טיסה אל הבלתי נודע

עולם הטיסות מתנודד ועימו אלפי נוסעים חרדים, שכוססים ציפורניים מרוב מתח. וגם: סיפור על כיפה וכובע

01

מי טס ומי לא. מי ביטל, מי לא, ומי עוד עשוי לבטל.
אם תרצו, זהו בערך הנושא המרכזי הבוער אצלנו בחודש האחרון. הנה, בתמונה המצורפת, תמונה טרייה מהערב, יהודים דואגים מקיפים במעגל את סוכן הנסיעות היעיל ר' יודל ברגר, שרק הגיע ללמוד בשטיבל עם החברותא הקבועה שלו, אבל כולם רוצים לשמוע ממנו תשובות ברורות.
כולם רוצים לנסוע לרבי לחג, אבל נסראללה הרשע משבש להם את התוכניות. טיל אחד לשומרון וכל החברות המערביות בורחות מהאזור על טיל. משפחות שלמות תכננו לנסוע לארץ ישראל לחגים, אבל מי שלא הזמין באל-על, ימצא עצמו כנראה בבית. מסתבר שההימור הפיננסי של רוכשי אל על החרדים הצליח קצת יותר מדי. רצף האירועים הקפיץ את הרווחים שלהם. לא בטוח שתמיד מרגישים שם הכי בבית בעולם, אבל בתקופה הבלתי יציבה הזאת, רק הם אלו שמביאים אותנו הביתה בכל מצב.
עוד אני כותב וחבר שולח לי הודעה מרעישה: "חברת 'לוט' מבטלת עד מחרתיים". זו החברה שאיתה אני אמור בעזרת השם לטוס לארץ לראש השנה. אם הביטול שלה יימשך מעבר ליומיים האלה, חס וחלילה, יישארו רק מספר אופציות מצומצמות. מלהתרושש עבור כרטיס טיסה בחברה ישראלית, אם בכלל נותר בה מקום, ועד להתגלגל במספר 'קונקשנים' של חברות מזרח-אירופיות ולהתפלל אל השם שאף אחת מהשרשרת לא תחליט לבטל ברגע האחרון, ואז נצטרך לחפש בעל תוקע ראוי לשמו בבוקרשט או בלרנקה או לגייר כמה אנשים באיזו עיר נידחת סלובקית ולחפש 'סימנים' בשוק של בלגרד.
איננו יודעים את דרכי השם. אין לנו אפשרות לדעת. אבל בשנים האחרונות, מאז תקופת הקורונה, הדרכים אל ארץ ישראל וממנה חסומות ורוויות ב'מניעות' שונות ומשונות. למעט הפסקה קצרה של שנה ומשהו, טיסה לארץ הקודש הפכה לפרויקט רב מערכתי. בחלק ניכר מהמקרים, מי שהזמין בחברה מסוימת מירב הסיכויים שימצא את עצמו בטיסה של אחרת, אם בכלל. מי בכלל זוכר את הימים שבהם אדם יצא מהבית ביום בהיר וטס לארץ ישראל רק בגלל שלשהות בבית עלה לו יקר יותר.
אולי יש להשתפר בשמירת קדושתה של ארץ ישראל. אולי תושבי הגולה כל כך התרחקו מהווייתה הזכה של הארץ הקדושה, עד שאין היא מוכנה לקלוט אותם בקלות. אולי רוצים משמיים שנעזוב לחלוטין את הגולה ונעלה לציון ברינה. ואולי זה בכלל שלב בהכנה למועד המיוחל שבו ייקחו אותנו על כנפי נשרים ויביאו אותנו לארץ ישראל.

02

מאז מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר, השכן שלנו לא נראה באזור. ביפר לא היה לו, מכשיר קשר גם לא, וחיזבללה בטח לא העסיק אותו. כנראה שהוא מתאבל עמוקות בתוך ביתו. בטח לקח ללב את מאורעות הימים האחרונים. גם אלפי חיזבלונים שיצאו מעוותים ממתקפת הביפרים, וגם הרבה חומר נפץ שנורה לחלל העולם ובטח זיהם את כדור הארץ והרחיב את החור באוזון, שלא נדע מצרות.
רבות דובר על המתקפה המתוחכמת הזאת, שספק אם התבצעה דוגמתה אי פעם בהיסטוריה. הבעיה היחידה הייתה שהיא אירעה ביום שלישי, שבו הטור שלנו כבר נכתב ונשלח, ולא הייתה לנו אפשרות להתייחס אליה. מצד שני, לאחר כל הבדיחות הקורעות והתיאורים הפנטסטיים על חיזבלונים מייללים שמסתובבים בארצם פיסחים, צולעים, שתומי עין וחרוצי מעיים, היה לנו גם קצת זמן לחשוב על היד האלוקית הגדולה שנמצאת מאחורי הפעולה הזאת.
השכן הסאטמרי המפולפל שלנו, ר' יעקב משה שטרן, אומר שחבל שכל זה אירע דווקא בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, והכשיל כל כך הרבה יהודים באבק של ציונות דווקא כעת. הוא בטוח שזו עצת היצר, להכשיל את עם ישראל בעוון שהוא חמור יותר משלוש העבירות החמורות. אבל אני אומר שאם נתבונן היטב בתחילת השנה ונחבר אותה עם האירועים של סוף השנה, אנחנו דווקא נקבל איזון השקפתי משובח וראוי לשמו.
דווקא השנה קיבלנו תצוגת תכלית אלוקית מדהימה על הנהגה אלוקית שאין בלעדיה. שנה שהתחילה בהפגנה עוצמתית של רפיון יד האדם, חידלון נוראי שעד עכשיו הוא לא מובן, השבתה טוטאלית של כל החכמה וההילה וסיפורי הגבורה דווקא ברגע האמת – ושמסתיימת בביטוי כל כך קסום של תבונת האדם שנוצר בצלם. גם ר' שמואל ארגמן ז"ל, שעל סיפוריו ההרואיים גדלנו, בעלילותיו המפותלות ביותר לא העז לדמיין סיפור שכזה. על מדינה שמקימה חברה לביפרים וכלי תקשורת, שמסתתרת מאחורי שרשרת חברות קש ומצליחה למכור לאחד מארגוני הטרור המתוחכמים ביותר כלים תקשורתיים שמכילים חומר נפץ, ולפוצץ אותם בו זמנית בפקודה טכנולוגית מזהירה.
מה כל זה אומר לנו? שהאדם, גם החכם והמנוסה ביותר, והצבא, גם המאומן ביותר עלי אדמות, אם רק ירצה השם הוא יצליח לפוצץ איברים של אלפי בני אדם בו זמנית ולחורר את ראשם של בכירי חיזבללה היישר במקומות המסתור שלהם, אך אם לא ירצה השם, חס ושלום, צבא שלם יתעלם מהכנות מפורשות של ארגון טרור בצמוד לגבול שלנו, וגם כשהמתקפה תתחיל יד ימין לא תדע מה יד שמאל עושה למשך יום שלם, וקורבנות ייפלו, לדאבוננו, על ימין ועל שמאל.

03

לפעמים הוא שולח לי איזה וורט קצר ומוקלט לכבוד שבת. 'הוא' הכוונה לידידי רבי שמואל לפה שיחי' ממונסי. בדרך כלל זה וורט פולני חריף, 'שפת אמת' או 'רבי צדוק', שני ספרים שהוא בקיא בהם היטב. מפעם לפעם אני עונה בוורט גליציאני משלי. אולי פעם נוציא ביחד ספר של כל הוורטים האלה.
ערב שבת שלו זה לפעמים כבר שבת שלי, אז אני מקשיב לדבריו רק במוצאי שבת. השבוע הוא הקליט לי וורט מרטיט של ה'באר מים חיים', הרבי הקדוש מצ'רנוביץ' זי"ע, שלפי מה שמספרים עליו, השבתות שלו היו לעילא דלעילא עד שלא ניתן היה להכיר את צורת פניו המבהילה ביום המרומם הזה.
הוורט נסוב על הפסוק "כי תבנה בית חדש לא תשים דמים בביתך". הוא מפרש אותו בדרך של מוסר והתעוררות: כשאתה בונה בית, אל תשים בו 'דמים', אל תתעסק בגשמיות ובחומר שלו. עוד נברשת מהודרת, וצבע מרהיב, ועיצוב שלא נראה במקומותינו, ורהיטים שהם המילה האחרונה. תשקיע בבניית בית של רוחניות, תורה ומצוות.
ור' שמואל מוסיף ומקליט: "זה מה שאנחנו רואים יותר ויותר בזמן האחרון, ובייחוד בשנה האחרונה. יש היום מצב, כך אומרים לי אנשי עסקים רבים, של 'בירור'. קלאראטי בלע"ז. רואים יותר ויותר עד כמה גשמיות זה דבר נפיץ, לא קבוע ולא יציב. המצב משתנה מהרגע להרגע. הסיטואציה של היום היא לא זו של מחר. דבר אחד נשאר קיים לנצח ולעולמי עד, יהיה מה שיהיה: הרוחניות שאנחנו משקיעים בבית. עוד דף גמרא, עוד קבלה טובה, ועוד מצווה ומעשה טוב שעשינו".
הקשבתי למסר המוקלט שלו מספר פעמים השבוע והתחזקתי ממנו מאוד. האקטואליה שלו רק הולכת ומתבססת מיום ליום. זו ממש המציאות השברירית שבה אנחנו חיים, שבה אתמול הוא לא היום, והיום זה לא המחר, ומי יודע מה ילד יום, בתקווה כמובן לבשורות טובות ומשמחות.
נשארו לנו עוד כמה ימים עד לסיומה של שנה, זמן מספיק כדי להפנים את המסר החשוב שעיקר התפקיד שלנו בעולם הוא לעבור את הגשר הצר של האירועים ההפכפכים של התקופה האחרונה, ולא לפחד כלל.
שבת שלום ומבורך, סוף שנה טובה, ובשורות טובות, ישועות ונחמות.

כיפת ברזל

מה עושה גוי שהכיפה שלו בורחת מפני הרוח?
אם הצטייד מראש בסיכה או התייעץ עם נפתלי בנט, אבי הסטארט־אפ 'כיפה מיקרוסקופית שלא זזה ממקומה', מה טוב. אבל אם לא, מה יעשה והיא לא תברח ממנו בדיוק בשעה שהוא נואם לקהל חרדי?
פשוט מאוד. לפי התמונה הזאת, התשובה די ברורה: הוא עוטה עליה כובע סמט חסידי והכל על מקומו בא בשלום.
עוד מעט בחירות אצלנו. הפעם לעירייה. וכשיש בחירות, ויש מועמדים שפונים לקהל שלנו, יש צורך לייצר אירועים תוססים עם הקהל. אבל דווקא האירוע הזה היה אחד הנכונים שנכחתי בו אי פעם. זה היה טקס הסרת הלוט מעל שמו של הרב אהרן כהן זצ"ל, אחד מגדולי העסקנים שקמו אי פעם ליהדות החרדית באירופה. מעתה ואילך, הכיכר הסמוכה לקריית המוסדות תיקרא על שמו 'ראביין כהן פליין'.
טוב, הנואם הזה הוא לא ממש גוי. קוראים לו אנדרה גנטמן, והוא יהודי שעדיין מתענג על צלחת טשולנט וגאלע. סביר גם להניח שהוא מכיר יידיש של מאמע לשון, אבל כיפה, לצערנו, אין לו. וכשהתעטר בכיפה כדי לשאת דברי שבח על ידידו משכבר הימים, המנוח זצ"ל, לא הייתה לו ברירה אלא לחבוש גם כובע, להנאת הקהל.
אני בטוח שהסבא של הפוליטיקאי היהודי הזה, אי שם במרומים, בשינוי הדרמטי הזה, ויותר מכך, חשבתי לעצמי, לו היה הברדיטשובער זי"ע חי איתנו וצופה במחזה, הוא היה מרים את עיניו למרומים ואומר בהתרגשות:
"אבא שבשמיים, תראה את בניך, שכדי שהכיפה שלהם תישאר על הראש שלהם, הם מוסיפים קדושה על קדושה, הולכים מחיל אל חיל, ומכיפה אל כובע. מי כעמך ישראל".