כמו כולם

איך אנשים טובים מאפשרים לזוועות להתחולל בסביבתם?

1. הכל התחיל בארוחת צהריים חברותית של שני אנשים העונים לשם מיכאל. הראשון עורך הניו יורק טיימס א"מ רוזנטל והשני נציב משטרת ניו–יורק מייקל ג'יי מרפי. כמו בכל ארוחה של עיתונאי עם איש משטרה, המנה העיקרית היא דיווחים שעשויים להפוך לכותרות.

לצערו של רוזנטל, המנות היו תפלות. בסך הכל כמה מקרי רצח, עוד כמה גנבות ופריצות לבתים. לא משהו שניו יורק של תשכ"ד (1964) אינה רגילה לו. רגע לפני ייאוש, פלט הקצין כבדרך אגב סיפור די מעניין שהתרחש באחד ממקרי הרצח. באותו רגע קם רוזנטל ממקומו וידע שיש לו כותרת. הוא העביר את הידיעה לאחד הכתבים.

בבוקר שלמחרת התפרסמה הכותרת המטלטלת: "37 איש חזו ברצח ולא התקשרו למשטרה". הידיעה נפתחה בתיאור קצר: "במשך יותר מחצי שעה צפו 38 (ההבדל לעומת הכותרת היה במקור, יא"ג) מתושביה המכובדים, שומרי החוק, של שכונת קווינס, ברוצח שארב לאישה ודקר אותה בשלוש תקיפות שונות".

בלי להיכנס לפרטים המחרידים, השורה התחתונה מבעיתה. במרכז שכונה יוקרתית מתרחש אירוע ארוך ואיטי של רצח. עשרות אנשים רואים אותו מהחלון. האורות שהם מדליקים בבתיהם עוצרים פעמיים את התוקף, אבל אף לא אדם אחד(!) התקשר למשטרה. "היא יכלה להיות בחיים", זעקה הידיעה, "כל מה שהיה צריך הוא שיחת טלפון".

רוזנטל היה עורך מקצועי. בתוך שעות אחדות הפך הרצח הזה לאחד המפורסמים בעולם. מבריטניה עד רוסיה ומיפן לאיראן, הרצח הזה היה בכותרות. הנה ההוכחה, דיווח העיתון הסובייטי 'איזבסטיה', עד כמה הקפיטליזם האמריקאי משחית את המוסר. גם בעלי הטורים האמריקאים החלו לייסר את קהלם: "אדישים לזולת, פחדנים וחסרי מוסר".

עיתונאים, צלמים וצוותי תקשורת נהרו לקיו–גרדנס, מקום מגוריה של הנרצחת. כולם התקשו להאמין עד כמה השכונה יפה, מטופחת ומהוגנת. איך יכולים תושבי מקום כזה להפגין אדישות מוחלטת ומחרידה כל כך?

וכמו בכל מקרה מהסוג הזה, החלו הוויכוחים מי אשם: גורו אחד האשים את "ההשפעה המקהה של התקשורת החזותית"; היו כמה שטענו שהעניין הוא "החיים האנונימיים בעיר הגדולה". אחרים שאלו "האם זה לא מזכיר את האזרחים הגרמנים בשואה?"

ומעל כולם היה עורך החדשות המוכשר שכתב: "מה שקרה בדירות ובבתים של רחוב אוסטין היה תסמין של מציאות נוראה בקיום האנושי".

בסופו של דבר, אנחנו לבד.

ב.

הסיפור המטלטל לא עצר לרגע. נכתבו עליו ספרים, הוקדשו לו כנסים ובשלב מסוים אפילו נשיא ארצות הברית התבטא אודותיו.

אלא שאז הגיעו אנשי המקצוע, שתפקידם לתת לנתונים להרוס את החגיגה. צמד מרצים לפסיכולוגיה מניו יורק, ביב לאטאנה וג'ון דארלי, מומחים בפסיכולוגיה חברתית, החליטו לבדוק את הנושא ברצינות.

הם הזמינו קבוצות גדולות של סטודנטים לניסוי שאת פרטיו לא גילו. כל סטודנט התבקש לשבת לבד בכיתה סגורה ולשוחח באינטרקום עם סטודנט אחר – שהוא לא מכיר – על החיים בקמפוס.

העניין הוא שבצד השני של האינטרקום לא היה סטודנט, אלא הקלטה שהוכנה מראש. בקושי התחילה השיחה וה'סטודנט' שמעבר לקו מתחיל לגנוח: "אני זקוק לעזרה". בשלב מסוים קולו ממש נחנק: "מישהו יכול… לעזור לי קצת… אה–אה–אה… אני הולך למות".

בשלב זה, כל סטודנט שהשתתף בניסוי, ללא יוצא מן הכלל, קם ממקומו ושעט החוצה למסדרון כדי לנסות לעזור.

החוקרים רשמו לעצמם את התוצאה, ואז חזרו על הניסוי, הפעם בשינוי אחד קטן: לפני שהתחיל הניסוי הם הודיעו לכל סטודנט שהוא לא לבד בקו האינטרקום; עוד חמישה חברים מקשיבים גם הם לשיחה, כל אחד בחדר אחר.

וראה זה פלא, כשנשמעו קולות החנק רק שישים ושניים אחוזים מהמשתתפים קמו להגיש עזרה. כל היתר נותרו לשבת במקום, ממתינים שמישהו מחמשת הסטודנטים האחרים יקום לעשות את העבודה.

בעקבות הניסוי הזה נולד המונח 'אפקט הצופה מהצד'. מדובר באחת התרומות המכריעות לשדה הפסיכולוגיה החברתית. בשנים שחלפו מאז ראו אור יותר מאלף מאמרים וספרים שעסקו באופן שבו צופים מן הצד מתנהגים במצבי חירום.

בעצם, אם לנסח את זה בלשונם של החוקרים: הנרצחת המפורסמת מקיו–גרדנס נהרגה לא למרות שהעירה את כל השכונה בזעקותיה, אלא ###בגלל#### זה .

יש לציין כי חקירות מאוחרות יותר הראו שהסיפור שפורסם בניו יורק טיימס היה מוגזם. מספר הצופים האמיתי היה נמוך בהרבה, כתריסר אנשים שמעו או ראו חלק מהתקיפה, ולא כולם הבינו שמדובר ברצח. לפחות אדם אחד דיווח למשטרה, ורבים סברו שמדובר במריבה שגרתית. ועדיין, הסיפור תרם להבנת התופעה הפסיכולוגית והוביל למחקרים אמינים שהוכיחו את תקפות אפקט הצופה מהצד.

אז מה למעשה קורה כאן? לחוקרים היו לפחות שני הסברים מדוע כל כך הרבה אנשים נמנעו מלהגיש עזרה. הראשון שבהם הוא מה שמכונה 'דילול אחריות'. כאשר יש יותר מדי אנשים בשטח, האחריות לא נופלת על אף אחד. כל אחד מתאר לעצמו שהשני יפעל במקומו.

לפעמים אף אחד לא יפעל.

ג.

כדי להבין קצת יותר, עלינו לפתוח שוב את מכסה המנוע של הנפש, ולנסות להציץ פנימה.

אחד המנגנונים הכי חזקים שפועלים על כל אחד מאיתנו, בעיקר במקרים שבהם הוא מסופק ולא יודע מה בדיוק עליו לעשות, זו 'ההוכחה החברתית'. אנחנו מביטים סביב ומנסים להבין מה אנשים אחרים עושים, המוח שלנו רגיל לחשוב ש'אלף אנשים לא טועים', ואולי בצדק.

בזמננו, חברות מסחריות עושות שימוש מרהיב במנגנון הזה. כשרוצים להציע לנו ספר, תקליט או כל דבר, במקום לשבח אותו מודיעים לנו שמדובר ב'רב מכר'. מחקרים מוכיחים שהתגית הקצרה הזו יעילה יותר מכל מידע אחר. עד כדי כך אנחנו שבויים במנגנון הזה.

יועץ המכירות והמוטיבציה קאבט רוברט ניסח את העיקרון הזה באופן קולע, בקורס לאנשי מכירות חדשים: "היות ש-95 אחוזים מהאנשים הם חקיינים ורק חמישה אחוזים הם יוזמים, אנשים ישתכנעו ממעשיהם של אחרים יותר מכל הוכחה שנוכל לספק להם".

בקיצור, אם אתם רוצים למכור מוצר ויש לכם אפשרות להשתמש רק בטיעון אחד, מדד הפופולאריות הוא החשוב ביותר. זה עובד בכל התחומים. במוסריות, בפשיעה, בהתנהגות ואפילו בתזונה. אנשים פועלים לפי מה שהם תופסים כהתנהגות של רוב אלו שסביבם.

ואגב, אם אתם הורים או מחנכים, זה המקום לעצור ולתת לכם טיפ מחקרי חשוב במיוחד: הטעות הגדולה שעושים לא מעט אנשים היא הניסיון למנוע פעילות בלתי רצויה (שימוש בטכנולוגיה, הסתכנות, שתייה, עישון וכיוצא) באמצעות קינה עד כמה הדבר נפוץ. כך למשל, התלונה “תראו כמה אנשים עושים את הדבר הלא רצוי הזה", צופנת בחובה מסר סמוי: "תראה כמה אנשים עושים את זה". לפי עקרון ההוכחה החברתית, המסר הזה ישפיע הרבה יותר מכל דברי התוכחה. אחת התופעות המסוכנות ביותר הנגזרת מכך היא שלא פעם פרסום של מקרה מסוכן, התאבדות או פיגוע למשל – במקום להפחיד אנשים דווקא גורם לחיקוי. וזאת כעיוות של ההוכחה החברתית.

העניין הוא שיש פעמים שאנחנו לא ממש מצליחים לפענח מה 'כולם' חושבים.

זה קורה במקרים מביכים. אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות. בצר לנו אנחנו פונים להסתכל מסביב, מנסים לחפש את ההוכחה החברתית, אלא שכאן קורה כשל מרתק, משום שמסתבר שלא רק אנחנו מביטים סביב, אלא שכל אחד מ'כולם' מביט סביב ומנסה להבין מה 'כולם' עושים. ו'כולם' לעולם לא יודעים מה נכון לעשות.

למצב הזה המחקר קורא 'בורות פלורליסטית' (או 'קיבוצית'). כלומר, אף אחד לא באמת יודע מה כל אחד חושב. אבל כל אחד מפרש בטעות את התנהלות הסביבה, והוא עצמו נוהג לפיה. כך קורה שלמעשה כולם טועים רק משום שהם ניסו לנהוג כמו כולם.

זה מה שקורה לאדם שפוסע ברחוב סואן ורואה מישהו שוכב בצד ונראה שהוא קצת מחרחר. הוא שואל את עצמו אם להתערב או לא. הרי יש לא מעט אפשרויות המתקבלות על הדעת. אולי מדובר רק בשיכור, או באדם שקצת משתעל.

כאשר אנחנו מפנים מבט סביב, אנחנו רואים ש'כולם' מתעלמים מהמחזה וממשיכים הלאה. כנראה, אנחנו אומרים לעצמנו, האופציה השנייה היא הנכונה. בעצם לא מדובר במשהו בעייתי. אין סיבה שבדיוק אני אהיה זה שיעצור כאן ויתחיל לעורר מהומות. ובכן, גם אנחנו ממשיכים הלאה.

כמו 'כולם'.

ד.

אחרי שנים של מחקר יש לפסיכולוגים לא מעט נתונים מדעיים שיכולים לנבא מתי צופים מן הצד יציעו עזרה במקרה חירום.

החוקרים מצביעים על שלושה תנאים שמגבירים במיוחד את ההשפעה של 'ההוכחה החברתית'.

התנאי הראשון הוא חוסר ודאות. ההתעלמות ממצב חירום של הזולת מתרחשת בעיקר במקרים שבהם לא ברור לנו, הצופים מהצד, שאכן מדובר במקרה חירום. אם הסיטואציה מעורפלת – לא ברור אם זו סתם מריבה או אירוע מסוכן שדורש התערבות – גוברת הנטייה האנושית להתבונן במעשי האחרים ולקבל אותם כנכונים. לעומת זאת, כאשר ברור שמישהו חייב עזרה מספר הצופים מן הצד שמתערבים
בעצמם או מזעיקים עזרה גבוה במידה מעודדת.

החוקרים בדקו את העניין בארבעה ניסויים נפרדים שבהם ביימו זירת של תאונת עבודה. כשהיה ברור שאיש התחזוקה פצוע וזקוק לעזרה הוא קיבל עזרה במאה אחוזים מהמקרים, גם כשהעזרה כללה אלמנטים של הסתכנות קלה.

התנאי השני שגורם לנו להסתכל סביב: ההמון. ככל שיש יותר אנשים בסביבתנו, אנחנו ננסה לראות מה הם עושים. כאשר אנחנו נמצאים לבד בחדר ומישהו זקוק לעזרתנו, נעזור לו ללא פקפוק. אך ככל שיהיו יותר אנשים בסביבה אנחנו עשויים להביט קודם סביב. לנסות לחקות את ההתנהגות הציבורית.

וכאן מגיע מידע חשוב במיוחד. החוקרים ממליצים לאדם שנמצא במקום ציבורי והוא חש זקוק לעזרה – לפנות לאדם אחד ספציפי: "אתה עם החליפה הירוקה, אני חייב את העזרה שלך! תזעיק אמבולנס" – ולא לנסות לפנות אל כלל העוברים והשבים.

התנאי השלישי – שמעצים את השפעת ההוכחה החברתית – הוא המכנה המשותף. ככל שההמון שסביבנו יותר דומה לנו, באופיו, באמונותיו ובתפיסותיו – אנחנו נוטים יותר לחקות אותו. אם למשל נהיה בבית מדרש הומה אדם, סביר להניח שנחקה את ההמון יותר מאשר אם נלך ברחוב ונראה המון גויי שנמנע מלהגיש עזרה (להערכתי, זו הסיבה שבהרבה מקרים דווקא אדם חרדי ייגש לסייע לאדם שזקוק לעזרה באמצע רחוב סואן).

הדרך להימנע מעיוותים חמורים של הוכחה חברתית פגומה דורשת לפני הכל מידע. עצם הידיעה שלפעמים אנו לא מפרשים נכון את ההמון שסביבנו, ובעיקר הידיעה שעלינו להקשיב לעצמנו, למוסר הפנימי שבתוכנו, עשוי להציל אותנו.

ה.

את המקורות לעיוותים המסוכנים של ההוכחה החברתית אין יהודי שלא מכיר. סבא אברהם קיבל את כינויו 'העברי', בגלל ש"כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מב).

היכולת להתהלך בעולם ולהבין שאיננו חלק מ'כולם' היא מיסודות היהדות. אך לפעמים ההוכחה החברתית אורבת לפתחנו דווקא בתוך עמנו ובסביבה הקרובה אלינו.

אחד המקרים הכי מזעזעים בהקשר הזה, מתחולל בפרשת השבוע. נשיא שבט בישראל, זמרי בן סלוא, מחלל שם שמיים בפרהסיה. העם כולו נכשל אחריו. פורצת מגפה. האסון מתגלגל, ומה שהכי מפחיד, שיש באירוע הזה יותר מדי 'צופים מהצד' שפשוט לא יודעים מה לעשות. הם מסתכלים לכל עבר ומנסים לפענח מה 'כולם' עושים.

וזה הרגע שבו קם איש אחד, פנחס בן אלעזר שמו. הוא מסלק את החשבונות החברתיים. הוא קולט בוודאות את המצב, והוא רץ לעצור את המגפה. זה לא קל לו. כולם מביטים, חלק לועגים, אבל הוא מצליח. המגפה נעצרת.

הפסוקים הראשונים של הפרשה מוקדשים ללמד את הלקח הזה. "לכן אמור", משמיים רוצים שנדע שהתפקיד של יהודי, לפעמים, הוא לפרוש "מתוכם" ולפעול כפי שליבו אומר לו. לא רק את עצמו הוא מציל, אלא את כולם. הוא למעשה עוצר את הבורות הקולקטיבית.

בתמורה למעשה הזה פנחס זוכה שגם בניו הממשיכים את דרכו יהיו מיוחדים, שונים, כהנים. הם לא ינהו אחרי 'כולם'. פנחס, אומרים חז"ל, הוא אליהו הנביא. המלאך שמגיע לכל ברית של ילד יהודי ומעניק לו את הברכה שיזכה לילך בדרכו של סבא אברהם, לעמוד איתן נגד כל רוחות שבעולם.

מקורות: הספרים 'השפעה: הפסיכולוגיה של השכנוע', מאת רוברט ב. צ'לדיני (גם המהדורה הראשונה ובתמצות בשנייה. הוצאת מטר); 'המין האנושי: היסטוריה של תקווה', מאת רוטחר ברחמן (ידיעות ספרים); 'נוירופדגוגיה: כשמוח וחינוך נפגשים', מאת אורית אלגאוי–הרשלר (מכון מופ"ת); 'קילר אינסטינקט: המדריך המלא למועמד ולמנהל הקמפיין', מאת איל ארד, משה גאון וארז יעקובי (ידיעות ספרים)