כוח עליון

כפי שאי אפשר להכביר מילים על מה שהתרחש בתוך החדר בכינוס מועצת גדולי התורה של אגודה, כך אי אפשר להרחיב ולהדהד את הקולות שעלו מישיבות הקבינט – המצומצם והמורחב, בשני ובשלישי השבוע, לתוך הלילה.

התמונות מאיראן והתחזית שמהולה בתקווה, כמו הציפייה לשלג, כי בסבב הזה המשטר ייפול – גרמו לנתניהו לצעוד צעד לאחור ולהשהות את מתקפת המחץ שתוכננה בלבנון. בחיל האוויר במקביל, מתכננים היקפית, בשורה ארוכה של אימונים, את התגובה הישראלית שתבוא, אם טראמפ יממש את איומיו וישראל תחטוף את הריקושטים מטהרן, תרתי משמע.

מי שמתגורר בסמוך לבסיסי חיל האוויר, מוצא עצמו בשבוע האחרון מורעש על בסיס לילי, בעוצמה ותדירות שמזכירות את התקופה שקדמה למתקפה באיראן. ימים ולילות יגידו, ובינתיים, על מה שהתרחש בחדר הקבינט המצומצם, אי אפשר להרחיב לנוכח מגבלות הצנזורה הצבאית. להבדיל בין קודש לחול, אי אפשר לתאר לפרטי הפרטים את ישיבת המועצת.

מי שקרא בבוקר הכינוס את עיתון ‘המודיע’, הסיק כי בישיבה יתקבלו החלטות אופרטיביות, אך בפועל חברי הכנסת לא נתבקשו להיכנס כדי לומר את דברם.

ההיסטוריה חוזרת, והפעם כטרגדיה. לראש הממשלה שהציע אז לחרדים לתלות את ההסכמים על הקיר קראו יצחק שמיר, והחלופה הייתה הליכה עם שמעון פרס ששילח לחרדים כלשונו, מאפיות שלמות על פני המים. עמדת ויז’ניץ וגור, אז כהיום, הייתה רציונלית: אם הליכוד לא מספק את הסחורה ומפר את כל הסיכומים, מן הראוי לבחון את האלטרנטיבות.

את הקולות שמענו השבוע בבירור ממחנה השמאל, שמאותת לחרדים כי בתמורה להדחת נתניהו יש על מה לדבר בכל הנושאים שעל סדר היום. בחלונות הגבוהים של חלק מהחסידויות, סברו אז והיום, כי תפקידם של נציגי הציבור החרדים להתנהל ולבחון תועלתנית, בניתוק מכל סנטימנט רגשי, איזו בחירה תשרת טוב יותר את הציבור החרדי. עמדת ‘דגל התורה’ וגם כאן אז כהיום, ובשיתוף פעולה מאוחר עם שס, הייתה הפוכה, כפי שבאה לידי ביטוי בנאום השפנים של מרן הרב שך ב’יד אליהו’.

דרעי וגפני שאיימו השבוע לא להצביע בעד התקציב אם חוק הגיוס לא יעבור, לא מעלים את אופציית החבירה לשמאל, כאלטרנטיבה אפשרית, וממשיכים לדבר על ‘מורשת מרן’ של חיבור לציבור המסורתי, המזוהה עם הליכוד. בשס, זוהי לא רק אידאולוגיה אלא ריאל פוליטיק, שכן אפילו קריצה לשמאל, עלולה לעלות למפלגה באובדן מנדטים מהציבור המסורתי.

אין לדעת כמה-כמה ייגמר, אך בשס אמרו לי השבוע, כי אם חוק הגיוס לא יעבור בגלל התנגדות של ‘אגודת ישראל’ ובניגוד לעמדת מועצת החכמים של שס, אין בכוונתם לתת פרס לסרבנים ולפרק את הממשלה. ב’דגל התורה’, למרות אזהרותיו של גפני, נשמעים קולות זהים. המזל של ביבי עוד יביא לכך, שדווקא ההתנגדות של אגודה, תאריך את חיי ממשלתו בעוד כמה חודשים.

ברירת משפט

ללא כל קשר לתנאי מזג האוויר, אפשר לזהות את ההבדלים בין תל אביב לירושלים בהתאם למצב התנועה. שעות הצהריים של יום חמישי בכבישי ירושלים, אינן דומות לאותן שעות בכבישי תל אביב. בעיר הבירה שמרכזת את מקומות התעסוקה של מרבית עובדי המדינה, ניכרת תכונה של יציאה לסופ”ש החל משעות הצהריים המוקדמות.

לשם ההשוואה – התנועה באזור קריית הממשלה בסביבות 14:00 בצהריים, דומה לעומסים בנתיבי איילון התל-אביביים בשעות החשכה. יש חסרונות רבים לעבודה בשירות הציבורי, אך היתרונות המרכזיים הם יציבות המשרה והסיום המוקדם של שבוע העבודה.

סינדרום כבישי ירושלים נכון לשאר ימות השנה אך אינו רלוונטי לימי חמישי האחרונים ברחוב קפלן בירושלים, ברחוב שבו שוכנים זה לצד זה, ביהמ”ש העליון, הכנסת ומשרדי הממשלה.

במשך שבועיים ברצף, נקבעים בבג”ץ דיונים נפיצים דווקא בימי חמישי, מה שגורם כאב ראש גם לעורכי מוספי סופהשבוע של העיתונים הגדולים, שמעכבים את ההורדה לדפוס עד לשעות המאוחרות של היום.

בחמישי שעבר דן בג”ץ בעתירה נגד תקצוב הרשתות החרדיות. סעיף ישן נושן שהתווסף לפני ארבעים שנה בדיוק לחוק יסודות התקציב, עיגן את המעמד התקציבי של הרשתות בתוספת שלוש מילים “ככלל ילדי ישראל” – שערכן מאז ועד היום, לא יסולא מפז, במובן הכספי הפשוט ביותר של המונח.

כל ניסיון שעלה על בדל מחשבתם של הנציגים החרדים, בעשור האחרון, לעגן בחקיקה מסודרת יותר את מעמד החינוך החרדי, נתקל בעצה חד-משמעית של טובי המשפטנים. בעיצומו של משבר משפטי ההמלצה הייתה שלא לגעת בשלוש המילים, שהתווספו בהסכמה רחבה, בתקופת ממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס המנוחים.

כל זה היה נכון עד לקדנציה הנוכחית. מה שהוסכם במשך שנות דור ועוגן בחקיקת יסוד, הפך לחלק מהמאבק הרב-חזיתי בין קואליציית הימין השמרנית לבין המחנה הליברלי, שהיועמ”שית ובג”ץ, כמעט במוצהר, רואים עצמם כמבצר האחרון שלו שטרם נפל. “ישראל חדלה מלהיות דמוקרטיה ליברלית”, אמר רק לפני שבוע האדמו”ר שבע הימים של המחנה הליברלי, נשיא העליון לשעבר אהרן ברק.

הסוריאליסטיות חגגה וביטאה בעתירה אחת את תמצית הקדנציה בת שלוש השנים עד כה: ‘יש עתיד’ עתרה נגד העברת הכספים בטיעון שחלק מהמוסדות אינם מלמדים ליב”ה. בג”ץ מיהר להוציא צו ביניים שעוצר את העברות הכספים בסך מאות מיליוני שקלים, ובכך ביקש לנתק את צינור החמצן של אלפי עובדי הוראה חרדים.

קואליציית הימין, התברר בדיעבד, העבירה את הכספים עוד לפני שנתקבל האישור בוועדת הכספים, בנוהל שגם הוא משקף את הדרך שבה ממשלה נבחרת מהימין שאמורה למשול – נאלצת להתנהל כגנב הבא במחתרת.

הבקשה של לפיד לקבל לידיו את פרוטוקול ההעברות בוועדת הכספים שלוש שנים לאחור, חזרה אליו כבומרנג. החשבת הכללית באוצר מיהרה להשיב כי על הפרקטיקה הזאת, גם לפיד עצמו חגג בקדנציית השינוי ובתפקידו כשר האוצר: “נעשה” באוצר, ורק אחר כך “נשמע” בוועדה.

שמחת עניים

מיום חמישי שעבר ליום חמישי הזה. בהרכב הסניוריטי של שלושת השופטים הוותיקים בעליון, הנשיא יצחק עמית, המשנה נעם סולברג, והשופטת דפנה ברק-ארז, אמור היה בג”ץ לדון היום (חמישי) בעתירות המבקשות מבג”ץ להורות לנתניהו לפטר את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.

בדרך כלל השיטה ידועה: אמור לי מי יושב בהרכב, ואומר לך מה תהיה התוצאה. כשמינוי ראש השב”כ דוד זיני הגיע לדיון בבג”ץ בפני הרכב שבו ישב השופט אלכס שטיין, מצא עצמו הנשיא עמית זע בכיסאו באי נוחות כשעמיתו המלומד והשמרן, עטור התארים מלונדון וארה”ב, הבהיר כי אין אפשרות לעקוף את לשון החוק שמעניקה את סמכות המינוי לראש הממשלה.

אחת מאבני הנגף או אבני הפינה – תלוי בעיני המתבונן – של הרפורמה המשפטית, היא הסמכות שנתונה בידי נשיא העליון יצחק עמית לקבוע את זהות ההרכבים. למעשה, זהו הכלי האפקטיבי ביותר שנתון בידי הנשיא, בבית משפט עליון שיש בו היום יותר שופטים שמרנים מליברלים.

יו”ר ועדת חוקה ח”כ שמחה רוטמן, שותפו של לוין מהזווית הפרלמנטרית לרפורמה המשפטית, השיב לי השבוע כי מוקדם להספיד את הרפורמה. בצד ההצלחה הכמעט יחידה של מינוי דוד זיני לראש השב”כ שנראית כסוג של שמחת עניים, הצביע רוטמן על שתי הצעות חוק שנמצאות בקנה להעברה עוד בקדנציה הנוכחית.

הראשונה, פיצול סמכויות היועמ”שית, שאמורה לעקר מחצית מכוחה של היועצת. השנייה, נטילת הסמכות מידי נשיא העליון לקבוע את זהות ההרכב, והעברת הבחירה מידיו לבחירתו הרנדומלית והמקרית של המחשב החכם בעליון…

גם חקיקה שתשנה את הנורמה תגיע מן הסתם, בחד גדיא שכזה, לפתחו של בג”ץ בעתירה שבוודאות תוגש. אבל בינתיים עמית כאן כדי להשפיע, ואת הדיון בפיטורי בן גביר שאת הרכב היושבים בו קבע הנשיא, אפשר להגדיר כאחד הדיונים המשמעותיים בקדנציה.

בחמישי הזה אמור היה להיות הפיק של הדיונים, כשמאחורינו שלוש שנים מלאות וגדושות בדיונים נפיצים, שהפכו למשך שבועות ארוכים את אזור ביהמ”ש העליון לשטח אש – עם מופעי מחאה שהזכירו לרגעים את ההפגנות בטהרן, למעט הנפגעים…

התנפלות בממשלה

מי האמין עם הקמת הממשלה, שמכל שותפיו הנאמנים, בן גביר יהיה השותף הפחות מאיים על ביבי בישורת האחרונה של הקדנציה? כשהחרדים מאיימים מבחוץ על רקע משבר הגיוס, וסמוטריץ’ המבצבץ מעל ומתחת לאחוז החסימה בסקרים מאיים כדי להישאר על הגלגל, בן גביר נתפס כגורם היציב ביותר מהשותפים.

ישיבת הממשלה לפני שבוע ימים שבה נדונה חוות הדעת של היועמ”שית נגד בן גביר, הייתה הפעם הראשונה בקדנציה שבה נראה ביבי כמי שחותר לעימות חזיתי עם היועמ”שית, ולא בורח ממנו או מסתתר מאחורי גבו של לוין. נתניהו הבהיר למשנה ליועמ”שית גיל לימון שנכח בדיון, כי תמיכת היועצת המשפטית לממשלה בדרישת העותרים להורות לנתניהו להדיח את בן גביר, אינה חוקית.

בכך נתן נתניהו את האות להתנפלות קבוצתית של שרי הממשלה על היועמ”שית, וכמעט כל השרים, למעט נתניהו, הבהירו כי אם בג”ץ יורה לפטר את השר לביטחון לאומי, ישראל תיקלע לראשונה למשבר חוקתי.

בן גביר הבין עם הגשת העתירה שאין מה להפסיד מהאירוע. אם למרות תמיכת היועמ”שית, בג”ץ יימנע מהוצאת צו על תנאי ולא יורה לנתניהו לנמק מדוע אינו מפטר את השר, נקבל עד לסוף הקדנציה בן גביר על סטרואידים.

אבל גם אילו השופטים היו מאמצים את חוות דעת היועמ”שית, המיניסטר שהמשטרה נתונה לסמכותו אך התקשורת אומנותו – היה הופך למנצח הגדול, חוגג כל הדרך לקלפי, וחוצה בנקל את רף המנדטים הדו-ספרתי, בלי להידרש לזוטות כמו הפשיעה הערבית הגואה.

תאוריית הנסתר

ההסבר שהובא כאן עד כה – לא רציונלי ולא במקרה – אין בכוחו להבהיר מדוע דווקא בעניין פיטורי בן גביר, החליט נתניהו בקולו, לצאת למלחמה חזיתית ויזומה נגד ביהמ”ש העליון.

ואולי דווקא בתורת ותאוריית הנסתר, יש כדי ללמד על הלך הרוח העזה, בין הלשכות של ראש הממשלה לשר המשפטים. גורם בליכוד הסביר לי השבוע שלא מדובר בקרב בלימה, אלא במתקפת פתע יזומה.

שורת הפסילות בבג”ץ של החקיקה שהעבירה הקואליציה – כולל לגבי חוקי יסוד כמו עילת הסבירות וסעיף הנבצרות – הביאו את שר המשפטים למסקנה שמדובר בקרב אבוד מראש. כל חקיקה שתעביר ממשלת הימין, תיתקל במבצר האחרון של בית המשפט העליון.

העתירה לפיטורי בן גביר, בלי שנפתחה נגדו חקירה, ועל רקע חוות דעת שנראית יותר כמו מניספט פוליטי מעמדה משפטית, היא הזירה הנוחה ביותר לממשלה לשבור את הכלים מול בג”ץ.

הפעם הקודמת שבה הבהירו ראשי הקואליציה לבג”ץ כי לא יקבלו את הכרעתו, הייתה כשראשי המפלגות חתמו על מכתב ובמסגרתו הבהירו כי הוצאה של נתניהו לנבצרות תיחשב להדחה.

מהנסיגה של היועמ”שית בשעתו, הסיקו החברים כי ברגע האמת, האיום באי ציות והבעת כוונה של הממשלה ללכת עד הסוף, הם הכלי היחיד שנותר בידי הממשלה, שנמצאת בנחיתות תמידית מול מערכת המשפט.

האירוניה עבדה השבוע שעות נוספות, כשמכתב ראשי הקואליציה שגובש השבוע בעניין בן גביר, רוכך דווקא למורת רוחו של הנמסיס בצלאל סמוטריץ’. סדר החותמים ללא נתניהו שאליו ממוען המכתב, זהה למכתב הקודם, למעט השם שהתווסף, של סער, והשם שנחסר, של דרעי – שהבהיר כי תמיכתו נתונה אך לא חתימתו, כמי שאינו נמנה רשמית עם חברי הקואליציה.

הנסיגה בתגובה הייתה מיידית והפתיעה גם את בן גביר עצמו. ברביעי בלילה הודיע בג”ץ על הרחבת ההרכב ודחיית הדיון לחודש מרץ, כשהמשמעות המעשית היא שבג”ץ גלגל ממנו והלאה את תפוח האדמה הלוהט.

השופטים אומנם הותירו לעצמם מרחב פעולה להוצאת צו ביניים עד לפברואר, אך הוצאת צו שכזה ללא דיון, תיראה כצעד אחד יותר מדי. ההנחה הרווחת במערכת הפוליטית היא שעד לדיון בחודש מרץ מערכת הבחירות תתחיל והדיון יתייתר מאליו.

הפרשנות לנסיגת בג”ץ עשויה להיתקל בתגובה, עם פסיקה דרמטית שתביא לעימות חזיתי מול הממשלה. החרדים וראשי מפלגות הימין רואים בשלב זה עין בעין את המערכה המשפטית ומכנים את התנהלות בג”ץ “הפיכה”. המכנה המשותף הזה הוא היחיד שנותר כגורם מאחד בין קצוות המחנה, מגפני ועד בן גביר.

אין הסכמות קואליציוניות בסוגיית גיוס החרדים, אך בעניין הזה, קיימת הכרה כמעט לקיר לקיר, שהחלטה לעומתית של בג”ץ שתוביל לפיצוץ, תסייע לגיוס המצביעים. מי יודע, אם הימנים ינהרו לקלפיות אולי עוד תקום פה ממשלת ימין חלומית, עם שר משפטים שיכריז על רפורמה מקיפה במערכת המשפט…