יוסי אליטוב
ז' סיון התשפ"ב
כוננות חריגה הורגשה בירושלים ביום ראשון השבוע. 'צעדת הדגלים' שאנשי הציונות הדתית עורכים מדי שנה ביום ירושלים כדי לציין, בדרכם, את הנס שאירע עם סיום מלחמת ששת הימים לפני חמישים וחמש שנה – תוכננה לחלוף כרגיל בשער שכם, אחד המוקדים הרגישים ביותר בסיר הלחץ היהודי-ערבי של העיר ירושלים. בשנים האחרונות, שבועיים לפני יום ירושלים, תמיד ניטש הדיון הסוער – האם הצעדה תעבור בנקודות הרגישות במזרח ירושלים או לא.
היו שנים שבהן ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, העדיף לקחת ברצינות את איומי החמאס, ולהרחיק את הצעדה ממוקדי עימות רגישים מדי. בשנים אחרות נתניהו כן לקח את הסיכון ואישר את המצעד במתכונתו. בשנה שעברה ביבי נרתע וביטל את המצעד ברגע האחרון, אבל נפתלי בנט, שממשלתו נשענת על כרעי תרנגולת וחושש מפתיחת חזית עם אופוזיציית הימין החזקה – ידע שאין לו את הפריווילגיה לשחק לידי הימין הפגוע ממנו עד עמקי נשמתו. בנט החליט לא להתערב, אלא להשאיר את המצעד על כנו ולקוות לטוב. תקוותו נענתה: המצעד צעד, הרקטות מעזה לא הגיעו והאירוע עבר בשלום. מעכשיו ועד יומו האחרון בפוליטיקה, תשמעו ממנו שוב ושוב את המנטרה: "נתניהו לא אישר את צעדת הדגלים בשער שכם – אני כן אישרתי".
בצעדת הדגלים עצמה השתתפו השבוע אלפים רבים, מכל גוני הציונות הדתית. על פי השקפתם, זו הדרך לבטא את ההודיה והריבונות. לא להתעמת עם השקפת הציונות הדתית באנו כאן – זכותם לנהוג לפי השקפתם – אלא לדבר על התופעות הרחבות יותר, על קולות הלוואי, או יותר נכון – קולות הנפץ שהיו לפני ואחרי הצעדה הממלכתית עצמה. הכוונה היא לכל מיני יוזמות והתארגנויות לאומניות שגם הציונות הדתית, ברובה, אינה מזוהה עימן, אבל דווקא אצלנו, בשולי הציבור החרדי – ניכרת נהייה מסוימת לכיוונן.
האירועים סביב צעדת הדגלים, והעלייה המסיבית להר הבית מצידם של כל מיני פעילים בימין – מביאים את הציבור החרדי לערוך דיון מעמיק ורציני סביב כל מיני תופעות של לאומנות קיצונית שמלחכת בשולי המחנה החרדי ומאתגרת את הגבולות האידיאולוגיים וגם ההלכתיים של הציבור החרדי מקדמת דנא.
אל תעלו בהר
פסק ההלכה של כל גדולי ישראל ופוסקי ההלכה, שאוסר את העלייה להר הבית – הוא בלתי ניתן לערעור. זו לא רק עמדתם של פוסקי הדורות מהציבור החרדי, אלא גם עמדת הרבנות הראשית, הסמכות הממלכתית העליונה שבציונות הדתית מיוחסת לה חרדת קודש. עוד מימיו של הרב הראשי הראשון, הגראי"ה קוק זצ"ל, שאסר את העלייה, דרך הרבנות הראשית לדורי-דורותיה, וכמובן, כל ענקי התורה שפסקו לנו הלכה בדורות האחרונים. העלייה להר הבית בזמן הזה הוגדרה על ידם כאיסור כרת מדאורייתא, עקב טומאת מתים שאנו מצויים בה והקושי לדעת בבירור ומעל לכל ספק את גבולות ההר. לכך יש להוסיף את הקושי לשלוט באחרים שאינם יודעים את הגבולות ואת הכללים, ואפילו במקווה אינם טובלים, ועוד ועוד חששות שעומדים בבסיס האיסור הנחרץ.
מצד שני, ברמה המדינית, הניסיון מראה כי כל הורדת ראש יהודית בירושלים גורמת להרמת ראש נגדית מצידם של ערביי העיר, המקבלים רוח גבית טרוריסטית ונפשעת מהחמאס בעזה וממשמרות המהפכה בטהרן. כל כניעה מזמינה את הסחיטה הבאה, והסחיטה הבאה מזמינה את התקרית הבאה במעגל שלא נפסק. ההבנה המדינית הפשוטה וההגיונית הזו הובילה לכך שבשנה האחרונה מצאנו את עצמנו פותחים את הלב מול תופעות כהניסטיות שבאות לידי ביטוי בתהלוכות התגרות של צעירים, חלקם הגדול מבתים חרדיים, תוך קריאות 'מוות לערבים' ועוד כל מיני תופעות שאין דבר בינן לבין ההשקפה החרדית ועמדת ההלכה.
גם גדולי ישראל שדגלו בעמדה תקיפה נגד מסירת גרגר אדמה משטחי ארץ הקודש שהובטחה לנו על ידי הקדוש ברוך הוא – עשו הבחנה ברורה בין קו תקיף וברור של מדינה מול אויביה שבונה בכל אזורי ארץ ישראל תוך מלחמה לא מתרפסת מול האויב ומיגור נחוש של תופעות טרור מבית – לבין תהלוכות ראווה באום אל פאחם, הפיכת דוכני ירקות בשוק בחברון, או שירה קצבית 'שיישרף להם הכפר'.
אבל בשנים האחרונות הכהניזם התגנב לנו לתוך הבית, וישנם צעירים שאינם מבינים את ההבדל בינינו לבינם. התפיסה הימנית הבסיסית הפכה בהדרגה לתפיסה לאומנית פעילה, עד כדי השתתפות בצעדות וקריאות 'הו הא מי זה בא' לנציגים לאומניים שחשים לזירות פיגוע ומלהיטים את הרוחות.
התהליך המחשבתי ברור: אם התהלוכות הללו מותרות, אז למה לא לרקוד עם הדגל? ואם כבר לרקוד עם הדגל ולהתייחד איתו – אז למה לא לעלות להר הבית? שלא לדבר על תופעות מצערות של ריקודים מעורבים ברחובות ירושלים בעיצומם של ימי הספירה, ששוברים כל מוסכמה הלכתית. הלב דואב מול אחים שלנו שגבולותיהם כה מיטשטשים.
ימים של טשטוש עמדות
כמי שגדל בירושלים, התופעות הללו אינן חדשות עבורי. אני זוכר את הרב מאיר כהנא מגיע לכל התאספות רחוב במגזר, כולל בשכונות ירושלים החרדיות, והיה נישא על כתפיים עם כל מיני שירי הלל. אבל אז היו מגיעים זקני העדה, רבנים ומנהיגי קהילות, והיו מגרשים את תהלוכות 'כך' מהשכונות החרדיות, ולמצער – מבהירים לצעירי המגזר שהדרך של 'כך' אינה דרכנו.
קשה היה להתמודד עם הרב כהנא. מצד אחד, יהודי תלמיד חכם שניסה להעמיד את משנתו על יסודות תורניים. מצד שני, התהלוכות המתגרות והמסוכנות שהוביל הטרידו את מנוחתם של כלל החוגים שומרי המצוות, גם בציבור החרדי וגם בציונות הדתית. הקפצת הפיוז של שונאי ישראל וקיצור הפתיל שלהם באופן שמביא סכנה מיידית ומוחשית ליושבי ירושלים רגע לאחר שתהלוכת 'כך' תסתיים – לא נראו לשום יהודי חרדי מאז ומעולם.
כהנא עצמו, הי"ד, שילם את מחיר הפעילות שלו כשנרצח בידי בן עוולה. כך גם בנו, בנימין זאב הי"ד, שהמשיך את דרכו. אבל גם כיום ישנם ממשיכים למורשת הזו, שעורכים תהלוכות התגרות בשכונות ערביות, מבצעים עלייה מסיבית להר הבית בניגוד לדעת גדולי ישראל, ומנסים – ואף מצליחים – לסחוף אחריהם צעירים רבים. הם באים לקושש קולות וליצור עימותים, בתקווה שהגפרור שייזרק יצליח להבעיר את ירושלים.
הדברים הבאים שייכתבו כאן אינם נחשבים לפופולריים בעיתונות החרדית. אבל בימים שבהם הבלבול משתלט על הכל ועסקני הפוליטיקה החרדית אינם מצליחים לשאת את קולם, כי הרי כולנו מסורים כעת למטרת העל האחת והמרכזית – להחזיר את נתניהו לשלטון – חובה עלינו להגיד את המשפטים הבאים:
בירושלים חיים מאות אלפי ערבים, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. אנחנו פוגשים אותם במרכזים הרפואיים, בקופות החולים, כסוללי כבישים, כנהגי אוטובוסים וכעובדים בעבודות עפר. אין אהבה גדולה בינינו לבינם. הם לא מחבבים אותנו ואנחנו לא מחבבים אותם. אבל רובם המוחלט עדיין בוחר לחלוק איתנו חיים משותפים. כל מי שבילה בבתי רפואה עם בן משפחה במשך תקופה ארוכה יודע שחלק ניכר משירותי הרפואה והבריאות של המדינה רובצים על כתפיהם של רופאים ואחים ערבים.
בכל פעם שתנועות הטרור מהחמאס, מהחיזבאללה ומאיראן רצו להצית את המזרח התיכון – הן עשו זאת דרך השאלה הדתית. העלילה הגדולה ביותר שנרקמה נגדנו היא שאנו "זוממים להשתלט על אל-אקצה". העלילה הזו מסייעת לארגוני הטרור לגייס את דעת הקהל הערבית ברחבי העולם; זו לא רק מלחמה נגד החמאס בעזה – אלא שאלה קיומית של האסלאם מול רצון ישראלי להשמיד כביכול את נוכחותו.
משחקי ריבונות מדומים
כאשר גדולי פוסקי ההלכה אסרו את העלייה להר הבית – השיקול היה הלכתי טהור, אולם בחכמתם הם ראו גם את הפועל היוצא: חיסכון של מרחץ דמים גדול בכך שלא משחקים לידיהם של גורמי טרור שישמחו להבעיר את האזור דרך תמונותיהם של יהודים מהר הבית. אבל כיום, הגבולות היטשטשו לגמרי. חוששים להשמיע את הקול הברור שאוסר את העלייה להר הבית, כי לא רוצים להרגיז את השותפים מימין.
אם מזימתן של התנועות הכהניסטיות תצלח והתהלוכות בשכונות ובכפרים הערביים יגדלו מעשרות למאות וממאות לאלפים, ואם העלייה להר הבית תתרחב חלילה לתנועת המונים (ויש לומר, חלק מהעולים עושים זאת מתמימות ולאחר השתכנעות שמדובר במעשה דתי נכון) – הרי שאנו עומדים על פתחו של הר געש. לגודל הצער, נושאי דגל העלייה להר הבית הם ממשיכיהם המודרניים של אלו שגרמו לחורבן בית המקדש השני כאשר מנעו מרבי יוחנן בן זכאי להניף דגל של שלום מול הגויים והביאו להחרבת העיר.
איננו זקוקים להכשר על ריבונותנו בארץ ישראל. איננו זקוקים לאישורו של שום גורם בין לאומי על שהארץ הזו, כולה, שייכת אלינו מכוח ההבטחה האלוקית. איננו זקוקים להתרפס בפני אף אחד, וודאי שיש להציג קו מדיני תקיף מול כל ניסיון לערער את האחיזה היהודית בכל חלקי ארץ ישראל, מהים ועד הירדן. כותב השורות עצמו מתגורר בהתנחלות, ודוגל בהשקפה ימנית מובהקת.
אבל גם איננו זקוקים לחזק את האחיזה דרך צעדות ראווה, עימותים בשער שכם ותהלוכות של דגלי ישראל באום אל פאחם. לא בכך מתבטאת ריבונותנו. יש לנו גדולי ישראל – נבג"מ ושליט"א – שהורו לנו את הדרך המדויקת. מעולם לא שמענו מאף אחד מהם שצעדת התגרות בכפרים ערביים היא שמגבירה את צדקת הדרך שלנו בארץ. מאחורי המעשים האלה אין שום דבר מלבד הוצאת קיטור והדלקתה המסוכנת של חבית חומר הנפץ. אין בכך תרומה ולו מינימלית להגדלת אחיזתנו בארץ ישראל.
רוצים באמת להגדיל את האחיזה שלנו בארץ ישראל? תדאגו לבנייה מסיבית ביהודה ושומרון; תפסיקו את ההקפאה דה-פקטו של תכנון ובינוי בשכונות הירושלמיות שהוחזרו לידינו לאחר מלחמת ששת הימים. הריבונות תיבחן במעשים, בבנייה, בהרחבה, לא בדגלים, טקסים ומצעדים.
האוורסט הוליד זבובון
"לכבוד דוד מרדכי הלפרין בן דב. הנדון: הודעה על גניזת תיק. הרינו להודיעך כי לאחר שתיק משטרה מספר… תחנת הונאה צפון, בו נחקרת כחשוד, התיק נבחן בפרקליטות והוחלט ביום 22 במאי 2022 על גניזתו מבלי להגיש בו כתב אישום".
איגרת זו נחתה בתחילת השבוע בבתיהם של שלושים אנשים. כולם יהודים חרדים ממירון, ירושלים ובני ברק. המרכזי שבהם הוא מרדכי הלפרין, חבר ועד מושב מירון ומי שעמד בראש הוועד של המושב במשך שנים רבות. לפני ארבע שנים פשטו מאה וחמישים שוטרים על מושב מירון ועצרו את הלפרין, את רעייתו וחלק מבניו, לצד שורה של רבנים ועסקנים חרדית במסגרת פרשה שהוגדרה על ידי המשטרה כ"אחת מפרשות השחיתות הגדולות במדינה".
למרבה האירוניה, השם שהמחשב המשטרתי נתן לפרשה היה – "שנת השמיטה". התמזל מזלם של הלפרין וחבריו ששנת השמיטה הייתה עבורם לשנת פליטה. אולי בזכות השמירה על שנת השמיטה בעשרות הדונמים שלרשותם הסתיימה הפרשייה, שכמו לא מעט פרשיות משטרתיות – נפתחה בקול רעש גדול והסתיימה בקול ענות חלושה.
עד עכשיו לא ברור מה קרה בארבע השנים האחרונות לפרשה שהרעידה את אמות הסיפים במדינה. הלפרין, אחת הדמויות המוכרות במירון, מי שהחל את דרכו כעוזרו האישי של ר' משה זאב פלדמן בוועדת הכספים בשנת תשמ"ח ומשם המשיך לנהל את ענייני המושב מירון וקרוב לבכירי הליכוד – ישב במעצר במשך תשעה עשר יום. לבית המעצר הובלו הוא ורעייתו באשמורת הבוקר, באזיקים, כמו אחרוני הפושעים. בתיעודים שהפיצה המשטרה נראו השוטרים פולשים לבתי ה'פושעים' בעזרת כלבי גישוש וזינזנות מיוחדות שאליהן הושלכו העצורים. כביכול מדובר מינימום בהכלאה בין פרשת ההונאה בבנק למסחר של אתי אלון יחד עם פרשת האופנובנק של עופר ליבוביץ'.
באחת הפעמים שבהן ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו של האיש במרכז הפרשה, מרדכי הלפרין, הוגש "דוח מודיעיני סודי", שלפיו גיבור הפרשה הלפרין מחזיק בחשבונות בנק עלומים ברחבי העולם של עשרות מליוני שקלים. על בסיס הדוח המודיעיני הוארך מעצרו פעם אחר פעם, בתוספת "חשש למסוכנות, שיבוש והימלטות מאימת הדין".
אין עבירה שלא הולבשה על הלפרין ועמיתיו לפרשה: גנבה, שוחד, סחיטה באיומים, הפרת אמונים, עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, עבירות תכנון ובנייה, עבירות על פקודת מס הכנסה ועוד. מיותר לכתוב שלא היה כאן הר שהוליד עכבר, אלא מדובר באוורסט שלא הוליד אפילו זבוב. פשטו בכל העולם, לא מצאו חשבונות בעולם, לא של מאות מיליונים, לא מיליונים ואפילו לא אלף שקל בחשבון בנק עלום בעולם.
וידוי של קצין דרוזי
מול שרשרת ה'פשעים' שנחשפה – הרדיפה הייתה עקבית ונחושה. כמובן, כל הרכוש של המשפחה הוקפא. חשבונות הבנק של ההורים ושל הילדים, הכל נחסם למשך שנתיים, כי הרי צריך לשים יד על כספי השחיתות. כמובן, אל הפרשייה נלוותה ארומה של השחרת חרדים, כשאין כלי תקשורת שבו לא הופיעו תמונותיהם של החרדים המושחתים מ'פרשת השמיטה'. ומכל שש־עשרה העבירות לא נשארה אפילו תת־עבירה אחת. ומכל זה, אין גורם אחד בפרקליטות או במשטרה שנדרש לתת תשובות, או להסביר איך קרה שהמשטרה ירדה מקומה חמישים של מגדלי עזריאלי לקומה מינוס עשר, ואף אחד לא פוצה פה או נדרש להסביר.
השבוע, בשעות הבוקר של יום רביעי, פגשתי באקראי את הלפרין. ראיתי שהוא צועד שמח וטוב לב. שאלתי אותו לפשר שמחתו, והתברר שלא סוס קרבות כמוהו ייתן לאירוע כזה לחלוף כלא היה. הלפרין מתכנן תביעה לכל מי שהיה מעורב בתפירת התיק – קצינים, חוקרים, פרקליטים ומאכערים. ארבע שנים שבהן נהרסו חייהם של המעורבים בפרשת-הפייק ומשפחותיהם, נמנעה מהם מחיה, פרנסה והתנהלות תקינה. "אני אלחם בשביל אזרחים רבים ששוטרים מחליטים להתנכל לחייהם ואז הם לא מצליחים ומסתלקים מהזירה. אני אתייצב לימינם של כל נרדפי המערכת שרוקמים נגדם עלילות ואחרי שהכל מתברר כבועת אוויר – הרוקמים נעלמים מהזירה מבלי צורך לתת הסברים לאף אחד".
הלפרין, שמוכר כמי שניהל קרבות רבים במירון מול פוליטיקאים ואחרים, מספר כי יש לו גם זיכרונות טובים מאותם תשעה עשר ימי מעצר. "למשל", הוא אומר, "למדתי את כל שלושת השיעורים ברמב"ם – גם שלושה פרקים ליום, גם פרק אחד וגם ספר המצוות. לא מזמן", הוא מוסיף, "פגשתי במירון קצין דרוזי מגוש חלב שהיה חלק מצוות החקירה. הלה לחש לי באוזן את מה שלחש, וממנו למדתי על הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם בעל עניין יכול לסגור חשבון עם אדם שני, ללא ראיות וללא שום בסיס.
"הצטמררתי לשמוע את מה שהקצין סיפר לי", אומר הלפרין. "אני שמח לפחות שבחג השבועות הקרוב, שלושים יהודים מאנ"ש יאמרו 'לחיים' וישמחו על הפסקתו של עינוי הדין. אבל אתה מבין כמה מהם איבדו את מקום עבודתם, הבריאות של כמה מהם נפגעה, והחיים של כמה התרסקו מבלי יכולת להשתקם. ואחרי שכל זה התברר כבלון – אף אחד לא רואה לנכון להתנצל ולהסביר מה קרה פה".
אבל לא צריך להגיע לתיק השמיטה של הלפרין וחבריו כדי להבין את עומק הסיאוב והשחיתות בהתנהלות המשטרה. רק לפני כחודש נחשפנו לסיפורה המטלטל והבלתי נתפס של משפחת כדורי. משפחה חרדית שקטה ותמימה, שבניגוד להלפרין, סוס קרבות ותיק במערכת הציבורית – הם אנשים שלווים ופרטיים. ביום אחד נפלו עליהם השמים ושני ההורים שלהם נרצחו על ידי בן עוולה פלסטיני. המשטרה, שלא הצליחה לפענח את הפרשה, החליטה להטיל את החשד על הבנים ולהרוס את חייהם, פשוטו כמשמעו. לא די בכך שהם איבדו את שני ההורים ביום אחד – הם גם נחשדו על ידי משטרה אטומה ואלימה כמי שביצעו כלפי הוריהם את החמור שבפשעים.
לפני כחודש, לגמרי באקראי, התבררה זהותו של הרוצח הפלסטיני, ומשפחת כדורי קיבלה הודעה יבשושית שהוסר החשד נגדם. האם מישהו במשטרה ייתן דין וחשבון על הריסת חייה של משפחה בישראל באופן המזוויע והאכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת? אל תפתחו ציפיות. אף אחד לא ייתן את הדין.
ר' מרדכי הלפרין איש מירון, לך בתביעתך זו ואולי תושיע כמה יהודים שעלולים להיות הקרבנות הבאים של השיטה הקלוקלת.
נשמה פורחת מהגוף
ביום ראשון, עם שחר, זה יקרה. שוב נעמוד כולנו מול ההר העָשֵן, הקולות והברקים, שוב נזעק 'נעשה ונשמע', ושוב נחדש את הברית הנצחית שלנו עם נותן התורה. ויש עוד דבר־מה שיתרחש שוב: זוהי חרדת הקודש, תחושת 'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק'.
על מעמד הר סיני מספרים חז"ל שכאשר שמעו בני ישראל את הקול האלוקי – פרחה נשמתם מגופם מעוצמת הקדושה האלוקית. בלשון חז"ל: "על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן". אם-כן, לאחר שכבר בדיבר הראשון 'יצתה נשמתן', כיצד היו מסוגלים לשמוע את הדיבר השני? אומרים חז"ל שהקב"ה "הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם".
בספרי החסידות מוסבר כי הסיבה לפריחת הנשמה היא עוצם התענוג והערֵבות והמתיקות שחשו בני-ישראל כאשר זכו להתגלות דיבורו של הקב"ה. מרוב תענוג ותשוקה לדבוק בקב"ה, נשמתם כלתה ופרחה מהגוף. פעולתו של 'טל התחייה' הייתה לאפשר לנשמה להישאר בגוף ולהכיל את התענוג הנפלא.
אולם חז"ל מדייקים ואומרים ש"על כל דיבור ודיבור… יצתה נשמתן". מכאן שגם לאחר שהקב"ה החיה את בני-ישראל בטל התחייה, אחרי הדיבר הראשון, עדיין פרחה נשמתם בדיבר השני. נמצא שהדיבר השני מילא את בני-ישראל בתחושת תענוג גדולה יותר מהדיבר הראשון, ולכן טל התחייה שקיבלו אחרי הדיבר הראשון לא הספיק בעבור הדיבר השני.
על כך מציג כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע תמיהה גדולה: הלוא בדיבר הראשון נאמר המסר העילאי "אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ואילו בדיבר השני מדובר על שלילת עבודה זרה. איך ייתכן אפוא שדווקא הדיבר על התרחקות מעבודה זרה מילא את בני-ישראל תענוג מופלא יותר מזה שחשו בדיבר הראשון – הנעלה יותר מכל הדיברות כולם, הדיבור שבו הקדוש ברוך הוא מגלה את עוצם הקשר עם כל יהודי ופונה אליו בלשון נוכח 'אנוכי השם אלוקיך'?!
והרבי מליובאוויטש מסביר כי הדבר נעוץ דווקא בעובדה שהדיבר השני עוסק בשלילת מציאות המנוגדת לרצון השם. לכאורה, לשם מה בכלל יצר הקב"ה אפשרות שיוכל להתקיים בעולם דבר המנוגד לאחדות האלוקית? אלא שהדבר נועד להביא לידי ביטוי את המעלה הגדולה של עבודת האדם, שגם במקום תחתון ונחות ביותר, שיש בו מקום למציאות של עבודה זרה – יהודי מגלה את האחדות האלוקית.
כדי שיוכל האדם להתמודד עם העולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו, הקב"ה נותן לו כוחות מיוחדים. ככל שהחושך גדול יותר, גם הגילוי מלמעלה מופלא ועצום יותר. נמצא אפוא שדווקא הדיבר השני מבטא התגלות אלוקית עליונה ומופלאה ביותר, שלמעלה מההתגלות שבדיבר הראשון.
זו גם המעלה הפנימית הטמונה בחמשת הדיברות האחרונים, העוסקים בדברים פשוטים, שבין אדם לחברו – האיסור לרצוח, לגנוב, לחמוד וכדומה. דווקא מפני שהירידה כאן גדולה יותר, הדבר מבטא את הגילוי האלוקי העליון והמופלא שניתן לאדם, כדי שיוכל להתגבר על הירידה הזאת.
לכן כל דיבור ודיבור גרם לבני-ישראל מצב מחודש של 'כְּלוֹת הנפש', עד שנזקקו שוב ושוב לטל תחייה עליון יותר. כי דווקא הירידה טומנת בחובה את הגילוי האלוקי העליון ביותר, שבאמצעותו אנו יכולים להתגבר על הירידה ולמלא את רצונו של הקב"ה.
וזהו מסר יום יומי עבור רבים מאיתנו, שחיים ופועלים בעולמות החומר: תפקידנו לקיים את רצון השם לא רק בשהייתנו בבית המדרש. דווקא בחיי המעשה, גם שם עלינו לדאוג שהכל ייעשה על פי תורה, ובהתאם לרצונו של נותן התורה.
חג שמח, ושנזכה לקבלת התורה בשלמות!
