ביטחון
ביטחון הוא מצב שבו אנחנו לא חשים בסכנה, ואם יש איזו סכנה אנחנו מרגישים שיש מי ששומר ומגן עלינו מפני מצב לא נעים
שבת אחרי הסעודה. חלק מהאורחים פונה אל חדרו לטפל בקטנים ששרדו את הערב הארוך והגיעו איתנו גם לקינוח. שרי, בעוד חודש בת שנתיים, מגיעה אל הלול בחדר שליד חדרי, ושוכבת בלול שלה עם ספר מנוילן גדול שיעסיק אותה עד שתירדם. החדר מואר היטב מהאור שבמסדרון, ושרי, שבעה, יבשה ורגועה מדפדפת לה לאיטה. אני מתארגנת בחדר הסמוך. במרחק עשרה מטרים מאיתנו עדיין עולים הקולות מהסלון. החבריה מתקשים להיפרד אפילו שזה רק ללילה ומחר בבוקר נתאחד כולנו שוב ליד שולחן השבת.
פתאום נטרקת הדלת בחדרה של שרי שיושבת בלול ומספרת לעצמה סיפור בקול תינוקי מתוק. אני נדרכת. בחדר שלה כרגע חושך מוחלט, שכן האור מגיע לשם מהמסדרון, ועתה הדלת החוצצת בין החדר למסדרון סגורה היטב. שרי לא מכירה חושך מוחלט כזה. אני מצפה לשמוע אותה צורחת.
אבל שקט בחדר, ואני תוהה אם זה מההלם, שכן מה שצפוי מתינוקת כזו שמוצאת את עצמה באופן פתאומי לבדה, בחדר זר יחסית, בחושך מוחלט, הוא לבכות ולצעוק, כלומר לפחד ולבקש שיבואו להציל אותה מהסיטואציה הלא נעימה. בעודי מתקרבת לדלת כדי להציל אותה מהמצב המפחיד, אני שומעת את קול הפעמונים שלה קורא בשלווה גמורה: "אבא, בואי!" (לא טעות כתיב) אני נעצרת, ידי על הידית קופאת, הילדה בכלל לא מתרגשת מהחושך, היא רגועה בצורה לא סבירה. אני ממתינה, לא פותחת את הדלת ושומעת שוב קריאה שלווה לגמרי: "אאאבבא בואי!" בסלון רעש, אבא של שרי לא יכול לשמוע אותה כי הדלת סגורה והמסדרון ארוך ובסלון עדיין מרעישים, אבל אני שומעת, חוככת בדעתי אם צריך ללחוץ על הידית, לפתוח ולהציל אותה מהחושך, אבל בחדר שקט, לא נשמע שמישהו צריך הצלה. שום בכי.
אני סקרנית, מחכה לראות מתי היא תבכה, תצעק, אבל לא. היא מרימה מעט את הקול ומאריכה את הקריאה: "אאאבבבבאאא בבבואאאי!" וזהו. אני מחליטה שאף על פי שהילדה לא משדרת שום מצוקה צריך להיות איתה, לוחצת על הידית ונכנסת. הילדה יושבת בלול, רגועה ושלווה, מרימה אלי עיניים. אני מנשקת אותה ותוקעת את הדלת במעצור שתישאר פתוחה והאור יחדור לחדר. עוזבת את החדר כשהתינוקת ממשיכה את הסיפורים שלה בספר כאילו לא הייתה כלואה בלול לבד, בחדר חשוך במקום זר.
אני חוזרת לחדרי ומבינה שעכשיו ראיתי איך צריך להיראות הביטחון המוחלט.
התינוקת הזו חשה ביטחון מלא שגם אם היא בחושך וזה אולי לא נעים, זה יימשך מעט מאוד זמן כי עוד רגע יבוא אבא לחלץ אותה. אין לה שום ספק בכלל שיהיה בסדר. והיא רגועה.
כל יהודי לומד על הצורך להיות בטוח בקיומו של הבורא ובעובדה שהוא לצידו כל הזמן, גם אם חשוך ולא מואר, גם אם אנחנו במקום זר, גם אם אין לנו מושג מי עומד מאחורי הדלת הסגורה, אם היא תיפתח בכלל ומתי. מהרגע שאנחנו מגיעים לגיל הבנה מינימלית אנחנו מתחילים ללמוד על מציאותו של אבא גדול שנמצא קרוב בהישג יד, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להישען עליו, לבטוח בו ולקרוא לו בעת צרה.
אנחנו באמת לרוב עושים זאת, אבל האם אנחנו באמת רגועים? בכל מצב? האם כשיש משפט כלשהו עם בשר ודם, האם כשיש בעיות במס הכנסה, כשילד חולה חלילה, כשאנחנו מחזיקים מכתב פיטורים מהעבודה ויודעים שאין חסכונות בבנק… האם באמת בכל מצב אנחנו בטוחים באבינו שבשמים ומצליחים להיות רגועים לחלוטין?
צדיקים גדולים כנראה כן, אבל אנחנו העמך? היהודים הקטנים? הילדים של ריבונו של עולם? האם אנחנו מצליחים?
לדאבוננו לא תמיד. זו עבודה יהודית תמידית שהחיים שמזמנים לנו ניסיונות מחייבים לעסוק בה כל הזמן, לחיות בידיעה שהכל בסדר, גם אם לנו נראה כרגע שזה לא ממש לפי התוכנית שלנו.
במערכת היחסים בין בני אדם ביטחון הוא מצב שבו אנחנו לא חשים בסכנה, ואם יש איזו סכנה אנחנו מרגישים שיש מי ששומר ומגן עלינו מפני מצב לא נעים. זו תחושה שילד קטן שמטופל היטב מרגיש כשיש לו כל צורכו והוא מרגיש אהוב. סוג של תחושה שמאבדים אותה במשך הזמן עם הגדילה והניסיון בחיים, כשמגלים שיש המון דברים מפחידים, ואבא/אמא הדואגים והמגינים לא תמיד נמצאים או נמצאים ולא יכולים לעזור.
כשילד בן שנתיים שעוד לא שמע את המילים 'זהירות כלב' פוגש בבעל חיים זה בפעם הראשונה בחייו הוא שמח לקראתו, אבל כשהוא רואה את אמא שלו רואה את אותו כלב ונתקפת פאניקה הוא לומד לפחד ומאבד את הביטחון שגם אם יש כלב בסביבה לא יקרה לו כלום. למה? כי אם האדם שעליו הוא נשען (אמא) מפחד, אז לא תהיה לו הגנה במקרה הצורך. אם ילד קטן ורעב צריך לבכות ולהתחנן כדי לקבל מזון הוא לומד לדאוג מפני הפעם הבאה שיהיה רעב ואולי לא יהיה מי שיביא לו אוכל. כלומר איבוד הביטחון הוא דבר שנגרם עקב הניסיונות בחיינו, ורכישתו מחדש היא עבודה לא פשוטה, שאליה אנחנו מגיעים בבגרותנו, אחרי שהחיים שלנו לימדו אותנו, כל אחד ברמתו, שהם מסוכנים, קשים, מדאיגים, כואבים וכן הלאה, ולא תמיד יש מי שיחוש לעזרתנו וייקח מאיתנו את הצרות. כלומר כדי להחזיק בביטחון בבשר ודם צריך לחיות בתוך הוכחה שהוא אכן יכול להעניק ביטחון, שאפשר לסמוך עליו שיהיה לצידי כשאצטרך ויסדר את העניינים עבורי. קשה מאוד לבטוח באמת וקל מאוד לערער ביטחון. זה קורה כאשר יש אירוע, בדרך כלל במקרה משמעותי חריף שבו נצרכנו להרגשה הזו – שאפשר להישען על מישהו ולדעת שהכל יהיה בסדר, שמישהו ידאג לך – ולא היה…
ילדים נולדים עם ביטחון בהורים, בסביבה, ומאבדים חלק גדול ממנו עם צבירת הניסיון האישי שלהם. כמה הם מאבדים? זה תלוי במבוגרים שלצידם הם חיים. התחושה הזו שאמא ואבא נמצאים עבורם נרקמת ממיליון פרטים, מההתעניינות במה שעובר עליהם במהלך היום, ממחמאה שמראה שאנחנו רואים אותם, מממתק שנותנים לא כשמגיע להם אלא סתם 'כי אני אוהב אותך', מדאגה ללבוש חם כשקר בחוץ, מבגד נקי ונוח ועוד. מיליון פריטים מרכיבים את הרגשת הביטחון, ואת רובם אנחנו עושים כמעט אוטומטית בשקיעה ויגיעה ומשיגים ברוך השם עבור הילדים שלנו את הביטחון שהם צריכים. אבל חשוב לזכור שקל מאוד לאבד את הביטחון הזה.
ילד שמתעורר בלילה וקורא לאמא שלו ולא נענה עלול להרגיש חרדה ולאבד את הביטחון שכשיצטרך אותה היא תהיה. אז מה, לכל קריאה נקום? מתי נישן? לא תמיד צריך לגשת אליו, כי לפעמים חלק מהחינוך הוא לא לגשת לילד באמצע הלילה, אבל הוא צריך לדעת שאמא נמצאת ולכן חשוב כן לענות לו. גם להגיד "מותק, עכשיו אמצע הלילה בבוקר נדבר", זו תשובה לגיל מסוים, אבל חוסר תשובה בגיל שילד לא מאמין שאמא נמצאת עבורו אם הוא לא רואה אותה לידו ולא מבין שיכול להיות שהיא פשוט ישנה ולא שומעת, עלול להיות פגיעה בביטחון.
למה חשוב שילד (וגם מבוגר) ירגיש בטוח? כי אם לא בטוחים – דואגים וחוששים ומרגישים הרבה רגשות לא נעימים וחלק מהם מפחידים, וכל הרגשות הללו מבזבזים לנו אנרגיה. אבל אם יש ביטחון אפשר להפנות את כל המשאבים לבנייה והתקדמות. לכן כשילד למשל מגלה נסיגה או חוסר מוטיבציה או חוסר התקדמות במסלול שקודם לכן היה נורמלי ורגיל, צריך לבדוק מה קרה לו. סביר להניח שהוא חש רגשות שזוללים לו את האנרגיה שמאפשרת לו במצב רגיל לעשות את מה שמצופה ממנו.
וחשוב מאוד לזכור! ביטחון הוא לא רק לילדים קטנים! הביטחון האישי שלנו הוא מצרך חשוב בכל גיל ובכל מצב, הוא משהו שאנחנו רוצים להרגיש בכל מערכת יחסים ובכל מקום.
אם חלילה קרה משהו שבשלו איבדתם את הביטחון, בהורים, בבן הזוג, בילדים, במעביד, בחברה הטובה, חשוב שתלכו לטיפול כדי שלא תבזבזו את הכוחות שלכם ותוכלו להשתמש בהם להתקדמות ולא רק כדי לשרוד.
כמה מילים
כמעט שנה שלמה של קורונה עברה עלינו. המון דברים ישנים נמחקו ויצאו מחיינו בתקווה שיהיו זמניים. המון מושגים חדשים נכנסו, הרבה דאגות וכאבי לב ומחלה אחת נוראה ואיומה שהתקבעה בלקסיקון העולמי בכלל ואצלנו בפרט. קורונה.
ומה מתאים יותר בזמן כאוב כזה אם לא להתפלל, לצעוק, לקרוע שערי שמים ולבקש רחמים? זה מה שעשה יהודי יקר עת עזב את מקום מגוריו בלונדון ונסע לאומן לשפוך צקון, בפסק הזמן שבו היו טיסות סדירות. אבל במקום לחזור הביתה שמח ומאושש, הוא מצא את עצמו בבית חולים אומני טיפוסי.
עם קורונה.
מי שהיה באוקראינה בערים הקטנות במדינת הענק מכיר ויודע איך נראים שם השירותים בעיניו של מערבי ממוצע ישראלי או בריטי. רחוק מאוד ממה שאנחנו מכירים בעולם המודרני. למזלו היה לו ביטוח רפואי מצוין, ולכן אפשר היה לחפש עבורו את הכי טוב מבחינה רפואית שאפשר למצוא באוקראינה. עסקנים מסורים פעלו מיד כדי להציל את חייו ולהעביר אותו לבית חולים בקייב. אמנם היא עיר מתקדמת ומודרנית יחסית והיא רחוקה שנות אור מבתי החולים הכפריים של אוקראינה, אבל עדיין היא עיר אוקראינית ולא לונדון או תל אביב. מצבו היה קריטי, והיה ברור כי הוא חייב לחזור ללונדון להצלת חייו. הבעיה היא שכשמדובר בחולה קורונה אין שום אפשרות להעביר אותו בדרך רגילה כלשהי, ויש צורך במטוס פרטי. הטסה כזו עולה הון, תשעים אלף דולר… היו צריכים למהר שכן המצב לא היה יציב, ואם חלילה יצטרכו להרדים ולהנשים – חלון ההזדמנויות נסגר, ואי אפשר לחכות… מדובר היה בסכום גדול שצריכים לגייס במהירות, אבל לחולה עצמו אין אפילו דירה משלו. מה עושים? מתרימים יהודים בעלי לב רחב ויד פתוחה, ומיד הועלה פרויקט הדסטארט לתרומה.
כתבתי לחברות שלי: חברות. יהודי יקר חטף קורונה באומן. הוא בריטי, ועושים כל מאמץ להעביר אותו ללונדון. מצבו לא טוב, ורוצים להרדים ולהנשים אותו שם, שזה אומר בפעמים רבות שלום ולא להתראות…
בקיצור מדובר בפיקוח נפש של ממש!!! אם אתן יכולות לתרום – תבורכנה.
ביקשתי שיעבירו את הבקשה הלאה, לחברות ולקבוצות.
הוספתי את הלינק והקוד הנדרשים ושלחתי לכל מי שיכולתי. השעה הייתה קרובה לחצות.
כמות התגובות שקיבלתי הייתה מרגשת במיוחד. גם מי שלא יכול היה לתרום, ביקש לעזור. אנשים שלחו עצות ושמות של עסקנים וגם ביקשו לדעת מה שמו לתפילה. כשהלכתי לישון חמש שעות אחרי פתיחת מסע ההתרמה, היו בקופה שלושים אלף דולר! נרדמתי בתחושה משכרת של מי כעמך ישראל! יהודים טובים שלא מכירים את החולה ולרוב גם לא את משפחתו תרמו כל מה שהם יכלו, המרבה והממעיט, וכולם כיוונו לשם שמים. הייתי מרוגשת מהנדיבות, מההתנדבות, מהרצון. איזה עם בראת לך, ריבונו של עולם!
כשהתעוררתי בבוקר היו בקופה שישים אלף דולר שנתרמו על ידי יהודים מכל העולם.
בשורה התחתונה היהודי שלנו ניצל ממוות. הוא עוד מאושפז בטיפול נמרץ בעת כתיבת שורות אלו, אבל יצא מכלל סכנה, והוא ערני וחי ושמח ועוד מעט בעזרת השם יהיה גם בריא.
בזכותכם יהודים יקרים. רק שתדעו. הזכויות שלכם מגינות על כולנו.
