בשעת ערב מוקדמת, ישבתי בסלון וניסיתי לעבוד, לא לפני שביקשתי מספי ויהודה לתלות כביסה. השניים נענו לבקשתי והוציאו את הסל המלא למרפסת, ובזמן שתלו פריט אחר פריט, התפתחה ביניהם שיחה.
"איזה חבל שלא הוציאו אותנו להפגנות של הרכבים", אמר תאום אחד, "זה היה יכול להיות הכי כיף בעולם".
"כן…" מלמל אחיו ומייד הוסיף: "אבל אתה יודע שההפגנה הכי יהודית היא ללמוד תורה, כן?"
"ברור", הבהיר הראשון ותלה גרב צבעונית על החוט המתוח. "לכן בחיידר שלנו לומדים בשיא הרצינות, אפילו שבסוף כיתה ח' יש הרבה ילדים שבקושי לומדים".
"תאמין לי, שאם החילונים היו מבינים מה זה תורה, הם היו מכבדים אותנו מאוד", טען התאום השני והרים חולצה סוררת שנפלה. "הם היו מכבדים גם את הרבנים וגם את הילדים שלומדים אפילו שלא מתחשק להם בכלל ללמוד".
"לא בטוח שצריך לכבד ילדים", העלה הראשון תהייה, אך לפני שהייתה בידו השהות להשלים את המשפט, קרא התאום הבא בלהט: "סליחה?! הם צריכים ועוד איך לכבד ילדים שלומדים תורה, כי עם כל הכבוד, אני יודע יותר תורה מכל חילוני זקן".
התאום הראשון השתתק וחישב את הטענות בראש, ולאחר רגע ארוך הנהן ואמר: "טוב. אתה צודק. באמת הם צריכים ללמוד לכבד גם את הילדים שיום אחד יהיו תלמידי חכמים, אבל תסכים איתי שזה לא אומר שאנחנו צריכים לדרוש את הכבוד, כי מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו".
במילים אלו, השלימו השניים את תליית הכביסה הרטובה ונכנסו פנימה.
"הייתה לכם שיחה מעניינת", אמרתי להם, והם הביטו זה בזה במבט נואש, ואז נאנחו ביחד, ובעוד הראשון גלגל עיניים, השני הסביר לי שהשיחה שלהם הייתה שיחה של סתם, ושלא תמיד אני צריכה להפוך כל מילה שלהם לטור.
צחקתי והסברתי להם שזה בדיוק הקונספט, ואחרי שהתחייבתי שלא אכתוב מי אמר מה (ואתם תעידו שעמדתי בהבטחה), סיפרתי להם על ראש ישיבת טלז הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל, שעל קיר חדרו הייתה תלויה תמונה… משונה משהו. מסגרת פשוטה ובמרכזה נרקיס. עם עלים ירוקים מוארכים ושישה עלי כותרת מבהיקים, ובמרכז כתר צהוב.
ביום מן הימים ניגש תלמיד אל הרב ושאל בדרך ארץ: "רבי, תלמיד אני וללמוד אני צריך. יסביר לי הרב – מדוע תמונת הנרקיס תלויה על הקיר? מה יש בו בפרח הזה שזכה לקשט את החדר?"
צחקו עיניו של רבי מרדכי גיפטר. הוא צעד לעבר התמונה, הצביע על מרכז הנרקיס ואמר בפנים מאירות: "הבט בו, בפרח המיוחד. התבונן בגבעול הכפוף ובראש המורכן, ובכל זאת הוא הפרח היחיד שהעניק לו השם כתר מוזהב!
"דע לך", סיכם ראש הישיבה את דבריו, "רק מי שמרכין ראשו ומכפיף קומתו בפני אחרים, זוכה להתעטר בכתר. רק מי שמבין מהו כבוד – זוכה לכבוד".
אנשים נוטים לחשוב שהצורך של בני אדם לכבוד, הוא צורך גשמי, קטן ושפל. בקשה חומרית ורדודה. אבל האמת הפוכה! הצורך בכבוד הוא צורך רוחני ופנימי ומאוד עמוק, שכן לפני שירדנו לעולם, שכנו הנשמות שלנו במקום מופלא – מתחת לכיסא הכבוד.
כשביקשה מאיתנו החוכמה העליונה לרדת לעולם שכולו שקר וריחוק וקטנות המוחין, הנשמה שהייתה רגילה להסתופף תחת השכינה ולעמוד קרוב למלך הכבוד, הרגישה מושפלת ובזויה. כל חיינו היא מתגעגעת לכבוד המקודש והטהור שאליו הייתה רגילה. היא חסרה אותו ומחפשת אחריו, ולכן מהרגע שיש לאדם יכולת להמציא עבור עצמו את הצרכים החסרים לו, הוא מחפש אחר האבדה הגדולה מכל: את הכבוד האבוד.
אפילו ילד בן שנה וחצי כבר נעלב כשלא נותנים לו כבוד, והעלבון של הפעוט הקטן הזה לא נובע מדעת ומהבנה מעמיקה, אלא מנשמה שמרגישה ריחוק נוסף ומאכזבה גדולה שהכבוד חמק, עבר ואיננו.
"אבל אנשים מחפשים כבוד טיפשי", טענו התאומים, "ואפילו חז"ל אמרו לברוח מהכבוד".
"זה נכון ומדויק", הסכמתי איתם. "חכמינו ז"ל הסבירו לנו מה קורה לנשמה שמתבלבלת בעולם הזה. היא מחפשת את הכבוד האבוד, אבל במקום להבין שהכבוד האמיתי נמצא רק סביב מי שהכבוד שלו, היא לפעמים טועה ובוחרת לרדוף אחרי כבוד מדומה. לעומת זאת אדם חכם, שמבין את הצורך הפנימי והרוחני שלו, יתחבר לתורה הקדושה ולתלמידי החכמים ולמצוות, ואז הוא יקבל כבוד בעל ערך – כבוד אמיתי!"
הציבור הנאמן לדברי השם לא זוכה בשנים האחרונות לכבוד, וגרוע מכך. אבל חלילה לנו להתבלבל ולהעניק לאנשים חסרי כבוד את הזכות להעניק לנו כבוד. דווקא עכשיו עלינו לחזק ולהתחזק ולשאול את עצמנו חדשים לבקרים: "מי זה מלך הכבוד? השם צבקות הוא מלך הכבוד סלה!" רק הכבוד שלו יתברך, הוא הכבוד האמיתי! רק אליו ולשומרי מצוותיו נביע כבוד! וכל השאר? שירדפו אחר כבוד מדומה… הוא כבר יברח מהם.
מחשבה אחת של מסר
הקדוש ברוך הוא נקרא "נורא תהילות" (שמות טו יא), ופירש רש"י שם: "יראוי מלהגיד תהילותיך פן יתמעטו, כמה שנאמר: (תהלים סה ב) "לך דומיה תהלה". העובדה שאדם פשוט שנוצר מהאדמה, מעז לתת שיר ושבח וכבוד לשמו של הבורא, היא עובדה נוראה ומבעיתה, כי מי אנחנו הקטנים שנהלל ונכבד את הבלתי מושג?
ובכל זאת הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו ביקש שנכבד אותו, כפי שנאמר: "טוב יצר כבוד לשמו" – "לקל ברוך נעימות יתנו זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו". וההטבה הזו לברואים היא מחסדי השם הגדולים שכן בשעה שאנחנו מכבדים את הבורא, אנחנו זוכים להידבק בכבודו.
