יוסי אליטוב
י"ז כסלו התשפ"ו
חנינה ציבורית.
יש רגעים נדירים בפוליטיקה הישראלית, חמקמקים, שבהם נדמה שכל הכותרות זועקות סיפור אחד, בעוד שתחושת הבטן הציבורית מרגישה היטב: משהו אחר לגמרי, גדול הרבה יותר ודרמטי הרבה יותר, מתבשל מתחת לפני השטח.
מי שיודע להקשיב לקולות הבוקעים מהחדרים הסגורים, מבין שהשיח הגלוי הוא רק הקצף שמעל הגלים. הסיפור האמיתי מתרחש במעמקים. אנחנו מכירים את הרגעים האלה: האולפנים רועשים על סעיף כזה או אחר, הפרשנים מתווכחים על דקויות משפטיות, אבל מאחורי הכותרות מתרחשת תזוזה טקטית אחרת לגמרי. השבוע היינו שם. בדיוק בנקודה הזו.
מתואמים מרחוק. נתניהו והרצוג צילום: פלאש 90
בקשת החנינה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוגשה באופן רשמי לנשיא יצחק הרצוג, חוללה סערה, שכמובן הייתה צפויה, מכל כיוון: תקשורתית, פוליטית וציבורית. כמו במחזה שנכתב מראש, כל צד נדרך. המחנות התבצרו מייד, כל צד בעמדותיו המוכרות. מתנגדי נתניהו בנו על בקשת החנינה הוכחה לתאוריות הישנות שלהם שהוא מבקש להימלט מהדין בכל מחיר, בעוד שתומכיו ראו בה מהלך שיביא סוף סוף יציבות למערכת פוליטית שמפרפרת כבר שנים.
מי שמקשיב באמת מבין שהשיח הגלוי הוא רק השכבה העליונה בסיפור מורכב הרבה יותר. הרעש התקשורתי הוא רק מסך עשן למה שמתרחש בחדרים הסגורים.
המשולש השקט.
מאחורי הדיונים המשפטיים, מאחורי הכותרות ומאחורי הטיעונים על תקדימים, מתנהל כבר תקופה ארוכה מהלך חשאי. מהלך שלא נולד השבוע וגם לא בחודש האחרון. מהלך מעוגל וסגור שמאפיין בעיקר אנשים שלא אוהבים רעש, שפועלים בדיסקרטיות מוחלטת ויודעים להזיז הרים בדרכם השקטה. הקצוות סגורים הרבה יותר מכפי שנדמה. למעשה, אם מסתכלים מקרוב, המהלכים נראים תפורים, מתואמים ברזולוציות עדינות. מה שרואים מבחוץ הוא רק המופע הרשמי, הטקסי, שמיועד לעיני הציבור.
המטרה האמיתית, שלא נאמרת במיקרופונים, כפולה: לחלץ את נתניהו מהמשפט ובאותה נשימה להוציא את ישראל מהמצוקה הבלתי נגמרת, שחלקה נוצר כתוצאה ממנו. שלושה מוקדים מושכים בחוטים ומניעים את המהלך: בית הנשיא בירושלים, לשכת ראש הממשלה וגורמים יהודיים-פוליטיים שמחזיקים בהשפעה אדירה בוושינגטון. זהו המשולש שמניע את האירוע. שלוש זירות שונות, שלוש שפות שונות שמה שמניע אותן הוא תחושת נחיצות אחת: מדינת ישראל תקועה והגיעה העת לשחרר אותה.
הטענה המרחפת מעל לכל פשוטה למדי: הסיפור המשפטי של נתניהו אינו עוד עניין אישי של נאשם נגד מערכת משפט. את השלב הזה עברנו מזמן. האירוע הזה יצא מפרופורציות של כתב אישום רגיל. הוא הפך לשיח מתיש, שואב, שמושך אליו אנרגיות לאומיות, דיפלומטיות וציבוריות. תסתכלו על סדר היום הישראלי: כל דיון במדיניות, כל יוזמה, כל רפורמה – הכל נתקע. אי אפשר להזיז אבן במדינה בלי שהיא תיתקל בחומה המשפטית או בתפיסת הבוחן הפוליטית של "כן ביבי, לא ביבי".
התחושה בציבור היא של מחנק. ישראל בימים שלאחר המלחמה זקוקה לאוויר, לשקט וליכולת לקבל החלטות אמיתיות. אזרחים מכל קצות הקשת הפוליטית אומרים לעצמם: די, נמאס לנו. נמאס מהעיסוק בסיגרים ובתיקים כשהמדינה בוערת. השאלות שנשאלות במקומות שבהם מדברים פחות ועושים יותר הן: האם המערכת המשפטית הפכה לגורם משתק במקום למלא את ייעודה ככלי הכרעה? האם הרצון למצות את הדין לא הפך בפועל למשקולת שמונעת מהמדינה לתפקד?
הציר האמריקאי
במקביל, בוושינגטון פועלים גורמים יהודיים בעלי השפעה. חלקם מוכרים היטב לציבור הישראלי, חלקם מעדיפים להישאר מאחורי הקלעים. המעורבות האמריקאית כאן היא קריטית. הם רואים באירוע המשפטי של נתניהו, על כל גרורותיו והשלכותיו החברתיות, לא רק עניין ישראלי פנימי, אלא כזה שמשפיע על כלל האזור.
הם מסתכלים על המפה הגדולה: על הסכמי נורמליזציה, על יוזמות אזוריות, על יציבות לעומת האיום האיראני. מבחינתם המערכת הישראלית מתעכבת יותר מדי על המאבק הפנימי. המסר שמגיע מוושינגטון ברור. הם שואלים: אם ישראל עסוקה בעצמה מי יוביל את המהלכים החשובים באמת? נתניהו משדר להם, ודרכם לציבור הישראלי: אני רוצה להביא הסכמי אברהם, יש לי הסכם שלום היסטורי על הפרק, אני רוצה לקדם את המדינה אבל המערכת תוקעת אותי על זוטות.
בתוך המשוואה הזו הנשיא יצחק הרצוג מוצא עצמו בעין הסערה, למרות שלא הוא פתח אותה. אל תטעו. הרצוג הוא לא רק משקיף מהצד. הוא יודע בדיוק לאן הדברים הולכים. מצד אחד הוא שומר הסף של הממלכתיות; הוא חייב לשמור על גינונים מחייבים של הליך תקין. מצד שני הוא מכיר את השטח. והשטח בוער. הוא שומע את ראשי מערכת הביטחון, את מקבלי ההחלטות, את הציבור הישראלי שמותש ממחזוריות אין סופית של סערות.
תוכנית עבודה כפולה
ההערכות בחדרים הסגורים מדברות על לו"ז צפוף מאוד. אם לא יתרחש אירוע בלתי צפוי שיטרוף את הקלפים, אנחנו נמצאים בישורת האחרונה: אפשר להעריך שיריב לוין והרצוג צפויים לחתום על החנינה לנתניהו בתוך כשבועיים. זהו המועד המסתמן. לכאורה הסכם החנינה מנוי וגמור, אלא אם יתחולל מהפך דרמטי שיגרום להרצוג לסגת ברגע האחרון.
הרצוג, שרואה את תפקידו גם בהחזרת המדינה למסלול, מבין שבקשת החנינה איננה רק בעלת ממד משפטי, אלא לא פחות מכך – מדיני. מהלך שיבחן את הגבולות, יחייב אומץ פוליטי ויצריך גם גב בין לאומי. הוא יודע היטב שרגע אחרי שיחתום על אישור הבקשה, השמאל ירדוף אותו. המחנה שבראשו עמד בעבר לעולם לא יסלח לו על חילוץ מנהיג הימין. הוא צפוי למבול של תגובות נשכניות, שהפרומו שלהן משודר כבר עתה. ואין ספק: גם נתניהו לא יינצל מכותרות רועשות ומטורי דעה מתלהמים. אבל התחושה היא שקשה לעצור את העגלה.
מצד ראש הממשלה ההבנה ברורה: המגרש הנוכחי אינו מועיל למדינה, לא לו באופן אישי ולא לציבור. וכאן טמון התחכום במהלך של נתניהו. הוא בנה לעצמו פוזיציה שבה הוא מרוויח בכל מצב. משפט ארוך, ממושך, שאינו מתקדם לשום מקום, רק יוסיף לשרוף עוד חודשים יקרים שבהם ישראל צריכה אחדות, פעולה ותכנון.
נתניהו יודע זאת, ולא פחות מכך – הוא גם יודע לנצל זאת. ראש הממשלה מבין היטב את כוחו של שינוי סדר יום. ומבחינתו זה מצב של Win-Win.
האפשרות הראשונה והמועדפת: הוא יקבל חנינה, ההסכם יכובד, והוא יחזור להוביל את המדינה בגב זקוף ונקי. הוא גם יודע היטב שהציבור, מכל צדדיו, עייף מהעיסוק הבלתי נגמר בפרשיות ובכתב האישום. במבחן העם הוא ישיג את מטרתו.
יש גם אפשרות שנייה, שגם אותה נתניהו כבר מתכנן לפרטי פרטים: אם החנינה לא תצא לפועל, אם הרצוג יקפיא את המהלך בגלל גל הגינויים משמאל או שבג"ץ יעצור את המהלך, נכיר מקרוב "קמפיין חנינה" מתמשך. העיסוק בפרשת החנינה שנדחתה יעביר את הדיון מהשאלה מה היה בתיקי נתניהו לשאלת השאלות: מה עם המדינה?
ועל זה בדיוק ירוץ נתניהו אל הבחירות הבאות. ראש הממשלה יקדם נושאים חשובים לסדר היום בעוצמה אדירה, ותוך כדי כך יעמוד לעיני המצלמות ויציג בפני העם את קו ההגנה הציבורי החדש שלו: אני נלחם בחזיתות ביטחוניות, אני רוצה לחתום על הסכמי אברהם, יש לי הזדמנות להביא שלום היסטורי, אני רוצה להתקדם – ואתם תוקעים אותי עם משפטים ששייכים לנחלת העבר. כשאני חושב על מחר, על עתידה של המדינה, אתם מתעקשים לעסוק באירועי האתמול, יאמר נתניהו. כך הוא יהפוך את הסירוב לחנינה לדלק שיניע את הקמפיין שלו כמי שנרדף על ידי מערכת שמונעת ממנו להציל את המדינה.
הפיל והדיל
כל זה מוביל לשאלה אחת שנשמעת במסדרונות רבים: מה יקרה ביום שאחרי? השאלה הזו מטרידה את הליכוד לא פחות מאשר את האופוזיציה, וכרוכה בנעלמים נוספים: האם הנשיא ידרוש הבנות לגבי המשך כהונת נתניהו? האם הוא יגבש סידור ל'תקופת מעבר'? האם לוין, כ"ץ או כל אחד משורת היורשים המתבקשים יעלה למרומי השדה הפוליטי אם תהיה הסכמה על פרישה זמנית של נתניהו? השמות נזרקים לאוויר, הספקולציות רצות, וזה עוד לפני השאלה הגדולה שנותרה פתוחה: האם המהלך יצליח בלי ליצור משבר חוקתי?
וכאן חשוב לומר: בג"ץ יהיה כמובן שחקן מרכזי במהלך. אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. אבל גם כאן צריך לומר בזהירות: אין ודאות, אין תקדימים משפטיים מוחלטים, ואין תשובה אחת נכונה. השופטים בירושלים יצטרכו להחליט אם להתערב במהלך שהוא בעיקרו פוליטי-מדיני.
זו תהיה מערכה עם החונטה המשפטית שתצייר את עצמה כמי שמנסה להחזיק את עקרונות טוהר המידות ואת יסודות עולם המשפט, כשמנגד ניצבים שני מוקדי כוח פוליטיים שמבקשים להחזיר יציבות. המערכת הפוליטית כבר הבינה שהתערבות בוטה של שופטי בג"ץ עלולה להוביל לכאוס מוחלט.
דבר אחד ברור: כל החלטה, תהא אשר תהא, תסחוף אחריה מערכה חברתית שתגדיר מחדש את הציבוריות הישראלית ותעמוד במוקד ההתרחשויות בחודשים הקרובים. כי מעבר לפוליטיקה הקטנה, בתוך הציבור יש רבים שמזהים כאן הזדמנות. לא מעט בזכות המושכים בחוטים מעבר לים נוצר חלון זמן מסוים שבו ייתכן תהליך של פשרה, איזון ושיקום, שיחתוך את קשר הגורדי שכובל את החברה בישראל.
מי שהביט מהצד יכול היה לחשוב שלא קרה הרבה מעבר לבקשה רשמית שהוגשה לנשיא, המשך ישיר לרמזים הגלויים שפיזר נשיא ארה"ב בביקורו בישראל. אך השבוע הזה היה נקודת ציון. כי עוד לפני שדבר מה הוכרע, פתאום הובן לכולם: העגלה הישראלית מתחילה לזוז. הדיל על השולחן, העטים כמעט שלופים. לאט, בזהירות, עם הרבה סימני שאלה – העגלה נעה.
ואם אכן כך יהיה, החודשים הקרובים עשויים להיות מהמסקרנים והרגישים בתולדות המדינה. בין אם נלך לחנינה היסטורית בתוך שבועיים, ובין אם נלך לקמפיין בחירות שכולו סביב שאלת הרדיפה והחנינה שנדחתה, הפוליטיקה הישראלית עומדת לשנות את פניה ואת זווית העיסוק שלה בפרשיות שבתיקי נתניהו.
מערכה על הנפש
לצד הדרמה הגדולה על החנינה המסתמנת, ספג השבוע חוק הסדרת מעמד בני הישיבות טלטלות עזות. מדינת ישראל מתנהלת בחודשים האחרונים בטירוף מערכות טוטלי. בהינף קולמוס, מתוך עיוורון משפטי ופוליטי, היא הפכה רבבות בני תורה – עמוד השדרה הרוחני של העם הזה – לעבריינים. ובסוג של "סטרא אחרא" (ואין דרך עדינה יותר לכנות זאת) שמתערבב בכל חלקה טובה, כל מהלך שנעשה להסדרה, כל ניסיון לפתרון, מטורפד מייד.
הכנסת התנהלה השבוע כמו קרנבל שייצג את הפוליטיקה הקטנה בשיא כיעורה. כולם רצו להיות משהו: ממלכתיים, אידאולוגיים, ציוניים, שומרי חוק. אבל הכאב החד ביותר הוא על אותם ח"כים מהציונות הדתית, מסמוטריץ' ומטה, שפעם היו שותפים טבעיים; בימים שהכיפות הסרוגות שחבשו ייצגו משמעות, ברית גורל ושותפות ערכית.
מעציב לראות יהודים חובשי כיפות שעטים כמוצאי שלל רב על הניסוחים המשפטיים, רוכבים על המשבר הפוליטי וששים על ההזדמנות לתקוף את עולם התורה. לא מתוך דאגה לביטחון המדינה אלא מתוך דחף ציני לסדר לעצמם כמה דקות של חנופה ויוקרה באולפני התקשורת, על גב לומדי התורה.
האמון הבסיסי נשבר. קשה להבין כיצד יהודים שמתפללים שלוש תפילות ביום קמים בבוקר כדי לזנב במי שמתפללים במקביל. למרבה הבושה אנשים בינוניים, נמוכי קומה פוליטית, שנלחמים על אחוז החסימה, הפכו לסוכני ביצוע של הרדיפה האיומה הזאת. מתוך חנופה לקולות הליברליים בציונות הדתית הם מוכנים להציל את עורם, להמציא את עצמם מחדש כ"מגיני השוויון" ולהקריב את בחורי הישיבות על מזבח הפריימריז.
בקרב הערכי הם נפלו שדודים, הפכו לחלק מהמנגנון המבקש להחריב את עולם התורה. הרצון להיראות "הישראלי היפה" באולפנים ולכבוש את הליברלים בבית פנימה, גבר על ההבנה הפשוטה: בני התורה אינם הפריפריה של העם היהודי, אלא מרכזו. הם לא "אחרים", לא "שונים", אלה הם "אנחנו", כולנו.
בני הישיבות הם לא "קבוצה", לא "סקטור" וגם לא "בעיה פתירה". הם הלב הפועם של היהדות שהחזיקה את עמנו יותר מאלפיים שנה: הילד שהוגה בדפי המשנה; הנער שנרדם על הגמרא אחרי שש עשרה שעות יגיעה; האברך שצולל לסוגיה סבוכה; האב שמנהל משפחה מתוך הדחק אך כל צאצאיו מתחנכים באור גדול.
הפיכתם לעבריינים בהבל פה היא עיוורון ואטימות של מערכת שאיבדה את היכולת להבין נפש יהודית שהומָה באמת לתורתה, לערכיה.
את כל זה שכחו אופיר סופר ואחרים, שמאבדים לא רק את מקומם הערכי, אלא גם את הסייעתא דשמיא שפונה והולכת מהם. מי שמרים יד בתורת משה והופך לסוכן של רדיפת בני התורה, סופו שההצלחה והברכה יפנו לו עורף.
שיאים של ציניות
אצל חלק מהח"כים בליכוד הסיפור שונה, אך לא פחות מכוער. פחות אידאולוגיה מעוותת ויותר חשבון אישי קר. כל אחד בתורו רצה להחזיר לנתניהו על מה שנדמה לו שנלקח ממנו, גם במחיר פירוק הממשלה ופגיעה במסורת ישראל.
קחו למשל את יולי אדלשטיין, שהתגלה במלוא כיעורו בשנה האחרונה ומוכן להקריב את עולם התורה על מזבח הפופולריות הרגעית באולפנים, רק כדי להלבין את הקריירה שלו ולהצטייר כמבוגר האחראי בעיני המחנה היריב. לצידו מככב צחי הנגבי, שנבעט בעבר על ידי נתניהו ולפתע הפך למטיף בשער ולמגדלור מוסרי. אליהם מצטרפים עסקנים מהדרגים הנמוכים יותר, ח"כים כמו אלי רביבו ואחרים, שאיכשהו, בטעות, השתחלו לכנסת. הם מבינים שזו שעתם היפה לגזור קופון במחשבה שיינצלו מתהום הנשייה הפוליטי באמצעות הפקרת בני הישיבות.
את המקהלה הצורמת מלווה גם עדר השוטים של נפתלי בנט, בתקווה להשתחל לרשימתו המתגבשת. תפקידם ברור: לקום כל בוקר ולהטיף בקצב אחיד לעולם התורה. הם מדקלמים סיסמאות על שוויון בנטל בעודם שוכחים שלומדי התורה הם מסגרת האשראי והזכות הקיומית של כל העם היהודי, בציון ומחוצה לה.
הכוחות שפועלים נגד ההסדרה מגיעים מכמה כיוונים ויוצרים תנועת מלקחיים: אנשים מתוכנו שלא יודעים להתנהל, גורמים פנימיים שרוצים להשיג נקודות, ויריבים אידאולוגיים המבינים שזו הנקודה לשבירת הרוח. חלקם רוצים, פשוטו כמשמעו, לחסל את הנשמה היהודית של המדינה ומבינים שהחוק המתגבש הוא אבן נגף בדרכם. אליהם מצטרפים הטהרנים והצדקניים, שרותמים את השכול ואת הכאב הלאומי כדי להפיל את הממשלה.
כולם יחד שכחו שהנקמנות הקטנה שלהם בנתניהו מתנהלת על גבו של נער בן 19, שכל רצונו הוא לשבת באוהלה של תורה.
השעון הפוליטי מצידו ממשיך לתקתק. נתניהו התעורר מאוחר מדי. כשהוא יכול היה להעביר חוק יציב, כשהיה לו כוח פוליטי וזמן, הוא פחות רצה. הוא העדיף למסמס, לדחות. כעת הוא התעורר בבהלה. אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לדד ליין הדרמטי של תקציב המדינה הבא. אם התקציב לא עובר עד סוף חודש מרס, בתמיכת המפלגות החרדיות, הכנסת מתפזרת אוטומטית.
המשמעות היא שבמקום לסיים את הקדנציה בסוף 2026 כמתוכנן, נתניהו ימצא את עצמו במערכת בחירות כבר בחודש יולי. המתמטיקה הפשוטה הזו נהירה לנתניהו, והיא הסיבה שהוא במרוץ להעברת החוק בכל קונסטלציה: בתמיכת הח"כים הערבים או בקומבינציות פוליטיות אחרות. בינתיים הוא שוקע במחול פוליטי שבו הוא נסחט על ידי כל ח"כ זוטר שמחפש כותרת, בעודו מנסה לתמרן עם אילוצים משפטיים.
קריאה אחרונה
השנה הזו היא כנראה הקשה ביותר שעברה החברה החרדית מאז הקמת המדינה. המעצרים הליליים, הזימונים, הפחד ברחובות, אי־הוודאות הכלכלית והתקציבים שנחתכו בבשר החי. הציבור החרדי ה"מיינסטרימי" עומד במערכה על חייו.
נקודת האור בתוך כל הבוקה ומבולקה ששררה במסדרונות הפוליטיים קורנת מדמותם של הגיבורים האמיתיים של השבוע הזה. הם לא יושבים באולפנים ולא מתראיינים או מתדרכים. הם שליחי ציבור שאת חלקם הגדול רובנו לא מכיר בשמותיהם. הם עובדים יום ולילה, בתנאים בלתי אפשריים, לוחמים נגד יריבים מבית ואויבים מחוץ, נגד מערכת משפט רעה וקשה שחרטה על דגלה את השמדת הזהות היהודית של המדינה.
הם מסתובבים בין משרדים, מנסים לתפור הסכמות שבריריות, מתמודדים עם יועמ"שית ופקידות עוינת, עם עסקנים קטנים שמחפשים כותרות ועם פוליטיקאים ציניים. הם מנסים להחזיק את עולם התורה מעל המים, לעיתים גם מתמודדים עם חסמים שהותירה המערכת הביטחונית הישנה. המטרה שלהם כרגע היא לא לנצח בנוקאאוט אלא למנוע קריסה. להציל את מה שאפשר. עוד יבוא יום והם יצאו לאור עולם וכולנו נבין באילו תנאים הם היו צריכים להילחם ואיזו הכרת הטוב אנו חבים להם.
ומילה פנימה, כלפינו, אנשי התקשורת החרדית. גם עלינו מוטלת חובת הזהירות. האירוע הקיומי של כולנו מונח על השולחן. אי אפשר לעשות טעויות. כל מילה צריכה להיות מדודה ושקולה בפלס. הנטייה, לעיתים, היא להיגרר אחר השיח המתלהם, לחפש את הכותרת, את הסקופ או העקיצה. אבל זהו זמן למעשים, פחות לדיבורים שעלולים להסב נזק. עלינו לזכור שאנחנו חלק מהמערכה הזו, לא צופים מהצד. כל משפט שנאמר בשידור, כל טור שנכתב, יכול לשמש תחמושת בידי מבקשי רעתנו. האחריות שעל כתפינו עצומה. ולוואי שיינתן הכוח והחוסן לצלוח את המשוכה הזאת. הלוואי שנדע לשמור על הבית גם במחיר של ויתור על כותרת טובה.
ולסיום, קריאה אחרונה לכל מי שאיבד את המצפן: אנחנו אמונים על ההבטחה העתיקה שיבוא בעל הכרם ויגדור את פרצות כרמו. הקדוש ברוך הוא לא יעזוב את עמו ולא את תורתו. בסופו של דבר, תבוא ההסדרה לבני הישיבות. ההנהגה העל־טבעית של עמנו לא תותיר חלל כזה. אבל אז, כשיעלה האבק ותשקע הסערה, ייזכרו לדיראון עולם כל אלו שלא הבינו את גודל השעה. מי שחשבו שמדובר בעוד הצעת חוק רגילה ועסקו בשאלות של פריימריז וקידום עצמי, ייחקקו באות קלון. ליצנים כמו אופיר סופר ואלי רביבו שחשבו שיינצלו על ידי הפקרת בני הישיבות, ייעלמו לתהום הנשייה. עם כל אלה נבוא חשבון בבוא העת. ההיסטוריה היהודית לא תסלח למי שביקש לגדוע את ענף החיים שלה.
בני הישיבות אינם הבעיה של המדינה. הם ההזדמנות שלה, סוד קיומה. ומשמיים יינתן לנו החוסן לצלוח את המשוכה הזו. בינתיים נעתיר ונתאמץ בתפילה מתוך ידיעה ברורה כי נצח ישראל לא ישקר.
