי מוחלש ושלטון משפטי חסר גבולות. לכאורה, שני הפוליטיקאים הללו, שכוכבם דורך גבוה מאוד בשמי הימין ושמם נישא לתהילה בקרב כל השדרה הימנית על מיליוני תומכיה, לכאורה צמד זה הוא התגשמות הפוליטיקאי הימני שלבואו ייחלנו כל השנים: הם נחושים, בהירים, רהוטים, אינטליגנטיים, יודעים בדיוק מה הם רוצים ויודעים להתעמת בצורה אינטלקטואלית עם כל הוגי הדעות ומפיצי ההגיגים בשמאל ובתקשורת.
אבל לצערנו, השניים הם הכל חוץ מפוליטיקאים. לוין קפץ ראשון לבריכה ריקה ממים. הוא יצא לסבב ראיונות והופעות שבהם חשף בחוסר חכמה את כל תוכניותיו, אחת לאחת, לא השאיר כלום במגירה. שלב אחר שלב, תהליך אחר תהליך, לוין הפקיד למעשה את כל התוכנית הסופית בידיהם של כל היריבים רבי־העוצמה, משופטי העליון דרך היועמ"שית ועד לפקידים ומנסחי העצומות.
לוין העניק ליריביו את מלוא האינפורמציה, חינם אין כסף, בלי צורך בסוכנים ובהאזנות סתר, ואפשר להם לרקום את האסטרטגיה שתביא לטרפוד המהלך ולמסמוסו. הסופה ברברה שהכתה בערי ישראל, היא אין ואפס לעומת סופת הברברת שמאיימת למוטט את הרפורמה המשפטית החשובה ביותר בתולדותיו של שלטון הימין בישראל.
החנון שרצה רפורמה
כשחז"ל אומרים 'מילה בסלע, שתיקה בתרי' הם מתכוונים בדיוק לזה. שתיקה אסטרטגית שווה הרבה יותר ממילה שרק מזיקה ומטרפדת. וכך, מסיבת העיתונאים של לוין זיקקה את כל מה שהשמאל היה צריך כדי להתעורר ולצאת לרחובות. התגובה הייתה מיידית, מהירה ויעילה: חיות נאמה את נאום חייה, אדמו"ר המהפכה אהרן ברק יצא לבליץ תקשורתי מקיף, התקשורת נענתה בהתלהבות, וההמונים יצאו לרחובות תל אביב, שבוע אחר שבוע, בגשם ובקור, כדי לטרפד את היוזמה שתהפוך את שלטון הימין לשלטון של ממש.
בעולם העסקי רווח כלל ברזל שלפיו ידע הוא כוח. כאשר פלוני מודיע מראש על עסקה שהוא רוקם – מתחרהו מתעורר ועושה הכל כדי להקדימו ולטרפד את העסקה. פטפטנים גדולים מעולם לא שרדו בעולם העסקי. כלל ברזל נוסף: מבחן הביצוע הוא הקובע. לא מתגמלים על רצון טוב, על נאום נלהב ועל לב זאב. את הידע העניק לוין ליריביו הרעיוניים חינם אין כסף, ואפשר להם להוציא את ההפגנות המרהיבות שראינו בשבועות האחרונים. וכך גם טרפד לעצמו את מבחן הביצוע.
אגב, זו בדיוק השיטה שבה ניהל לוין את המו"מ הקואליציוני. במקום לתמרן בתחכום, להרדים את מי שצריך, לשמור על קלפים צמוד לחזה, לקנות שותפים בצד השני, לחתור לסגירות מוקדמות שייצרו אפקט, ליצור קצת אנדרלמוסיה במחנה שמעבר – הוא ניהל משא ומתן של 'חנונים', של צדיקים ישרים כסרגל. כנסת ישראל רחוקה מאוד מלהיות משכן היושר והצדק. זהו מקום שבו ידם של התגרנים הממולחים על העליונה.
שמחה רוטמן הוא הצלע השלישית בחבורה המופלאה הזו. מופת של מידות טובות, דעתנות ימנית קוהרנטית ומנומקת, אלא שכל הכישרון הנהדר הזה מבוזבז על מאות עימותים והתקוטטויות. עם קצת ממולחות פוליטית הוא יכול היה לחסוך את הסיטואציה שבה הצליח ללכד כמעט את כל המחנה החילוני בישראל לצאת נגדו ונגד הרפורמה שלו. אנשי ימין מובהקים מצאו את עצמם מזדהים עם מאבק השמאל, אם בגלוי ואם בסתר, כמו ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, ראשי רשויות מטעם הליכוד ועוד, שהוציאו הודעות נגד קידומה של הרפורמה המשפטית.
לוין ורוטמן ראו את הצונמי התקשורתי, והחליטו למצמץ. הם הודיעו על הקפאת הליכי החקיקה. ומרגע ההודעה על הקפאת החקיקה אפשר לקבוע: הרפורמה המשפטית אולי תיקבר לחלוטין, אבל בוודאי שתרוקן מחלקיה המשמעותיים. הזדמנות הפז הוחמצה. מכאן ואילך היא תתחיל לצלוע אל גוויעתה. אם לוין ורוטמן חשבו לקנות מעט שקט – ההפך הגמור קרה: השמאל רשם לעצמו את ההצלחה, וסימן את היעד הבא: הם לחיצים, ההפגנות, החרמות ומאמצי החבלה בכלכלה הישראלית נושאים פירות, וכל שנותר הוא רק להגביר קצב.
אם לוין ורוטמן לא ילמדו לעשות יותר ולברבר פחות – יהיה אפשר לקבוע בוודאות: הייתה רפורמה יפה. עכשיו היא איננה. יהי זכרה ברוך.
שמחם בבניין שלם
דווקא בגזרת הקניידלך הפנים מגזריים, המציאות נראית ורודה למדי. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מאמץ לראשונה, ולא כמטפורה, את האמירה "האורות במשרד האוצר לא כבו כל הלילה". הוא עורך ישיבות ארוכות ומקצועיות, חלקן לתוך הלילה, מוקף בצוות שמצויד בסכין בין השיניים. הוא מתכנן לשנות את תקציב המדינה מקצה לקצה, באופן שאף שר אוצר לפניו לא הצליח. הכל בשקט מופתי, בעבודת מטה מסודרת וללא ברבורים מיותרים.
אגף התקציבים באוצר, שידע להתל עד היום בכל שרי האוצר מהימין, למד להעריך את ההבנה ואת המיקוד במטרה של סמוטריץ', ולמד לעבוד איתו. הפקידים יודעים שאי אפשר 'לערבב' אותו, הוא צולל לנתונים, ועם זאת אפשר לסכם איתו ולסמוך שתהיה לו מילת ברזל. לסמוטריץ' יש יתרון נוסף: הוא יודע לדבר לא רק מלמעלה למטה אלא גם מלמטה למעלה. הוא מאתר את הפקידים בדרגים הנמוכים, שואב מידע מכולם, מכבד ומתייעץ.
גם שר השיכון יצחק גולדקנופף מתברר כהצלחה משמעותית בכל מה שקשור לתחום הבנייה. אפשר לומר כי מתחת לפני השטח או למעשה מעל לפני השטח, מתחוללת מהפכה של ממש. את יכולותיו הביצועיות של גולדקנופף למדו להכיר גם גורמים שפגשו אותו בסיבובים הציבוריים הקודמים. שאלו את דודי וייסמן, את מנהלי חברת אל־על לדורותיהם, את בעלי מפעלי פיניציה ועוד גופים במשק הישראלי. למרות זאת, כשמונה להוביל את אגודת ישראל היו לא מעט שהרימו גבה ואף ניסו לסכל את המינוי בתואנות של חוסר ניסיון פוליטי.
כעת אפשר להתרשם שהחששות היו מיותרים. חודש וקצת לאחר שנכנס למשרד הבינוי והשיכון – גולדקנופף מצליח לקדם מהלכים ביצועיים מרשימים. קחו למשל את העיר ביתר עילית, שבה אני מתגורר. העיר סובלת ממצוקה חריפה של מחסור בדירות. כולנו זוכרים כי בתקופתו של זאב אלקין השר הקודם, אושרו בביתר ארבע יחידות דיור בלבד. זו הייתה בדיחה עצובה, שלימדה על יחס המשרד לציבור החרדי בתקופתו.
'בונים' על גולדקנופף
השבוע התבשרנו כי בתגובה לגל הטרור הנוראי שאותו אנו חווים בתקופה האחרונה, גולדקנופף פעל עם ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר סמוטריץ' (שמועצת התכנון העליונה נמצאת תחת אחריותו), וכך הואץ שיווקם של כאלף יחידות דיור. ליתר דיוק 1,047 בעיר, ועוד כ־700 יחידות לתכנון בהמשך. זוהי בשורה משמעותית לעיר ביתר בפרט ולציבור החרדי בכלל, שיזכה לדיור ראוי קרוב לירושלים, ולא יצטרך לנדוד עד כסייפה בשביל דיור בר השגה.
המהלך מצטרף להכרזתו של השר גולדקנופף על הקמת היישוב החב"די יתיר. המבוגרים שבנו זוכרים את ניסיון הקמת היישוב החב"די הרי־זהב שבשומרון שלא צלח בעטיה של האינתיפאדה השנייה. כעת מתממש החלום. היישוב צפוי לאכלס גם עולים מחו"ל, ישיבה ובית הארחה. כבר כעת, לאחר האישור, יושב במקום גרעין של משפחות והדחפורים עובדים בשטח. גולדקנופף לא הסתפק בכך והצהיר על הקמת יישוב בדרום הארץ הנושא את השם הזמני 'חנון' שבו ייבנו 500 בתים צמודי קרקע במטרה לחזק את עוטף עזה.
הציבור החרדי סבל מנחת זרועה של הממשלה הקודמת גם בגזרת הדיור. כל המכרזים במועצה האזורית שפיר שיועדו לציבור החרדי ליד קריית גת, נחטפו על ידי השר אלקין שלא חמל על כבשת הרש. בשקט בשקט, שפיר חוזרת לידיים חרדיות ובשטחה ישווק משרד הבינוי לציבור החרדי קרוב 30,000 יח"ד. דה פאקטו זאת הקמה של עיר חרדית חדשה.
צריך לומר ביושר: התקשורת החרדית מסקרת את מצוקת הדיור בהרחבה. קשה לזכור שר שעוד בטרם מלאות מאה ימי החסד הראשונים לכהונתו, הביא שורת ביצועים כה משמעותיים בעבור ציבור שולחיו. גולדקנופף יודע שככל הנראה הוא הגיע לתקופה קצרה בפוליטיקה הישראלית, לאחר שנים של עשייה בתחום החינוך. נראה כי בזמן הקצר שהוא צפוי לכהן, יחסית לפוליטיקה החרדית, הוא מעוניין להשאיר חותם משמעותי.
מעל גבי טור זה ביקרתי את השר גולדקנופף לא מעט. על ההתבטאויות שלו שחוללו סערות והקריירה התקשורתית שפיתח. אך מאז שנכנס לתפקידו, נדמה שהוא עסוק בפתרון מצוקת הדיור במלוא המרץ ומשאיר את הבמות התקשורתיות לאחרים. הוא שקוע בעשייה למען הציבור באותה בולדוזריות שהייתה אופיינית לו בתפקידיו הציבוריים הקודמים. גם במקרה שלו העוזרים מספרים על ישיבות ליליות עם הנהלת המשרד וגורמי המקצוע כדבר שבשגרה, לצד עשייה נטולת צלצולים בין כותלי משרד השיכון.
הצלחתו של כל פוליטיקאי חרדי היא הצלחת הציבור החרדי כולו, אך בתחום הדיור זו הצלחה גם לכלל הציבור בישראל. מצוקת הדיור מכבידה כגיבנת על גבם של הזוגות הצעירים. עם רפורמה משפטית או בלעדיה, קורת גג ראויה לשמה היא צורך של אברך בני ברקי והייטקיסט תל אביבי כאחד. כולנו תקווה שגם אם בקדנציה של גולדקנופף היא לא תיפתר כליל – לפחות היא תצומצם באופן משמעותי. אנחנו בהחלט 'בונים' עליו.
בית חולים וגשר רעוע
בשבוע שעבר שיתפתי מעל גבי עמודים אלו, מחוויה אישית, מעט ממה שעובר על משפחה במדינת ישראל שאחד מיקיריה נזקק לשירותי המרכזים הרפואיים במדינה. התלאות, הסבל, האטימות, חוסר הסטריליות, אי הזמינות של הרופאים והצוותים הרפואיים, מספר התקנים הנמוך שלא מאפשר בכלל לתת יחס של בני אדם לאנשים במצב הכי קשה בחייהם, ושירות בלתי נסבל לאנשים שנמצאים במצוקה רפואית חירומית. למען האמת, אלה היו תיאורים על קצה המזלג.
יכולתי להקדיש עוד כמה טורים שלמים ליומן נוגה ומטלטל של אירועים שהתפרסו על פני שלוש שנים ושמונה חודשים. אין לי הרבה מילים טובות לומר על המנגנון, מעבר למילים הטובות שצריך לחלק לצוותים הרפואיים שבמסגרת התנאים המחפירים משתדלים ועושים מה שיכולים. אבל עם כל הכבוד ללב הזהב של אותם מלאכים בחלוקים לבנים – השיטה לצערנו היא כה חולה, התנאים כה ירודים, והשירות כה מחפיר, עד שההבנה האולטימטיבית היא שמישהו חייב להוריד את המתג ולאתחל מחדש את השיטה כולה.
בעיר כמו ירושלים, בירת המדינה היהודית המתקדמת ומקום מגוריהם של יותר ממיליון איש, היו צריכים לפעול לפחות עשרה חדרי מיון, ולא שלושה בלבד, שגם בהם זקוקים למרפקים ולעדר של עסקנים ומאכערים כדי לקבל בדיקה שעשויה להציל את החיים, בלי להמתין עשר שעות, לטלפן לחצי מדינה ולייבב בטלפון שבן המשפחה הולך ודועך מול העיניים ואף אחד לא מטפל כמו שצריך.
אני מתחייב שלא לשאת פנים לאיש, ולהמשיך גם בטורים הבאים לשתף באותן חוויות שרשומות על לוח ליבי, בתקווה גדולה שנצליח להציל חיים ולמנוע מאותה מערכת חולה להמשיך לא לתת שירות או לתת שירות חלקי ולקוי, שעשוי לעלות בחיי אדם.
בינתיים אשתף, על קצה המזלג ממש, באחדים מתוך יותר ממאה המכתבים שזרמו לשולחני בעקבות הטור בשבוע שעבר. כך למשל כותב לי יהודי מירושלים: "קראתי בצמרמורת את טורך המיוחד. תמיד הוא כזה והפעם גם נגע בי אישית ביותר. המחדלים האלו מחזירים אותי לשהות על יד אבי זצ"ל באחד מהמרכזים הרפואיים בירושלים.
"שבנו מחו"ל אחרי ניתוח לב שהוכתר בהצלחה ברוך השם. בין יום הכיפורים לסוכות היה לו משהו זעום לכאורה שגרם לנו להבהיל אותו למרכז הרפואי. הוא אושפז ושוחרר. בסוכות אבא לא חש בטוב. הוא אושפז שוב, וכשהגיע למקום אמרו לנו שהתוצאה של הבדיקות שנערכו לפני כמה ימים מלמדת על זיהום. מדוע לא חשבו להתקשר ולהודיע על כך? אלמלא הגיע שוב לאשפוז, מיוזמתו, לא היינו מגלים זאת.
"היו עוד הרבה סימני שאלה סביב ההתנהלות, אבל סוף דבר: בתוך 48 שעות אבינו זצ"ל השיב את נשמתו ליוצרה בגיל 68, כשהוא בשיא עשייתו ורוממותו, למגינת הלב של כל בני משפחתו הענפה".
הנה מכתב נוסף: "ידידי היקר, קראתי את הכתבה על מו"ר אביך זצ"ל בעיון רב. היום אבא שלי התאשפז באחד המרכזים הרפואיים בירושלים, בגלל חום ועוד דברים. רק בערב התברר שזה זיהום. אמרתי לאמא שלי שתשים לב שמטפלים בזה, כי זה יכול להרוס את הריאות וכל זה בזכות הטור שלך".
ועוד מכתב: "אני מתעסק קצת בעזרה במערכת הבריאות לאנשים שזקוקים לכך. קראתי את דבריך הכואבים בטורך בעיתון 'משפחה' על מערכת הבריאות הקורסת. הדברים ידועים וכואבים. מזעזע כל פעם לשמוע על זה מחדש ועוד מכלי ראשון ובצורה כל כך ישירה. מקרה כזה של חוסר מקצועיות והיעדר הקשבה ועקב כך פטירת החולה – הוא ממש מזעזע ודוקר ומתסכל. כואב שלא רואים פתרון באופק שיפסיק את המצב המוביל לסבל בלתי יתואר בעבור חולים שמאושפזים במערכת הבריאות הישראלית".
ולסיום, עוד מכתב מזעזע, ששלח לי יהודי בשם הרב בנימין ג': "ראשית, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. קראתי מה שכתבת ולצערי אני מזדהה (מזדהם) עם כל מילה.
"בשבוע שעבר אבא לא הרגיש טוב ברמה מחשידה. פינו אותו בשעה 12 בלילה, אבל רק בשש בבוקר הוחלט לתת לו תרופה במשך היום, וגם זה לאחר שהפעלנו 'פרוטקציה'. הוא נשאר בהשהיה במיון על מנת לשחררו מכיוון שהמדדים היו בסדר ולא ראו שום דבר קיצוני.
"והנה, לפתע הוא נלקח למחלקה. למחרת בבוקר, בהוראת רופא במיון, שוחררנו וברחנו. הרופא אמר, כי הסיבה שהחליטו להעלות אותו למחלקה היא כסף. זו החלטה של ההנהלה, לא החלטה רפואית.
"לצערנו, כשנכנסים לבתי חולים צריך לבדוק בשבע עיניים כל תרופה שהם נותנים ולא להיות כנוע. בברכת יישר כוח שאתה מציף את הנושא ושנזכה ל'והסירותי מחלה מקרבך'".
מכתב אחרי 55 שנה
אחד הנכסים שאבינו הכ"מ הותיר בעולם לאחר הסתלקותו, הוא אוצר שמכיל 135 מכתבים ששיגר לו כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זצוק"ל לאורך עשר השנים שבין תשי"ג לתשכ"ג. אלה השנים שבהן היה אבינו תלמיד בישיבת חב"ד בלוד ולאחר מכן החל לעבוד כמחנך בבתי ספר לקירוב ביישובי השדה קריית גת וברוש שבדרום.
המכתבים הללו הם ביטוי לקשר אמיץ שנרקם בין נפשו הסוערת של צעיר בראשית דרכו שחושף את כל לבטיו בפני רבו, שאותו לא פגש מעולם, ובתגובה זוכה להדרכות מפורטות ומדויקות בכתב. זהו אוצר עשיר של יראת שמיים עם ערך לדורות.
כל המכתבים הללו נשלחו מברוקלין והגיעו לכל נקודה בעולם שבהן התגורר אבינו לאורך שנותיו רוויות הנדודים: לוד, כפר חב"ד, ירושלים, קריית גת, ברוש, בוקרשט, יוגוסלביה ובואנוס איירס שבארגנטינה. הדוורים עשו את מלאכתם נאמנה. בשביל אבא האגרות הללו היו האוצר הכי יקר. גם בצוואתו הורה לצאצאים שיקבעו זמן מעת לעת להגות במכתבים הללו ולקבל מהם הדרכה לחיים של צעיר בראשית דרכו, שפוסע בעולם ומתמודד עם שורה של אתגרים ושאלות.
אבל רק מכתב אחד, מסתבר, לא הגיע במשך עשרות שנים לתעודתו. הרבי מליובאוויטש כתב אותו לאבינו לפני כמעט חמישים וחמש שנים, בתאריך ה' באב תשכ"ח. המכתב עשה את כל הדרך מברוקלין לרחוב אלקנה בשיכון חב"ד בירושלים. אלא ששבוע קודם לכן העתיק אבא את מגוריו ליוגוסלביה, שם עסק במקצוע השחיטה. הדוור גילה כי הכתובת שגויה, ובעקבות כך חזרה האגרת מירושלים לכתובת 770 איסטרן פארקווי בברוקלין, ונותר מיותם באחד הארגזים שעל ידי משרד המזכירוּת של הרבי מליובאוויטש.
ביום שלישי השבוע, בשעת ערב, אני מקבל טלפון מאחד האנשים שזכו להיות קרובים מאוד לרבי מליובאוויטש ועוסקים בהוצאה לאור של הכתבים הקדושים. "אני חייב לשתף אותך במשהו מבהיל", אומר לי אותו יהודי נשוא פנים. "תוך כדי עבודתי השבוע, נתקלתי באקראי באגרת חתומה שהרבי שלח לאביך, אך מעולם היא לא הגיעה אליו. על המעטפה רשום שמו של אביך וכתובת מגוריו בירושלים, וחותמת הדואר באנגלית מלמדת על כך שהנמען לא נמצא ועל כן חזר המכתב לשולח.
"אין לי שום הסבר", המשיך החסיד לספר לי, "מדוע עד כה לא הגיעה האגרת לאביך, אף שבמשך שנים הוא היה בא ויוצא בשערי 770. מכיוון שאנחנו מאמינים בהשגחה פרטית, אני מבין שרצתה ההשגחה כי אגרת זו תגיע אליך דווקא כעת, מייד לאחר פטירתו של אביכם הגדול. כעת אני שולח לך בידיים רועדות את צילום המכתב, שמתברר כי עוסק בדברי נחמה שהרבי בחר לכתוב לאביכם, אך למעשה מתברר כי המכתב נכתב בעבורכם".
תזכורת שמיימית מופלאה
כשהאגרת נחתה אצלי קראתי אותה בעיניים דומעות. בין השאר נכתב בה: "יהי רצון אשר אבינו שבשמים, אב הרחמן ואב הרחמים, ינחם את עמו ישראל נחמה בכפליים, כפליים לתושייה. וידוע אשר כפליים אלו אינם שתי פעמים ככה, כי אם שלא בערך. ובקרוב ממש בעגלא דידן יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים״.
בשולי המכתב מוסיף הרבי את המילים אב הרחמן, הרחמים וכותב: "שם התואר ויותר מזה מקור הרחמים". את האגרת מסיים הרבי באיחול: "בברכה להסתדרות טובה ולבשורות טובות".
מה הלקח שאני מפיק מאירוע שכזה, מעבר לסיפור מופת של השגחה פרטית? גם כאשר אדם נמצא בתקופה של הסתרה, בזמן של 'הסתר פנים', כשהוא יושב באבל על פטירת יקירו, משמיים שולחים לו איתותים כדי שיזכור: יהודי אף פעם אינו לבד, והקדוש ברוך הוא תמיד איתו. וכגודל השבר כך יהיה גודל הנחמה. ולא סתם נחמה אלא כזו שבאה "ממקור הרחמים", כפי שמופיע באגרת, כלומר, מדרגת הרחמים הגבוהה ביותר.
כל יהודי זוכה לעין פקוחה מלמעלה, במיוחד בזמנים קשים. יש בעל בית לעולם ויהודי איננו נמצא לבד, הקב"ה נמצא תמיד איתו. גם כשאין הסבר לדברים שקורים לנו, אנו יודעים שעינו של שומר ישראל פקוחה תמיד עלינו ודואגת לעטוף אותנו בישועה ונחמה. לפעמים ממתינה אגרת חתומה במשך חמישים וחמש שנה, כדי שתגיע בזמן הנכון ואז תעניק עידוד לבני המשפחה והצאצאים בדיוק ברגע שבו הם זקוקים לו יותר מכל.
בימים האלה כולנו זקוקים לתזכורת הזו. אשרינו שאנחנו יהודים מאמינים, ומה טוב חלקנו שאנו זוכים לראות את ההשגחה הפרטית שמלווה אותנו. ולוואי שנזכה לראותה אך ורק בטוב ובשמחות גלויות.
