קראתן את מה שכתוב בפינת חסד של אמת? אישה שנפגעה בהפגנה, בשוגג כמובן, אבל מאז סבלה רבות עד שהלכה לעולמה.
בהפגנה אחרת נפגעה אישה נוספת שהלכה ברחוב, ופח שדורדר במורד רחוב יחזקאל שלא כוון אליה (אבל למי כן?) פגע בה בעוצמה וטרף את חייה ואת חיי משפחתה. עברה עליה תקופה ארוכה מאוד של כאב וסבל, וכמובן גם על בעלה, ילדיה, הוריה וכל המעגל העוטף. וכל זה למה? בטוחה במיליון אחוז שאותו מגלגל פח בכלל לא חשב על הסיבה שבשלה הוא מגלגל פח. אז הוא מחה על משהו, אנחנו במדינה דמוקרטית, מותר למחות, אבל אסור שהמחאה תפגע במישהו. המחאה המדוברת רצחה אישה תמימה, רצחה! והפוגע אפילו לא יודע למה שהוא גרם.
בימים של בית המקדש הוא היה צריך לשבת בעיר מקלט, עכשיו הוא מנהל סדר יום רגיל ונורמלי ואפילו שמח, כשאישה שפגע בה כבר שוכבת מתחת למצבה…
זה מקרה קיצון שבקיצון, אבל קל להגיע לשם, כי כל מי שהיה בהפגנה בוודאי לא חשב לעצמו שיש השלכות קשות ורחבות למעשיו. את המעשים הללו לא עשו אלו שבאו למחות מתוך כאב ויראת שמיים. אלו אנשי אמת יקרים, צועקים, מתפללים, בוכים. הם לא פוגעים.
קחו את עצרת המיליון לדוגמה, סוג של הפגנה. היא הייתה כולה של כאב יהודי ולשם שמיים, ובאמת לא נשרפו שם פחים, לא נזרקו אבנים, לא שמענו אפילו שקראו שם למישהו נאצי, וזה לא פגע במטרה שהייתה כינוס רבבות יהודים לתפילה ולזעקה לשינוי.
העובדה שכולה התנהלה בשקט ובסדר מופתי לא גרעה כהוא זה מהמסר שרצו להעביר, וכאמור היא הסתיימה ברוך השם בלי ששום פח יעלה באש, אף על פי שהיו שם מאות אלפי אנשים, שלו רצו, יכלו להבעיר את ירושלים וגם את הדרך אליה. אבל הם באו למחות ולבכות. הם לא באו להרוס ולהשחית, ולכן זה התנהל כל כך טוב ובלי נזקים.
מי ששורף פחים בהפגנות, מי שמבעיר את הכביש, לא מתכוון לשם שמיים. הוא בא לספק את עצמו, ואת עצמו בלבד. המבעירים אוהבים אש, הם פירומנים שמוצאים את המקום לשחרר רגשות. המתגרים בשוטרים הם לא אנשי תורה, הם אנשי מדון ומריבה, אבל הם לא יכולים לעשות את זה בישיבה כי יסלקו אותם, שכן בישיבות שלנו האמת והשלום אהבו. לכן הם מסתננים לשולי הפגנה שמתקיימת כדי למחות, ומשתמשים בה ככלי לסיפוק צורכיהם. יש עוד רבים שמסתפחים לכל הכינוסים הללו בלי שיהיה להם שום קשר לתורה ולמצוות. האנשים שאינם יודעים לדבר ובוודאי לא לייצג, כאלו שאין להם אפילו תשובות על שאלות פשוטות, כי חוכמתם לא קודמת ליראתם, שאינה בנמצא בכלל, והם שמים את עצמם לפני כל מיקרופון והופכים את הציבור החרדי לנלעג בפני כל הצופים. כן, זה כואב, לא כי הם קלקלו את שמנו הטוב, אלא כי הם מחללים שם שמיים ברבים, והרבים הם כל צופי ושומעי התקשורת שהלהג מגיע היישר לסלון בתיהם, והם רואים מה שרואים וחושבים שככה הוא הציבור החרדי. נלעג.
ההתפרעות בהפגנות היא רק קצה קצהו של העניין. הוא מתחיל הרבה קודם, בחוסר חינוך. וכאן התפקיד של ההורים, המחנכים, ראשי הישיבות, המנהלים וכל מי שיש לו יד ורגל בחינוך. זה נמשך בהרבה התנהלויות קטנות שלא מתאימות לבני תורה. הרי בשם התורה שרפו פחים, אבל התורה חסה על ממונם של ישראל. היא לא מאפשרת שלא תהיה תחבורה כי מישהו או מישהם חסם את הרחוב, כי כך נראה לו הכי טוב וחשוב למחות, וכך הוא קלקל את פרנסתם של כל בעלי החנויות לאורך הרחוב, וחסם את דרכם של אנשים שלא יכולים ללכת ברגל אבל לא נמצאו להם מוניות (אמא שלי הלכה ברגל שעות הביתה כי לא הייתה תחבורה, בסתם יום של חול, כשמישהו חסם את רחוב מלכי ישראל בלי התרעה. אישה בגיל גבורות!)
השבוע ראיתי איך מתנפלים על דלתו של אוטובוס, אנשים שחיכו הרבה זמן בתחנה. מי שהצליחו להגיע ראשונים ולעלות היו הבחורים קלי הרגליים והצעירים. מי שלא הצליח להידחף היו כמה קשישות שהמתינו הרבה יותר זמן מהם לאוטובוס המאחר. אני כממתינה לקו אחר צפיתי בנעשה וליבי כאב. לא שלא ראו אותן רוצות לעלות, ראו גם ראו, אבל הרצון להצליח להיכנס לאוטובוס ולנסוע גבר על כל חינוך טוב, וגם על מה שכתוב במקורותינו כמו 'והדרת פני זקן', 'מפני שיבה תקום' ועוד. גם סתם נימוס חסר פה!
אני יכולה להמשיך אבל הטור הזה מוגבל ביכולת הקליטה שלו… לכן אכתוב רק פרומיל ממה שאני רוצה: "דרך ארץ קדמה לתורה". החינוך שלנו מושתת על זה, ואין היתר למצווה הבאה בעבירה. עבירה של בין אדם לחברו שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו!
אנחנו עומדים דקה לפני ימי החנוכה, חג החינוך. לכן אסיים בעצה שכל אם יכולה להעביר לילדיה. עצה פרקטית, שאולי מתוך לא לשמה יבוא לשמה: כמו שלא תלך ולא תעשה שום דבר שאתה חושש שיגרום רעה למישהו מאהוביך: סבא וסבתא, הורים, אחים ואחיות וכו', כך אל תעשה זאת אף פעם לאף אחד! בטוחה לגמרי שאותו אחד שדחף, שרף, גִלגֵל ופגע, לא היה עושה את זה לו ידע שסבא שלו הוא שייפגע בקצה הדרך.
אני בטוחה שתהיה ביקורת על הדברים, אבל אם תנשמו רגע לפני שאתם מגיבים מהבטן, תראו שאתם מסכימים עם כל מילה במאה אחוז.
נחת אמיתית של תורה ויראת שמיים לכולנו! אמן!
חסד של אמת
השבוע נפטרה אישה ערירית מיוחדת בשם יונה בת שמואל ומזל.
גדלה בילדותה במוסדות, כל חייה הסתפקה במועט וקנתה לידידים מתנות.
יונה הייתה שמחה בשמחת כולם, רואה את הטוב, נהנית מחברת ילדים, ואחרי שנים שהייתה נפגשת איתם, הייתה זוכרת את אופיים ומחמיאה לכל ילד!
כשהוזמנה להתארח בליל הסדר, ביררה מי יהיו המשתתפים וקנתה לכל ילד מתנה מתאימה.
כשהייתה מעל גיל שמונים, נאלצה יונה לראשונה בחייה לחגוג לבד את ליל הסדר ולא בבית מכרים, בגלל מגפת הקורונה. היא ערכה סדר כהלכתו והתרגשה לספר שזו הייתה הפעם הראשונה בחייה שזכתה לגנוב את האפיקומן (לעצמה) ואפילו ביקשה אופניים אדומים…😉
הלכה מרחקים ארוכים להשתתף בתפילות חגיגיות בבית הכנסת ולהכניס את עצמה לאווירת שבת וחג.
יונה הייתה בריאה ועצמאית. בחורף שעבר עברה ברחוב יחזקאל בירושלים כשפרצה שם הפגנה. בחורים שרצו, דחפו אותה בטעות (ולא חשבו להזמין עזרה רפואית). מאז הנפילה מצבה התדרדר, ובשבת האחרונה הסתיים סיפור חייה המיוחד. מי שמרגיש צורך לבקש סליחה על קברה יכול לפנות למערכת.
מילה בסלע
יזמות
מוישי בן העשר מתקשה מבחינה חברתית. הוא קצת מופנם ודי חסר ביטחון בהתנהלות שלו בכיתה, אולי בשל היותו תלמיד בינוני למרות השקעתו, ואולי כי הוא קצת נמוך. בבית לעומת זאת הוא פורח ומרגיש מצוין בחיק הוריו האוהבים. מדי בוקר הוא מבקש לא ללכת לתלמוד תורה… אימו ניסתה לסייע לו בהרבה מאוד אמצעים, מחוג לכישורי חיים ועד מורה פרטי, כדי שירגיש בטוח יותר. אבל כל אלו לא ממש הועילו, והיא פנתה לאפיק אחר. אם הוא לא יודע להתחבב על חבריו היא תגרום לחבריו לחבב אותו.
היא חשבה על דרך פעולה, מיפתה את הכיתה בעזרתו של מוישי, שלא הבין למה מעניין אותה מי הילד הכי חרוץ או הילד הכי שמח או הילד הכי מצחיק בכיתה, ובכל ערב הקפידה להתקשר לאם אחרת מהרשימה שהכינה על תלמידי הכיתה, ולהזמין את בנה לבוא לשחק עם מוישי. אלו היו הילדים הכי פופולריים בכיתה, והיא עשתה מאמצים לדאוג להביא אותם אליה, גם אם גרו רחוק וזה לא היה קל, כולל לשלוח את בתה בת הארבע עשרה להביא אותם באוטובוס ולהחזירם לביתם.
כשהחבר הגיע חיכו לו משחקים מעניינים והמוני ממתקים, גם כאלו שלא רואים כל יום, ולפעמים גם סדנה נחמדה תואמת גיל, פעם אפיית חלות, פעם הכנת כדורי שוקולד ופעם ציור בצבעי גיר על המדרכה ליד הבית או בצבעי אצבעות על הרצפה במרפסת ועל הקירות (נשטף בקלות על ידי צינור מים בלחץ אוויר).
זו הייתה ממש משרה מלאה, אבל אמא שושי הייתה מגויסת לכך. היא שהתה בסביבת הילדים כשהם שיחקו, וכשמוישי לא ידע להסתדר בסיטואציות מסוימות, היא נחלצה לעזרה בעדינות ובטקט.
עד מהרה ילדים התחילו לבקש את קרבתו של מוישי, ובלבד שיזמין אותם לביתו. זו הייתה ההתחלה שגידלה את ערכו העצמי בעיניו ואפשרה לו להתקדם.
"משהו השתנה בצילי", שחה לי שכנה צעירה על בתה. "היא לא הולכת ללימודים באותה שמחה כמו בשנה שעברה. ייתכן שקשה לה עם המורה, כי זו של שנה שעברה הייתה רכה וגמישה וזו של השנה די מקובעת". "דיברת עם המורה?" התעניינתי. "לא, אני מחכה. עוד מעט תהיה אספת הורים ואני אפגוש אותה". "אבל בינתיים", אני מזכירה לה, "צילי סובלת. אולי אפשר להקדים את ישועתה על ידי שיחת טלפון פשוטה".
"אהה…" היא אומרת, "לא חשבתי על זה. לא היה לי נעים להתקשר. אבל עכשיו אני אתקשר. עוד היום".
גם שושי וגם השכנה הן אימהות מסורות שחושבות על טובתם של הילדים שלהן, אלא ששושי היא יזמית בנשמתה, והשכנה די מקובעת ומסתפקת באפשרויות המקובלות. היא לא תיזום שינוי, אבל אם יצביעו לה על התועלת היא תתנער ותפעל.
יזמות מתקשרת בעינינו לתחום העסקי, אבל יזמות היא פשוט היכולת ליזום, לקבל אחריות ולייצר פעולה מכוונת כדי לשפר או ליצור שינוי חיובי במערכות יחסים, בחיים הפנימיים שלנו או בקהילה, מתוך מניע של צמיחה ומשמעות, ולאו דווקא רווח כספי.
יזמות היא יכולת ליזום כדי לחקור דפוסים רגשיים, להבין טריגרים, ולאמץ גישות חדשות לניהול חיינו המעשיים או הרגשיים במקום "לתת להם לקרות", ולנקוט יוזמה אקטיבית ליצירת מחשבות והרגלים חדשים המקדמים רווחה נפשית.
כשמדובר ביוזמות שאינן כלכליות המדדים פחות ברורים, כי בכלכלה יש תרגילים פשוטים. אחת ועוד אחת תמיד שווה שתיים, והרווח וההפסד ברורים. אם היוזמה הכלכלית הצליחה – יש רווח וצמיחה. ביוזמות רגשיות או בין-אישיות ההצלחה פחות כמותית, ההשפעה נבנית לאט, אבל תחושת המשמעות והאפקט העמוק – לעיתים גדולים בהרבה.
