כל אחד 'שר תיירה'

לאנשים יש רעיונות מוזרים. למה לא?

א

יהודים רוצים קצת להתפרנס, מי אנחנו שנפריע להם. הבעיה היא, שכל הרעיונות המוזרים באים לעולם דווקא בתקופה הזו של ערב פורים.
עד דלא ידע.
בכל מקום שאתה הולך אנשים משפריצים רעיונות, בלי שום הכרה. ילדים שמנדריקים בגיל הגן, מביאים רעיונות לתחפושת הכי יפה. וכולי וכולי.
וזה ממשיך כמובן בחיידר. כל ילד חושב שדווקא הוא יהיה הרב של פורים. וזה לא מפסיק גם בישיבה. כאשר כל צילייגער מחליט לנהל ת"ת ולשנע בחורים בכל העולם שייאספו לא פחות מאלף.
אפילו אחרי הנישואין הרעיונות המוזרים לא עוזבים אותך. כל אברך ואברכית, חושבים שהמשלוח מנות שלהם חייב להיות מיוחד עם קונספט. במקום לחייג ל'אוצר הפרי' ולבקש שישברו את הראש בשבילך – ותאמינו לי: לא תתאכזבו – אנשים רוצים להיות מקוריים. למה לא.
השבוע המקוריות הזו נפלה לי על הראש. פתאום העורך שיהיה בריא מתקשר. היהודי עומד לסגור מוסף לפורים ונזכר שחסר קצת הומור לכבוד החג. לאיש כנראה אין כוח לכתוב סאטירה עסיסית, אז מצאו שני קורבנות.
מה שנקרא: שניים במחיר אחד.
"השבוע", הודיע לי העורך, ויכולתי ממש לשמוע את החיוך הקריאייטיבי מהעבר השני, "אתה והשכן שלך מחליפים טורים. תכתבו כל אחד בסגנון של השני".
מה זאת אומרת להחליף טורים? שאלתי. זה נראה לך גרביים? אבל הוא כבר ניתק. מבסוט מהרעיון של עצמו. ברוך השם.
וכך יצא שבמקום לשבת וללמוד את המגילה עם פירוש 'ברכת מרדכי' של מרן הראש ישיבה זצ"ל – מומלץ ממש! – אני לוקח את העט ומנסה להיכנס לנעליו של האיש שכותב כל שבוע לידי.
פרנסה.
זה רק נראה קל. כל אחד חושב שהדשא של השכן יותר סינתטי, אבל כשאתה עובר לדירה שלו, מתיישב לו על הריקליינר, פתאום אתה מתגעגע לבית הישן שלך. נכון, אצלו הכל יותר מפואר ונקי. אבל בינינו, בבית שלי יש יותר ספרים.
פתאום אני נזכר בבין הזמנים של שנות ילדותי. לפני שהתחלנו לטוס לקריביים עם 'תור פלוס' היינו מחליפים דירה עם משפחת ברזם מרכסים.
לנו הילדים הירושלמים זה היה כיף. סוף-סוף לראות קצת נוף ופרות. אבל אמא כל הזמן הייתה דאוגה. המשוואה שלה הייתה נורא פשוטה. היא ראתה איך אנחנו מתפרעים על המזרנים ברכסים, והבינה שזה בדיוק מה שהילדים מרכסים עושים עכשיו בבית שלנו. לא פשוט.
וזה מה שמטריד אותי עכשיו. בשעה שאני מטייל בטור של ר' שימען, גם הוא שיהיה בריא, עושה אותו דבר. לך תדע איך הוא שומר שם על העניינים.
והדבר הזה מזכיר לי סיפור על ראש ישיבה אחד שבסוף כל זמן, רגע לפני שהתלמידים הלכו הביתה, הוא היה קורא להם ומזהיר:
תלמידים יקרים, טייערע קינדרלך, אני מבקש ממכם דבר אחד: למדתם אצלי הרבה חידושים.
אין לי שום בעיה שתגנבו איזה חידוש שלי ותגידו שהוא שלכם. רק טובה אחת תעשו לי.
"את החידושים שלכם, אל תאמרו בשמי".
זו הבקשה שאני מפנה עכשיו לריבונו של עולם. שאת החידושים שלו השכן שלי לא יאמר בשמי.
יצא לכם פעם להחליף דירה? ובכן, כמו שאתם ודאי יודעים, דבר ראשון יוצאים לסיור. מחפשים את אלבומי החתונה. לא כדי להציץ חלילה, אלא רק כדי לקבל מושג.
קיצר, הבית שהתנחלתי בו מפואר, מואר ומלא טוב. יש פה קצת בלבול בין חסידות לליטאיות. אבל ככה זה בדור שלנו. כל המתנגדים הם חסידים ולהפך.
תשאלו את ר' משה גפני, האחד והיחיד. או את ר' יצחק פינדרוס, השני והיחיד.

ב
מי לוקח אחריות?!
כשחושבים על זה לעומק, זה בעצם הסיפור של הציבור החרדי ב־2024.
אנחנו דור של פורים.
יש כמה טיפוסים בדור שלנו, ואת כולם אתה יכול לאבחן ליד שולחן החג. כולם מוזגים לעצמם כוסות שתייה. ואם אתה מתבונן, אתה רואה שכל אחד בוחר משהו אחר.
כנגד ארבע כוסות דיברה תורה:
יש הטיפוס של היין. בדרך כלל אברך ליטאי, צולניק. כשהוא מגיע אליך הביתה, כל מה שמטריד אותו זה ה'דין' של ה'בסומי'. הוא רוצה רק יין, כמו שמשמע בפוסקים. לא אכפת לו שזה יין פטישים. הוא חושב רק על ה'קנייטש' של הרמב"ם.
והוא יקיא בסוף.
לעומת זאת יש החסיד ממונסי. הוא יודע שכל הסוד של פורים, כמו שכותב הרבי הקדוש מאיזביצה – הוא לפרוץ את הטעם והדעת. אז הוא מתרווח ומוזג לעצמו כוסית ויסקי. הוא מבין ששתי אותיות באנגלית יכולות גם להיות הכשר טוב. כשהוא לוגם וצועק 'לחיים' אתה ממש מרגיש את השמחה שלו בוערת.
הליטאי שממול צועק לו בעצבים 'יין נסך'! והחסיד מחייך לו: 'לא הבנת, 'יין' בגימטרייה שבעים. יש בזה סודות נפלאים'.
ויש גם אלו שנעבעך, לא מבינים כלום. הם רק מעמידים פנים. אתה יכול למזוג להם מיץ ענבים, הם לא ירגישו. אבל הם עושים לך פרצוף 'מייבין'. הם רוצים דווקא יין של 'שאטו רמנדו' (מהיקב של ידידי ר' קובי טיפרון, 053-3456778).
אם יהודי רוצה, מי אתה שלא תיתן לו.
ויש הקבוצה הרביעית. אוי געוואלד, הקבוצה שהכוס שלה נותרת ריקה לגמרי. ועדת הקבלה האזורית לא מוכנה לאשר אותה. אף אחד לא מוזג לה. והיא, ריבונו של עולם, ממלאת את הכוס בדמעות ושותה.
ומי יאמר ידיי לא שפכו את הכוס הזו.
וכאן אנחנו מגיעים אל הקבוצה האחרונה. בעיניי, זו הקבוצה שמייצגת את הדור שלנו. הקבוצה הזו בכלל לא מגיעה לשולחן. הם נשרו וברחו, לא רוצים פורים בכלל.
רבנו שלמה קרליבך זי"ע היה היחיד שידע לקרוא להם. אבל מאז הסתלקותו, אוי געוואלד, כבר אין מי שקורה להם. הם נאלצים לנשור, לברוח למסיבות אחרות שמסכימים למזוג להם עד למעלה.
וזה הסוד הגדול של פורים. שנהנו מסעודתו של אותו רשע.
אילו רק היו מגדילים קצת ראש, אילו רק היו חושבים לטווח ארוך, אולי לא היו צריכים אחר כך לזעוק זעקה גדולה ומרה. חבל.

ג
דור של תיקון
ביום שלישי האחרון, נכנסתי אל בית המדרש החדש שהקמנו לעילוי נשמת מאכילם של ישראל מקרעסטיר.
במובן מסוים בית הכנסת הזה הוא מה שהדור שלנו צריך.
יהודים עשירים מכל הסוגים והלבושים. משתדלים לקחת את המעלות מכל הצדדים. כל אחד תורם את שלו. הליטאים מביאים את היכולת לפצח סוגיות. הספרדים את הענווה ואת ההצלחה הפוליטית.
והחסידים, את הארוחות והקידושים והניגונים.
לעולם אל תאכל פלאפל אצל מישהו שקוראים לו פישל, ולעולם אל תנסה לאכול יאפצ'עק שעשתה יד שלא הניחה תפילין דרבנו תם.
אותו דבר במוזיקה. אל תקשיב לשיעור למדני של מישהו שקוראים לו חיים-מאיר, ואל תתפתה לניגונים של מישהו בשם ר' אברום ישעיה או ר' לוזער מנחם. אלו שיהיו בריאים, יודעים לשיר רק 'אלי ציון'.
אפרופו, בתשעה באב האחרון הרגשנו שכל הקונספט של קינות מיצה את עצמו.
אנשים בדור שלנו לא באמת מסוגלים להתחבר ל"אני כינור לשירייך". הם צריכים להרגיש את זה. בדיוק בשביל זה הקב"ה הביא לעולם את הגיטרה. כינור של לעתיד לבוא.
ר' חזקי, הלב והמעיין, התחיל לפרוט. ופתאום בבת אחת הרגשת את הלב מתחבר לכל מילה. "איכה הייתה קריה נאמנה?"
גיוואלד. ושיסלחו לי כל אותם מדקדקים. הדור שלנו, הוא דור של תיקון. דור שמחפש חיבור.
איך היה הרב שך זצ"ל צועק: הנה-הנה משיח בא.

ד
ובחזרה לפורים
אחרי שנים של 'קצות החושן', הגיע הזמן לקצת פנימיות. הסתכלתי בארון הספרים ומצאתי ספר שרק השם שלו עושה צמרמורת. 'אוהב ישראל'.
דפדפתי לקטע לשבת זכור וראיתי הסבר נפלא שהרבי מאפטה פותח לנו את העיניים. מה בעצם כל כך מצחיק אותנו כשאנשים מחליפים טורים, או מחליפים מלבושים?
"על דרך משל, מי שמשנה בגדיו הראויים לו תמיד לפי ערכו, ולובש בגדים אחרים אשר אין דרכו בכך; אזי נעשה צחוק וחדווה לכל הרואים אותו.
"וכמו שאנו רואים בימי הפורים, כאשר איש יהודי משנה מלבושיו… נעשה שמחה וחדווה על ידי זה. וכאשר רואים כל ימות השנה שמלובש כל אחד בבגדיו הראויים לו, אין שום שמחה.
"אמנם", כותב הרבי, "עיקר השמחה בא מחמת ההשתנות מדבר אל היפוכו".
ההסבר פשוט ומצמרר. ככה ברא הקדוש ברוך הוא. אנשים מזהים זיוף וחיקוי ממרחקים. כשאתה מתאמץ להיות אדם אחר, שאתה לא באמת, זה פשוט מצחיק.
אבל אל ייאוש. נניח למשל שאתה ראש עירייה מפורסם, זה לא אומר שאתה צריך להשתנות. אם אתה נעמד מול קהל חרדי ואומר – מורון שר התיירה – למרות שיש לך כיפה סרוגה ומבטא של שסניק, אם תגיד את זה במספיק ביטחון עצמי, כולם סביבך ייהנו.
רק אל תתבייש לעשות מה שבא לך.
תקשיב למקורבים שלך. לא כל יום פורים.
אבל אלה לא רק פוליטיקאים. זה המסר שחג הפורים בא לומר לנו. לכל אחד ואחת מאיתנו.
חג הפורים, באופן אישי, הוא גם חג של געגוע גדול.
בעיצומו של היום השמח הזה כבתה השמש ונפרדנו ממרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל.
הדור כולו התייתם. תנועת 'דגל התורה' התייתמה, ואם מותר לומר, גם באופן אישי, אני חש יתמות גדולה.
לשבח את ר' חיים זצ"ל, זו חוצפה. היהודי הענק הזה שלא היה לו בעולמו אלא אך ורק תורה.
בכמה שיחות שהיו לי עם מי שהיה יד ימינו, נכדו ר' יעקב שיבדלחט"א, הייתה לנו תחושה שהדור שלנו יכול גם ללמוד מר' חיים זצ"ל את מידת האמת.
החדר הזה – שאגב עד היום לא כבה בו נר התורה – שידר גם מסר לכל מי שנכנס אליו. לא משנה באיזו דרגה רוחנית אתה. תהיה פשוט אתה. תיישר את הקנייטש, תוריד את השעון מהיד, ותהיה פשוט אתה. ואיזו שמחה תהיה לך.
ר' חיים נפטר במוצאי פורים. ולנו נותרה צוואה.
בואו נפסיק לנסות לחקות אחרים. בואו לא נחליף שם משפחה, לא נשנה בגדים, פשוט נהיה מי שאנחנו. יהודים טובים ואהובים.
במוצאי פורים מורידים את המסכות. חוזרים להיות אנחנו. חוזרים לשפיות.
פורים כשר ושמח. ובעיקר אמיתי. לחיים!