אבודים בלבנון: במשך ארבעים דקות צעדנו מאחורי גדר הגבול ושום ג'יפ של צה"ל לא הופיע, רק בנס נמנע אסון >> אנשי הפוזיציה: איך הופכת החלטה של בית המשפט לזו שמדברת נגדו? >> מהחומר הנכון: מה יש בו בגדעון סער שטורף את הקלפים הפוליטיים ומשנה את הזירה מן הקצה לקצה? >> וגם, משהו על ראיון הפרישה של רון דרמר
1. בעיניים עצומות
ליאוניד מיכלסון, הוא אוליגרך יהודי, המקורב לנשיא פוטין. לפני כשנתיים זכתה חברת הגז שבבעלותו, נובהטק, במכרז שהוציאה ממשלת לבנון על קידוחים במשולש השטח הימי, המכונה בלוק 9, שעל פי הערכות, אוגר בתוכו עתודות של גז טבעי.
מדובר בשטח מריבה שישראל טוענת לבעלות על חלקו. כניסתו למשחק של גורם המקורב לקרמלין, הייתה 'מוקש נעל' לבנוני מדגם רוסי: להתמודד מול מערך כלי השיט שבנה חיזבללה, זה סיפור אחד, ולהתגרות בדֹב הרוסי זהו סיפור שונה לחלוטין.
מי שבזמנו נחלץ לתווך בין הצדדים היה מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. כמנכ"לה לשעבר של ענקית הכימיקלים 'אקסון', ניהל טילרסון קשרים הדוקים עם ממשלות רוסיה ואיראן – (כן, גם כשהאחרונה הייתה נתונה תחת סנקציות אמריקאיות). בירושלים היו משוכנעים, שכניסתו לזירה תשמש קטליזטור עבור ממשלת לבנון לשנות גישה. זה לא קרה. חיזבללה הטיל ווטו וטילרסון נואש מניסיונותיו.
לפני כחודשיים, בצילו של המשבר הכלכלי האדיר שפוקד את המדינה, הסיר הארגון את התנגדותו. הצדדים פתחו במשא ומתן מואץ, שהתקיים במטה האו"ם בנקורה, הצד הלבנוני של ראש הנקרה. ארבע פעמים כינס המתווך האמריקאי, דייוויד סטרפילד, את הצדדים. לאורך השיחות, היה נראה שמושגת פריצת דרך, אבל בימים האחרונים, שוב נקלע המשא ומתן למבוי סתום:
מתברר, שבניגוד לסיכום מוקדם, הלבנונים החליטו פתאום לכרוך בין נקודות החיכוך היבשתיות לסוגיה הימית. גורם בכיר אומר לי השבוע שהצעד הזה, הוא סמן מובהק המבשר את חילופי הממשלים בוושינגטון. לדבריו, הצהרותיו המוקדמות של הנשיא ביידן, על כוונתו לחזור להסכם הגרעין, הפיחו תקוות חדשות בחיזבללה. רוצה לומר: ראשי הארגון מעריכים שהסרת הסנקציות תחדש את הזרמת הכסף האיראני לקופתו.
משכך, הצורך לפתח את בלוק 9, כבר לא בהול כל כך. הלבנונים הרעבים, ימתינו עד שהארגון הרצחני יסיים לברר האם לאור המהפך הפוליטי בוושינגטון, האינטרסים הכלכליים שלו עדיין חופפים לאינטרסים של אזרחי המדינה עליה השתלט.
השיחות, העקיפות עדיין נמשכות. המתווך האמריקאי – שתכף יסיים את תפקידו – לא אמר נואש. הוא מנסה כעת לבדוק האם ניתן לקדם פתרון משולב שיכלול גם את הסוגיה היבשתית. סלע המחלוקת הן 12 נקודות חיכוך בתוואי חומת ההפרדה שצה"ל בונה בגבול לבנון. על פניו, זה נראה כמו עוד נושא טקטי, אבל האמת היא, שעבור חיזבללה, מדובר בנושא אסטרטגי ממדרגה ראשונה: מאז מלחמת לבנון השנייה, מתאמנת יחידת העילית של הארגון, כוח 'רדואן', על "התוכנית לכיבוש הגליל". מדובר באלפי מחבלים שיסתננו לישראל דרך מנהרות וינסו לכבוש יישובים, או לפחות לנתק אותם דרך מארבי ירי, שיגור טילי נ"ט והנחת מטענים.
בישראל עוקבים מקרוב אחר הפעילות הזאת. לצד חשיפת המנהרות והשמדתן, הוחלט על הקמת חומת הפרדה משוכללת שתמנע יכולת חדירה לשטח ישראל. גובהה של החומה הוא תשעה מטרים ואורכה, נכון להיום, משתרך לאורך אחד עשר קילומטרים בקו הגבול. עבור חיזבללה מדובר במכה לא פשוטה: הוא מאבד את יכולתו לתצפת על יישובי הגבול, ואחרי השמדת המנהרות, זה יקשה עליו לחדור לשטח ישראל, לחטוף חיילים ולצלוף בכוחות צה"ל הנעים לאורך הגדר.
כדי לשבש את השלמת הפרויקט הצה"לי, בנה הארגון מבנים רבי קומות, צמוד מאוד לחומת ההפרדה, שמהם מתאפשר לו להשקיף על יישובי הגבול. במקביל, הגישה הממשלה הלבנונית תלונה לאו"ם על 12 אזורים שבהם, לטענתה, אמורה החומה לפלוש לטריטוריה בשטחה. גם במקרה הזה, החליט הדרג המדיני להימנע בשלב הזה מהמשך בניית החומה באותם מוקדי חיכוך, זאת עד ליישוב הסכסוך.
בבוקר יום שלישי השבוע שמתי פעמיי לגבול הלבנוני. ביקשתי להבין טוב יותר עד כמה טענות הלבנונים מחזיקות מים. או במקרה הזה מים ויבשה. קודם לכן הרמתי טלפון לידידי תא"ל (במיל') שלום הררי. לשעבר, קצין בכיר באמ"ן וכיום, יועץ לענייני ערבים למטכ"ל צה"ל.
ביקשתי ממנו להכווין אותי לנקודת התצפית האולטימטיבית שמשם אוכל להשקיף על תוואי הגבול. "מצפה דדו במטולה", המליץ הררי. "משם, תוכל להבין טוב יותר את הנושא". אבל למרבה האכזבה, כשהגעתי לשם, יחד עם הצלם מנחם קאליש, קיבל את פנינו ערפל סמיך. כשראינו שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום, הידרדרנו חזרה אל תוך היישוב, מנסים לחפש מיקום אלטרנטיבי לתצפת ממנו.
מפה לשם, מצאנו את עצמנו על יד שער הגבול. לצידו, שלט באדום בוהק המכריז על שטח צבאי סגור המתריע מכניסה אזרחית. החנינו את הרכבים בצד והתחלנו בצעידה רגלית לתוך השטח. הייתי משוכנע שבתוך שניות ספורות יוזנקו למקום כוחות סיור – שללא ספק הבחינו בנו מהמצלמות המותקנות בכל פינה.
כשהכוחות בוששו מבוא, החלטנו לאתגר אותם עוד קצת: חזרנו לרכבים והמשכנו אל עומק השטח. חלפנו על פני מטעי תפוחים ושדות חקלאיים, עד שבנקודה מסוימת הגענו לשלב שבו מסתיימת חומת ההפרדה וגדר תיל דוקרנית ממשיכה את קו הגבול. מחצית השעה כבר חלפה, אבל איש לא בא וגם לא צלצל. מנחם, הצלם, בדק בזריזות את המפה. התברר שאנחנו במרחק של עשרה מטרים מהכפר הלבנוני אל-כילה במחוז בינת ג'בייל. הבתים שנראו מעבר לגדר שייכים לארגון חיזבללה שמתצפת מהם.
כדי לוודא שאכן כך, שלחתי בזמן אמת את התמונות לידידי הררי. כשראה היכן אני נמצא, נכנס להיסטריה: "תצאו משם מיד!" אמר. האמת, אמרתי לו, לא בא לנו שתראה אותנו בערב בטלוויזיה הלבנונית, אנחנו בסך הכל מחכים שצה"ל יבוא. בערב, הוא התקשר שוב. אנחנו בבית, עדיין מחכים לצה"ל, עדכנתי אותו. לא בכניסתנו, לא בשהותנו וגם לא ביציאתנו, אף חייל צה"ל לא נראה באופק.
אם זה אינו מחדל, תגידו לי אתם מהו.
2. ממקפצת הפוזיציה
השבוע התברר לשופרות בלפור שישנם שופטים בירושלים. אנחנו עדיין לא משוכנעים בכך, אבל הם לגמרי שם. עובדה: בית המשפט הורה לפרקליטות להשלים שיעורי בית. במסגרתם, תתבקש להפריד בין כתב החשדות נגד ראש הממשלה לזה שיוגש נגד רעייתו ובנו. בנוסף, השופטים הורו גם לציין בפירוט מהן הבקשות המיוחסות לכל אחד מהמעורבים ומה ניתן, כשוחד לכאורה, לכל אחד מהם.
זה היה מחזה גרוטסקי לעקוב בימים האחרונים אחר תגובות אנשי הפוזיציה להחלטה. ממחנה ה'רק כן' וממועדון ה'רק לא'; אלו מכריזים על יום הכיפורים של היועמ"ש מנדלבליט, ואלו משוכנעים שהחלטת בית המשפט מעידה על חומרת האשמות ועל קייס ברור להרשעה.
האמת, כמו תמיד ניצבת באמצע.
בית המשפט, בהפרידו בין הדבקים, נקט בצעד הזה כדי להבטיח שכל החלטה בתיק 4000 תינתן על סמך הראיות שהן מעל לכל ספק סביר. הוא לא עשה זאת בגלל שהוא משוכנע שהראיות בנוגע לראש הממשלה חלשות יותר מאלו שקיימות כלפי יתר בני משפחתו. זאת מהטעם הפשוט, שהצדדים טרם הציגו את טיעוניהם וטענותיהם. אם היו עושים זאת, המשמעות הייתה שהמשפט כבר הסתיים.
ואף על פי כן, עצם הדבר שבית המשפט פוסל, טכנית, את כתב האישום, מעמיד באור שלילי את הפרקליטות ומוסד היועמ"ש. מפני שאם כבר בשלב הזה, עוד בטרם החלו השופטים לצלול לגופם של דברים, יש להם השגות, נשאלת השאלה מה צופן לנו העתיד. במילים אחרות: אם התביעה איננה יודעת להציג שמות ספציפיים של מעורבים ומסתפקת במונחים כמו "בני משפחתו", "גורמים מטעמו", או "לרבות", מה זה אומר על הראיות עצמן? אולי גם הן התגבשו בחובבנות שתקשה לצלוח את מבחן הספק?
3. המתכון המנצח
גדעון סער קרוץ מהחומרים שמהם נבחר ראש ממשלה בישראל. הוא ימני. מסורתי. מבין פוליטיקה ומחובר לשטח. נכון, הוא לא היה גנרל. גם לא שר ביטחון. אבל אחרי שראינו בשנה האחרונה את הישגי נבחרינו הביטחוניסטים, גם מזכיר ממשלה (פעמיים), יו"ר קואליציה (פעמיים), וחבר קבינט בשתי ממשלות, יספיק לנו.
המהלך האחרון שלו הוא רעידת אדמה. תוצאות הבחירות האחרונות אינן משקפות את חלוקת המחנות בישראל. דמוגרפית, הימין בישראל אמור לנצח בנוק-אאוט את מה שנותר ממחנה השמאל. לפי ההערכות, קיימים בין שבעים לשבעים וחמישה מנדטי-ברזל שמזוהים עם אידאולוגיית המחנה הלאומי. הסיבה שזה לא מתורגם בקלפיות היא מפני שבשנתיים האחרונות, על רקע המיאוס מהתמשכות שלטון נתניהו, חיפשו מנדטים רבים מהימין בית זמני לדור בו.
לוואקום הזה נכנסה כחול לבן. כמו 'קדימה' בשעתה, מדובר בפלטפורמת כלאיים, שנועדה להשגת מטרה ספציפית. אחריה, תפקידה הסתיים. ב-2005 היה זה הרצון להבטיח את המשך כהונת שרון – שאחרי ההתנתקות התקשה לעשות זאת מתוך הליכוד, וב-2020 התנקזו למפלגת הגנרלים מצביעים מימין ומשמאל שביקשו להפסיק את כהונת נתניהו. כאז כן עתה: לא מדובר כאן במפץ פוליטי, אלא בהפוגת הצבעה זמנית לפי הדיכוטומיה הקבועה של ימין-שמאל.
שתי המפלגות, בנסיבות שונות, היו כפסע מהשגת היעד אבל אליו לא הגיעו: 'קדימה' – הרכיבה אמנם ממשלה אבל עשתה זאת ללא אריק שרון שנפל למשכב. בכנסת הבאה היא כבר נשלחה לאופוזיציה; גוועת לאיטה אל מותה הפוליטי. כחול לבן – השיגה פעמיים רוב שאִפשר לה להרכיב ממשלה, אבל בשעת השי"ן המהלך נבלם. קמפיין מוצלח של נתניהו נגד הקמת ממשלה שנזקקת לתמיכה חד פעמית של חברי כנסת מהרשימה המשותפת, הצליח לשתק שני חברים במפלגה וההמשך ידוע.
הזדמנות שלישית להפוגה לא תחזור על עצמה. בתוך מחנה הימין קמה סופסוף אלטרנטיבה אידיאולוגית, הגונה, שאמורה לנקז אליה את אותם בוחרים שמכורח הנסיבות הלכו לרעות בשדות זרים. אלו לא אנשי שמאל שמגודל תשוקתם להחלפת השלטון סותמים את האף ויצביעו סער או בנט. ההפך. אלו מצביעי ימין שסתמו את האף והצביעו שלוש פעמים למפלגה שמייצגת גם את מחנה השמאל.
לקח לראשי הימין שלושה סבבים עקרים, פלוס שלומיאליות אחת של גנץ כדי להבין זאת. בשגגה חשבו שקריאת תיגר על מנהיגות המחנה תגבה מחיר אישי ממי שיהין לעשות זאת; בשגגה חתמו שוב ושוב על עצומת הנאמנות לגוש; בשגגה חששו להשמיע ביקורת ולגלות עצמאות; בשגגה נרתעו מהקמפיין המוצלח שהפך איש שמאל (צ"ל: סמאל) כל מי שמרים ראש.
נפתלי בנט התפכח רק אחרי שלמד על בשרו שהנאמנות היא רק לכיוון אחד. אחרי שנזרק לאופוזיציה, על כורחו הפך לקורא התיגר מתוך הבית. וראו זה פלא: במקום דליפת מצביעים, הם באו בהמוניהם. ברגע שמצאו כתובת אידיאולוגית שמאתגרת את השלטון, נטשו את כחול לבן להתבוסס סביב מפלס החסימה וחזרו אל משכנם הקודם.
אלא שכמו בני גנץ, גם נפתלי בנט לא הבין שהוא בסך הכל נקז של מנדטים אבודים. בטעות חשב (האמת? גם אנחנו) שרק עמדותיו, החשובות והמשכנעות, בעניין הקורונה, הם שהביאו אליו את המנדטים. זאת הסיבה שהשבוע, מבלי להמתין לסקרים וללמוד את המגמות, מיד אחרי שגדעון סער התחייב שלא ישֵב תחת נתניהו, מיהר בנט להצהיר שהוא אינו פוסל זאת. התוצאה? התרסקות. מממוצע של עשרים ושניים מנדטים צנח לשנים-עשר.
ואם נאמץ את התזה המתמטית השגורה בפיו של יועצו לשעבר, משה קלוגהפט: כשמדובר בבנט, עלינו לחתוך את המספרים לחצי, מינוס שני מנדטים.
ובחזרה לסער. מצבם של ראשי הממשלה, החליפי והפריטטי, אינו מזהיר. הנתונים מלמדים שגדעון סער יוכל להקים ממשלה ללא הליכוד תוך שהוא מצליח לדלג מעל הצורך להזדקק לקולות הרשימה הערבית וסיעת מרצ. ספציפית, כחול לבן מתרסקת לחמישה מנדטים. אז אם כך זה נראה לפני היציאה לבחירות ספק אם בשעת מבחן היא תצלח אותן. אשר על כן, נשאלת השאלה מדוע בוחרים השניים, נתניהו וגנץ, לדהור כאחוזי אמוק אל מערכת בחירות שכל כך מסוכנת עבורם.
בראשית הדרך, לפני הפצעתו של סער, נתניהו התקשה לחיות בשלום עם עיגון מימוש הרוטציה בחוק. עכשיו, כשסער מקבל בסקרים מעל 20 מנדטים, הוא צנוע יותר: מבקש רק להחליף את אבי ניסנקורן כשר משפטים. במקום זאת הוא מוכן להציע לו את תיק האוצר.
כך או אחרת, הצדדים מחפשים נואשות סולם לרדת דרכו מהיקום המקביל אל קרקע המציאות. נכון לעכשיו, הם מתקשים למצוא כזה. אין להם את הרוב הדרוש לשינוי החקיקתי ולהעברת התקציב.
4. אומר שלום
בעמודי המגזין מתפרסם השבוע, ראיון פרישה שקיימנו, גדליה גוטנטג ואני, עם השגריר בוושינגטון, רון דרמר. אתם יותר ממוזמנים לקרוא את הדברים המרתקים שכללו גם כמה גילויים מאוד מעניינים.
שלושה עשורים שהוא מלווה את ראש הממשלה. כמדומני, שאין עוד מישהו שעשה פרק זמן ממושך כל כך לצד בנימין נתניהו. והיד עוד נטויה: בעוד זמן קצר צפוי ראש המל"ל, מאיר בן שבת, להתמנות לראש שירותי הביטחון הכללי. לפי השמועות, נתניהו מתכוון להציע לדרמר את התפקיד שיתפנה. כששאלנו אותו על כך הוא התחמק באלגנטיות. כך או אחרת, הדיפלומטיה הישראלית מאבדת בימים אלו את אחד הנכסים הגדולים שהיו לה. דרמר, חרף המתקפות נגדו בתקשורת האמריקאית, הצליח לסלול ערוץ ישיר לממשל טראמפ ולסחוף את בכיריו להרפתקת השלום האזורי.
עד כדי כך היה נאמן על צוות הנשיא, שהיה שותף לכל אורך הדרך בגיבוש 'תוכנית המאה'. שלום עם הפלסטינים היא אמנם לא הביאה, אבל ארבעה הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערב הביאה גם הביאה.
