יותר מדי טוב

ש"ס כבר סיימת?

לפעמים אתה צריך לצבוט את עצמך כדי לבדוק שמה שאתה רואה באמת קורה ולא הזיה בעלמא. כזה הוא הפולמוס ההולך ומתלהט סביב השיר 'השם יתברך תמיד אוהב אותי'.

האמת היא שהשיר הזה הגיע כמו מים קרים על נפש עייפה. בתקופה של מלחמה קשה, כשדם יהודי נשפך כמים, בשנה שנהיו בה אלפי יתומים חדשים רח"ל, נוחת עלינו משמיים, כפשוטו ממש, שיר שמזכיר לנו שלמרות התקופה הקשה הקב"ה אוהב אותנו ומובטח לנו שהסוף יהיה טוב.

מה טוב? עוד יותר טוב!

אבל כנראה שיותר מדי טוב הוא גם לא טוב, ואחרי חודשיים של חסד, זה הגיע.

ברוך השם.

לא אלמן ישראל.

ברוך שמסר עולמו לשומרים.

זה ספק אפיקורסות, אמר אחד. השני כבר אמר שמדובר בוודאי אפיקורסות. השלישי אמר שזה חשש עבודה זרה לשמוע את השיר וצריך לאסור את השמעתו ובטוקבקים כבר יש מי שמאשים את השיר בנטייה לנצרות ולאסלאם. ה"י!

אבל הפולמוס החלומי הזה הוא התגשמות כל התפילות שלי ושל שכני האהוב ר' שרול אלתר גרובייס שחולקים חרדה משותפת מהידלדלות הנושאים לדיון בפודקאסט המשותף (ואיך אומרת הרבנית תהילה שאחראית על המיזם: "אל תשכחו להדגיש שזה זמין בכל אפליקציות הפודקאסטים בכותרת 'שניים הפוך'! למה כל פעם אני צריכה להזכיר? באמת?!").

הפולמוס הזה, מחד גיסא, מזקק את כל הוויכוחים שלנו מימות קדם ועד היום לתוך בקבוק קטן ומרוכז, ומאידך גיסא מספק תמצית שלא נגמרת לדיונים אין סוף על אודות החרדיות ונפתוליה המרתקים.

יש כאן קאסט מושלם. מצד אחד יש אנשים שמחים ומאושרים, כאלה שלא נותנים למררת החיים להשפיע עליהם, דבקים בהשם ובטוחים בישועתו, מלחינים, שרים, מקליטים, רוקדים. אנשי מעשה ושמחה. בטוחים באהבתו האין סופית לכל ברואיו.

ומצד שני, אנשים שלא יודעים איך להתמודד עם יותר מדי טוב. זה מגרד להם. גם בחיים הרגילים הם סובלים ממעט הטוב שנקלע אליהם מעת לעת. טוב מאיים עליהם. ובדיוק עכשיו, מה שייך עכשיו קצת יותר טוב באמצע החיים? טוב הוא ממש לא טוב. (יובהר, כי אין כוונתי למורי הוראה ומרביצי תורה המביעים דעתם בעניין לפני שומעיהם).

ובכלל, ריבונא דכולא עלמא, אני שואל אותך ברצינות: מה יש לשמוח? סיימת ש"ס שאתה מרשה לעצמך לשמוח? את מדרש שיר השירים אתה כבר מכיר? אתה בכלל יודע שיצא התרגום על ספרא דצניעותא? מה אני שואל אותך, אתה בטח לא יודע אפילו מה זה ספרא דצניעותא, אז מה אתה שמח למען השם?

ואם לטוב הרגיל אין מקום, אז "עוד יותר טוב" גורם להם לאיבוד עשתונות. מה אתם השתגעתם? מאיפה הגעתם בכלל? אחד שחושב שיכול להיות לו טוב ככה סתם, הוא כופר. איזה טוב זה? ולמה שהשם יאהב אותך ככה?

לשבחו של הצד השני ייאמר שהוא לעולם לא יוציא על זה שיר.

משלוש סיבות:

ראשונה והיא העיקר: מה אנחנו, זמרים? מה זה השטויות האלה? בבריסק שרו? החזון איש היה מלחין? ובכלל, התפקיד שלנו הוא לעמוד בשער, להתריע, לגדור את הפרצות. לא לשיר שירים ולתת לאנשים תקווה שיהיה טוב. ויותר חמור: להגיד לו שעכשיו טוב. ככה אי אפשר להצמיח תלמידי חכמים.

אוי לו לדור שכך עלתה בימיו. אנא השם הושיעה נא.

הסיבה השנייה היא שקשה לנסח את התוכן לכדי שיר: מה תכתוב, השם בכלל לא אוהב אותי? הוא אוהב אותי רק אם אסיים מסכת מכות עד חנוכה? אפעס, זה גם לא קליט ולא חריז ובעיקר אי אפשר לרקוד עם זה בחתונות.

והשלישית: לכל שויטה עם אורגן צריך לענות? מה זה, שאלה בשיעור כללי? אז הם טוענים שאוהבים אותם, ושיהיה להם טוב. אנחנו עוד נראה בדיוק למי יהיה פה טוב. חוצפה.

להם וגם להם נאמר שלמרות הכל הקב"ה אוהב אותם אהבה עזה, וכן, בעזרת השם יהיה לנו ולכל עם ישראל טוב ועוד יותר טוב עד בלי די.

לאורם נסע ונלך

על רקע התחדשות המלוכה בהנהגת הציבור הספרדי עלתה קושיה בסעודת ליל שבת: איך בעצם מתמנים 'גדולים'? כלומר כולנו יודעים שבראש השנה נגזר על כל אחד "מי יישפל ומי ירום", אבל בעולם המעשה, איך מתרחשת הדינמיקה הטבעית שבה מוצא את עצמו יהודי פלוני גדול בישראל, ואילו פלמוני תלמיד חכם לא פחות, הולך לעולמו ומניין קרוביו עושים טובה גדולה שגוררים את מיטתו בדרכו האחרונה להר המנוחות.

למעשה, כמעט לכל תפקיד בעולם יש מנגנון בחירה מסודר.

זה יכול להיות מכרז, קול קורא, בחירות או ירושה, אבל כל בעל תפקיד, מגנן ששותל פרחים עבור העירייה עד למי שיורה את הכטב"מים מתימן, כל אחד מהם יודע שבשביל להיכנס לתפקיד הוא צריך לעבור תנאי סף, ועדת איתור, מנגנון קבלה.

אלא שמסתבר שדווקא במקום הכי רגיש, לכאורה, בעיני בשר, אין תהליך שאנחנו יכולים להצביע עליו.

ומה שמפתיע הוא שלמרות הכאוס שאמור היה להיווצר, דווקא שם שקט ושלווה. בלי מנגנון, בלי יכולת ערעור, בלי קמפיינים. הציבור יודע היטב מי מנהיג אותו ומי עומד בראשו.

וזה הלא פלא פלאים.

יתרה מכך: זה תחום שבו אין תחזיות. אם בפוליטיקה אפשר להמר מי יהיו האנשים הרלוונטיים בעוד עשור או שניים, בתחום הזה אין שום משמעות לתחזיות המוקדמות. תמיד כששוקעת השמש – זורחת שמש חדשה.

וכשהשמש זורחת – אין מי שיכול להכחיש אותה. היא מופיעה במלא הדרה ונוטלת את ההובלה.

ומה שיפה הוא העובדה שאין מנהיג אחד דומה לחברו. מי שחושב ש'החצר' שמחזיקה בעיתון המפלגתי היא הקובעת מי יעמוד בראש הציבור, מגיע המנהיג הבא שאין לו שום שייכות לשום עיתון, ומנהיג את הציבור.

מה אומרים ליצני הדור? טוב, שם זה שונה. יש 'מופתים'. הציבור אוהב 'מופתים'. מגיע המנהיג אחרי, והנה הוא הכי רחוק מעולם המופתים, בקושי ברכה אפשר לחלץ ממנו, והציבור הולך לאורו ובדרכו, וכן הלאה.

אין מכנה משותף אחד בין המנהיגים הרוחניים שמנהיגים את הציבור במאות השנים האחרונות. היו כאלה שדיברו ל'עמך' וכאלה שהגיעו מתוך ספסלי הישיבות, היו מנהיגים עם גלימות והיו עם פראקים מהודרים, כאלה שחבשו שטריימל בחגים וכאלה שהגיעו מליטא עצמה, מעדה כזו ומעדה אחרת. הצד השווה שבכולם הוא היותם גדולי תורה מובהקים ושהציבור קיבל אותם עליהם, בלי שאף אחד יודע איך זה בדיוק קרה.

מה הנוסחה, איך זה קורה, מי הכוחות שעומדים ברקע, מאחורי הקלעים? איפה התעשייה, אנשי היח"ץ והאסטרטגיה שמוכרים לנו מכל מאבק הכי אזוטרי על מינוי של עוזר מקצועי לפקיד פלוני בעירייה אלמונית? כלום. דווקא בתחום הכי רגיש קולם לא נשמע.

זה לא שמשך הדורות לא היו ניסיונות לקעקע את הנהגתם של גדולי ישראל, אבל ההיסטוריה מלמדת שלציבור יש חוש ריח, ובעיקר – להקב"ה יש גם מה להגיד בעניין.

לא עזרו תארים כאלה ואחרים, שניתנו או שנלקחו, מלחמות שנוהלו בחירוף נפש, ניסיונות החרמה והדרה, בסוף הציבור יודע יותר טוב מכולם מי הוא רוצה שיעמוד בראשו, ולאורך השנים זכינו להנהגה של גדולי ישראל, גם אלה שהממסד לא תמיד הלך איתם יד ביד.

לא לחינם הפכה מצוות הציות לגדולי ישראל לאחד הדברים החשובים ביותר בדורנו, דור עקבתא דמשיחא. אם נותר מקום שעוד אפשר לראות בו את יד השם הוא בבחירת גדולי ישראל.

לאורם ניסע ונלך.

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה

השבוע הזדמן לי לבקר בבית חולים לתשושי נפש. מחלקות על גבי מחלקות שמטפלות באנשים שמתמודדים עם נפש סוערת ונשמה חבולה.

כשאתם מגיעים לבית חולים שכזה אתם מבינים שהעולם באמת מתחלק לשניים. כל מה שמתרחש מעבר לגדר של בית החולים, והעולם שבפנים. יקום שונה, שרואה את העולם באופן שונה, וחי את החיים, ככל שאפשר להגדיר את מה שהם חווים כ"חיים", בצורה שאדם מן היישוב לא יכול אפילו לדמיין.

השנה האחרונה הגדילה את אחוזי המתמודדים בצורה משמעותית. זה קורע את הלב אבל המחלקות עולות על גדותיהן. תגיעו לראות בעצמכם.

באופן טבעי לכולנו יש רתיעה משיח על התמודדות נפש. בתי החולים הרגילים מלאים במתנדבים, חלוקות אוכל, ליצנים רפואיים, שיירות של מבקרים וארגונים שדואגים לרווחת החולה. אבל אצל מתמודדי הנפש, שאולי זקוקים יותר מכולם לחום חברתי, למוזיקה, לקצת מתוק בפה ובנשמה – שממה וצלמוות. אין מבקרים, אין חלוקות, אין גיטרות, איש איש לגורלו.

התמודדות נפשית היא לא מחלה מדבקת. להפך. אין משהו שגורם לך להבין את החיים ואת שבריריותם כמו המקום הזה. אתה מבין ששום דבר לא מובן מאליו. שההיאחזות שלנו בשפיות היא פריכה.

יושבים שם סולתה ושמנה של כל הציבורים במדינת ישראל. המון אנשים שהתעייפו מלהחזיק וקצת שחררו, ושם מנסים לאחות, להדביק, להדק. לעיתים בהצלחה, לעיתים קצת פחות.

רבים מהם מתמודדים עם נפש ענקית שהגוף הקטן מתקשה להכיל. נשמות גדולות ויקרות שמלאות בטוב ואהבה, שגלשו קצת.

ההתמודדות הנפשית לא פוסחת על אף ציבור. מקוראי מוסף שבת קודש עד קוראי הטור של ברייטקופף ולמעלה מהם. יש שם כיפות ברסלב, לצד פראקים הדורים, נשמות גדולות ופצועות שצריכות שמישהו יראה אותן.

אחרי השנה הזו, והמספרים הגדולים, אנחנו חייבים לשנות דיסקט. חייבים לקחת על עצמנו גם את העול הזה.

אולי כל אחד יכול לקחת על עצמו קבלה: פעם בחודש ללכת לבקר, אולי עם עוד כמה חברים, עם קצת אוכל ואולי גיטרה, תאמינו לי אתם תיתנו המון אבל תקבלו לא פחות.

אולי הכי מתאים לסיים עם דברי הפייטן:

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה

לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה

שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר

ולוואי ונזכה לבריאות הגוף והנפש ותמיד יהיה לנו רק טוב.

ועוד יותר טוב.