שילוב אוכלוסיות חלשות אינו בהכרח חסד עבורן. זהו בראש ובראשונה העניין האישי שלנו
אמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר (שם לד, יט) "קרוב ד' לנשברי לב" (שם קמז, ג) "הרופא לשבורי לב" (ישעיה נז, טו): "ואת דכא ושפל רוח" "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה". (ויקרא רבה ז-ב)
לעיתים קרובות מאשימים החוגים הליברליים-פרוגרסיביים את החברה החרדית אודות ההתייחסות שלה לחוליה החלשה שבה; לחוזרים בתשובה, לאנשים עם מוגבלות, ולחרדים שאינם נמנים על ה-מיינסטרים' כאל אזרחים סוג ב'. כאלו שבאופן פורמלי נחשבים כחלק מהקהילה החרדית, אך מקומם הוא בשוליים. משכך, הללו יתקשו להתמודד על תפקידים בקהילה, להשתדך בצורה מקובלת וכדומה.
מבקרים אלה טוענים תדיר כי "חוזקה של החברה נמדד ביחס לחלשים שבה", וחברה שאינה מכילה באופן מושלם את כל החוליות החלשות שלה, לא יכולה, לשיטתם, להיות חברה מושלמת.
אלא שביקורת צדקנית לחוד ומעשים לחוד. גם מבקרים אלו אינם עושים לרוב הרבה על מנת לשלב אוכלוסיות מוחלשות שילוב מיטבי; הם יגורו בקיבוצים, ערים ושכונות יוקרתיות שהמגורים בהם אינם פתוחים בפני אוכלוסיות מוחלשות. הם מוגנים מהחשש שהעלאת סבלן של האוכלוסיות המוחלשות – דוגמת מהגרי העבודה, יוצאי אתיופיה וערבים – על סדר היום הציבורי, תפגע באיכות חייהם; גם אם אוכלוסיות אלה יזכו לרמה כלשהו של שילוב והכלה, עדיין ינותבו לאזורי מגורים נבדלים, רחוק מאוד מאלה שכביכול דואגים לזכויות שלהם וכך הם לא מתחרים איתם על אותם משאבים קהילתיים.
גישת ה'נימבי' הזאת, (NIMBY- not in my back yard) – 'לא בחצר האחורית שלי', לא נוצרה בישראל. כבר במאה הקודמת נטען שאותם דוגלי זכויות אדם הנאבקים על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות ונלחמים על שחרורם מבתי חולים פסיכיאטריים, דואגים להפנות משוחררים אלה לשכונות מרוחקות, כדי שאלה לא יפגעו באיכות חייהם של אותם ה"נלחמים" על זכויותיהם.
"דוגלי זכויות אדם" ליברליים ופרוגרסיביים לא יעזרו לנו בקבלת החלטות אודות היחס הראוי לאדם החלש והמאתגר – בוודאי כשהם לא בהכרח מבטאים מודל מוסרי יותר. אבל אנו לא יכולים להיפטר מהחובה לעסוק בשאלות אלו. לשם כך, ראוי לחזור למקורותינו ולהסתכל על יחס חז"ל לאוכלוסיות אלה.
בשבועות האחרונים קראנו בתורה את פרשיות המשכן וכליו. על מזבח הפנים הקטירו את הקטורת שהורכב בין היתר מחלבנה, אשר נמנתה בין סממני הקטורת ומופיעה באמצע – לא בהתחלה ולא בסוף. כידוע החלבנה ריחה רע ומכאן עולה שאלת חז"ל – מדוע היא מופיעה בדיוק באמצע?
חז"ל לומדים מכך שלא יֵקל בעינינו לצרף פושעי ישראל באגודת תעניותינו ותפילתנו (כריתות ו' ע"ב). המפרשים שואלים את השאלה שאנחנו שואלים לעיתים קרובות: מה יש לפושע ישראל לחפש בתפילה ובתענית? האם לא היה עדיף שבתי כנסת שלנו יכילו רק צדיקים וטהורים, ושפושעי ישראל ימצאו לעצמם אגודות משלהם?
המהר"ל ב'גור אריה' עומד על קושיה זו ומתרץ כך: "דע כי הדבר הזה הוא דבר מופלג בחכמה; שכאשר גזרו תענית, שכל תענית הוא העינוי שירחם השם עליהם, ואין ההכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים. ולכך אין הצדיקים מביאים רחמים – אבל הרשע מביא הרחמים. כי כאשר הוא רחוק מן השם יתברך ההכנעה היא יותר, שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו מכניע מפניו וזה מביא רחמים, ולכך כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שבה ראויה הכנעה".
במאמר זה אנחנו לא עוסקים בסוגיית ההתייחסות לפושעי ישראל – אבל יש לנו מה ללמוד מכך גם לשילוב אוכלוסיות שמסיבות אחרות לא מצאו את מקומן במרכז החברה.
המסקנה הנגזרת מסוגיית החלבנה היא שבשילוב אוכלוסיות מוחלשות אנחנו לא בהכרח עושים חסד עם אותן אוכלוסיות. לעיתים ההפך הוא הנכון; אוכלוסיות אלה עושות לנו חסד שהן משתלבות אצלנו, וכך ביחד אנחנו מקיימים את העולם.