כננסים על גבי ענקים

כל פרדה היא קשה, בוודאי פרידה שנכפית כלפי דמויות התופסות מקום מרכזי בחיינו. קשה עד דכדוך-נפש היא הפרידה מיהודים שהיו לנו למנטורים ולמורי דרך; אנשים שנשאו אותנו על כתפיהם, שעשו איתנו את כל הדרך, שהאירו לנו את המסלול והובילו אותנו לפסגות.

אבל לפעמים אנחנו נאלצים להיפרד לא רק מאנשים שהשפיעו עלינו – אלא מתקופה שלמה, מדור אחר, מאבות מייסדים של נתיב שעליו פסענו לאחר שמישהו היה שם לפנינו ודאג לנכש עשבים, להציב תמרורים, להעמיד פנסים. דרכים שנראות לנו כסלולות ומושגים שנראים לנו כמובנים מאליהם – אבל היו חדשים לאנשי דור המדבר שעשו את דרך החתחתים בארץ הלא־זרועה ולא נחו עד שסיכלו את המוקשים והפכו אותה לדרך סלולה לרבים.

ההבנה הזו מתחדדת עד כאב בשבוע שבו מאלץ אותנו אדון הנשמות להיפרד בתוך יומיים, בשבוע השלישי של אייר, שבוע של ספירת היסוד – משני האבות המייסדים שיצרו את עולמות התוכן והשפה הציבוריים במגזר החרדי. הרב משה גרילק ור' יצחק נחשוני זיכרונם לברכה.

כדי לצלוח משימה כה מורכבת ככתיבתו של עיתון חרדי – זקוקים לנחשונים. לאנשי חזון. לגיבורי רוח. זו לא חכמה לבוא בשנת תשפ"ג ולעשות עיתונות חרדית כאשר המודל קיים, והכללים ברורים, וגבולות הגזרה תחומים, והנורמות קבועות והכל נהיר. בשביל זה מספיקים רק מעט כישרון ויכולת חיקוי מוצלחת.

אבל היו מי שעמלו כדי ליצור את אותו עולם תוכן עשיר. הם הלכו נגד הזרם, סבלו מהצקות, ספגו התנכלויות ולרגע אחד לא הורידו את היד מההגה. האם אנחנו, הכותבים החרדים בני הדור הזה, היינו עומדים במערכת כזו של ניסיונות להצר צעדים? התשובה היא שכנראה לא. כך שכל קיומנו ופעילותנו – נזקפים לזכותם של החלוצים, קוראי הכיוון ומנווטי הדרך.

כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם

ר' משה ור' יצחק היו קרוצים מחומר של מנהיגים; של מובילי דרך שלא פתחו את החלון והוציאו את האף החוצה כדי לסמן יעדים פופולריים ולהציף אידיאות רווחות. ההפך הוא הנכון – תמיד הם שחו נגד הזרם; הבינו את מה שכיום אנו מבינים באיחור: החברה החרדית שנבנתה כאן לאחר אימי השואה וקום המדינה הקדישה את כישרונותיה לבנייתן של עולמות רוחניים כבירים, אך מטבע הדברים לא מצאה את הזמן ליצור שפה חרדית שעל גביה תזרום אוטוסטרדת המידע לצד הממלכות המפוארים של התורה והחינוך, וזאת כדי שהציבור החרדי יצרוך את המידע החיוני והחשוב בצורה מנופה ומבוקרת העומדת בדרישות התורה וההלכה.

כאן נכנסו אבות מייסדים שהציבו לבנה־אחר־לבנה. התייעצו עם גדולים וקבעו כללים ועקרונות: איך מספרים סיפור; מהו התוכן שמנחילים לצעירים; או יותר נכון: איך אמור להיראות שולחן השבת הגדול של המגזר שלנו. על מה מדברים, כיצד נאבקים, באיזו גישה נוקטים.

הרב משה ור' יצחק ייזכרו בעמוד האש של החברה החרדית, כלוחמי מלחמות השם שפסעו על גשר צר מאוד והפקירו את כל אשר להם על מנת לייצר את השינוי הנדרש ולהציב את היסודות לעולם שכיום נראה לנו כמובן מאליו. עולם של תוכן ברמה הכי גבוהה, שפרוס לכל בני המשפחה וזמין בכל השפות; תוכן יהודי פורה ומניע לשינוי.

את כל המפעל המשגשג הזה בנו שני אדריכלים שעלו השבוע למרומים, מבלי שהצלחנו להיפרד כראוי מאף אחד משני הגיבורים הללו. מידת היסוד – שבשבוע שלה בספירה התעלו השניים לגנזי מרומים – מסמלת את ההתקשרות וההתבטלות המוחלטים בפני הקב"ה. 'יסוד' – משמעותו ביטול. מידתו של מי ש'לית ליה מגרמיה כלום' – אין לו מעצמו דבר. מי שמרוכז ב'אני' העצמי שלו – הוא אדם המשועבד לממלכת החומר של סיפוק התאוות והיצרים. מידת היסוד הקדושה היא מידתם של אלו שמחוברים אל הקב"ה ללא תנאים וללא מגבלות, זובחים את יצרם וזונחים את מאווייהם החומריים לטובת הכלל.

שני הגיבורים הללו, שהלכו מאיתנו בשבוע היסוד של שנת תשפ"ג – לא ידעו מהי צורת מטבע. הרבה דמיון והרבה שוני היו ביניהם – אבל קו אחד בלט בחיבור בין השניים: הם היו עסוקים ביצירתםשל נכסי רוח, וזנחו כמעט לחלוטין את נכסי החומר. מעולם לא עסקו ברוח כקרדום לחפור בו ולהתעשר דרכו ולא שהעיסוק הציבורי והקשרים אינם מזמנים לעתים הזדמנויות שכאלה. אבל ההזדמנויות הללו לא דיברו אליהם; הם היו רתומים ומגויסים לשליחות שאימצו לעצמם. שליחות שמבינה כי חברה חרדית בת מאות אלפי אזרחים איננה יכולה להתנהל ללא מערכת תקשורת פנימית שאף מקרינה ומסבירה החוצה את שצריך להקרין ולהסביר.

בִּמְחוֹקֵק בְּמִשְׁעַנוֹתָם

כשהם החלו – הצורך החרדי זעק מהשטח.

בדור שבו חרדים רבים צרכו את פרשנויותיו של חנן קריטסל וקראו את מאמריו של נחום ברנע – קמו הרב גרילק ור' יצחק נחשוני ואמרו: 'לא ייתכן שיהודים שומרי תורה ומצוות יינקו את המידע שלהם ממקורות זרים'.

המציאות שתוארה בפסקה הקודמת – איננה מוגזמת כלל ועיקר. אבי זצ"ל תיאר באוזניי כיצד בשנות השישים והשבעים מחזה נפוץ היה לעלות לאוטובוס ולראות יהודים הדורי צורה יושבים ולפניהם פרוס עיתון הערב של 'ידיעות', 'מעריב' ו'דבר'. בהעדר עיתונות בלתי מזוהה מפלגתית, יהודים חצבו את ידיעותיהם מבורות נשברים, כאשר בביטאונים החרדיים המפלגתיים היו בעיקר העתקות מעיתוני הערב, ידיעות של 'סוכנות עתי"ם' ומודעות של חברה קדישא ומועצה דתית על נישאים ונפטרים.

בתקופה שבה רצתה הגאווה החילונית לרסק כל סממן יהודי אותנטי – החשיפה לכותרות האדומות בדפים הצהובים, הייתה הרסנית. היא החדירה קרירות, נטעה סקרנות לא בריאה, וגרמה לחרדים רבים משלנו להתבטל בפני סמלי האתוס הישראליים ולחוש נמיכות קומה אל מול האימפריה הישראלית חילונית ששידרה את כוחה ואת עוצם ידה מבעד לאמצעי התקשורת המסורתיים שהיו נחלתם של המוני חרדים.

ההשפעה ניכרה מכף רגלם ועד לראשם של חרדים רבים בדור ההוא. השפה, הניואנסים, הגדרות האירועים, המוזיקה של המשפטים – הכל היה ארסי והרסני. אמנם התירוץ הרשמי של אותם המוני חרדים שצרכו תקשורת זו הייתה "תוכו אכל קליפתו זרק", אבל פה ושם נאכל גם ה'תוך' מבלי משים, חדר ארס מבלי לשים לב, והתוצאה הייתה 'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'.

ואז הגיע ר' משה, ואחריו ר' יצחק. כל אחד במקומו, בעיתונו ובסגנונו. הם הקימו פלטפורמות, יצרו תוכן והעמידו דור של בעלי כשרונות שצועדים בדרכם ועושים את מלאכתם באמונה, להנאתם ולתועלתם של מאות אלפי יהודים חרדים שזוכים לצרוך תקשורת נקיית-דעת, כשרה ומזוקקת.

למרות המוצאים השונים (ר' משה הגיע ממוצא פולני; ר' יצחק ממוצא רומני), ולמרות פער השנים (ר' משה היה מבוגר מר' יצחק בח"י שנים), ולמרות הסגנונות השונים (ר' יצחק היה 'פתוח' ונועז יותר מר' משה השמרן, ולא חשש להסתער על אימפריות ממסדיות ולשלם על כך מחירים, בעוד ר' משה נוקט בקו ממוסד יותר ומעביר את ביקורתו במסרים חבויים) – שניהם היו בעלי עין טובה ומכילה. אף פעם לא שיבשה הפוזיציה את דעתם.

ר' משה הליטוואק לחם על רגישותם של הקוראים החסידיים, אפילו חסידי חב"ד שהיו מעבר לבית היוצר שלו; ר' יצחק, שמוצאו מחסידי ספינקא – כרה אוזן לשמוע כל תפיסת עולם חרדית ופתח את ליבו בפני כל ניואנס בבית החרדי הגדול והמשותף של כולנו. תמיד הקפידו להרחיב את העולמות ולפתוח את השורות. לתת ביטוי לכולם, כולל לאלו שלא ייצגו את החצרות המקושרות ואת המעמדות הגבוהים.

אִישׁ עַל דִגְלוֹ בְאוֹתוֹת

ושמא יש לומר בשם המפורש: שניהם, איש בפלטפורמה שלו – היו הראשונים שפתחו את הדלתות בפני יהדות עדות המזרח המעטירה ונושאי דגלה. ר' יצחק היה הראשון שפרסם בעיתונו טור שבועי מאוצרו ההלכתי של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, אשר נכתב על ידי בנו, הראשון לציון כיום מרן הגר"י יוסף; והרב גרילק היה זה שעודד אותנו לשבור את החרם הפוליטי על מרן הגר"ע יוסף ודמויות ענק בעולם הדתי והחרדי שהיו לצנינים בעיני פוליטיקאים, שמשים, בעלי שררה ולבלרים שרוממות היהדות הייתה בגרונם והליכות בין אדם לחברו ולמקום לא היו בסדר יומם.

'משפחה' בהנחיית ר' משה – היה כלי התקשורת הראשון שקשר את התואר 'מרן' למרן הגר"ע יוסף זצ"ל, שהעניק כבוד לדמותו של הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו זצ"ל, שהעמיד במה לענק התורה והדיינות מרן הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, ולענק החסידות וההגות הגה"ח רבי יואל כהן, ה'חוזר' של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש ועוד ועוד.

מחזה רגיל היה לראות את הרב גרילק זצ"ל רוכן בחדר הגרפיקה כדי לדייק כל תואר כדי שיהיה מכובד ומספק, למרות שידע שכאשר לבית הכנסת בשבת מחכה לו פנים צוננת בואכה סוערת בגין התעוזה לשבור את הטאבו סביב תוארם וכבודם של רבנים שאינם 'אונזערע'.

ושניהם, שהיו כה נגישים לכל אדם, שמעולם לא סגרו את עצמם בין חומות ומזכירים; ושניהם, שגם בשנים שבהם כל תת-עוזר של כל ח"כ חרדי זוטר נעזר בשירותי 'ביפר' שסינן פניות של אנשי 'עמך' פשוטים, מעולם לא הזדקקו לשירות הזה אלא ענו לכולם כבר בצליל החיוג הראשון – עלו השמימה בהפרש של יומיים, מותירים חלל גדול בלב וחלל ענק בשטח.

ושניהם השאירו צוואה שנמשיך במורשתם – מורשת של מאבק על כבוד היהדות החרדית לכל שבטיה; מורשת של הקשבה לכל הצלילים בציבור החרדי שלנו, כולל לצלילים השקטים ולוורסיות הלא מוכרות; ובעיקר, מורשת שלא שוכחת את הידיעה התמידית שאנחנו בשליחות, ושאיננו פועלים כדי לספק איזו תאוות שלטון או לממש יצר השפעה, אלא אך ורק כדי להועיל לזולת ולהרבות כבוד שמים.

אגרת מחב"דניק

השנה היא תשנ"ח, והימים הם ימי הטרום עידן השימוש הנפוץ בדואר האלקטרוני. זמן קצר לאחר נישואיי – סימנתי יעד: לפרסם מאמרים בעיתון 'משפחה'. איך מגששים את הדרך לעיתון שכבר אז הסתמן כמדיה המשפיעה ביותר בציבור החרדי?

החלטתי לכתוב אגרת לעורך האגדי, הרב משה גרילק זצ"ל. שמו של הרב גרילק הלך לפניו כבר אז, ועורר מעין חרדת קודש קולקטיבית. לפנות אליו ישירות נשמע לי רעיון נועז מדי, בערך כמו לשגר מכתב אישי למעון ראש הממשלה. מה גם שהִנחתי שהרב גרילק מקבל אינסוף מכתבים כאלה. אבל החלטתי 'לקפוץ למים'.

טרחתי להשיג מעטפה, לבייל אותה, ולרשום על גבה את שמו וכתובתו של הרב גרילק, ברחוב אגסי שבהר נוף. המכתב נפתח במילים: "לכבוד הרב משה גרילק הי"ו, שלום וברכה. שמי יוסף יצחק אליטוב מירושלים. אני מצרף בזה מספר מאמרים שכתבתי, אשמח אם תקבל אותי לשורות העיתון". מרוב אפסות הסיכויים, שעות לאחר שיגור המכתב – העניין נשכח מזיכרוני כמעט לחלוטין.

עשרה ימים לאחר מכן הגיעה התפנית בעלילה. רעייתי שתחיה, שלא ידעה על היוזמה דבר וחצי דבר, מתקשרת למשרדי הישיבה שבה שימשתי בתפקיד ר"מ, ומודיעה לי: "צלצל לפה איש חביב ונחמד בשם גרילק, ואמר שהוא מזמין אותך לפגישה במשרדו". הרגשתי בעננים. לקבל זימון כזה מעורכו הראשי של 'משפחה'? לא אגזים אם אומר שחשתי כמו צעיר אמריקני שקיבל הודעה על קליטתו לתפקיד פרשן ב-CCN או ברשת בלומברג. לא פחות – אולי קצת יותר.

לא יצאו ימים מרובים, ועורך ליטאי ותיק, פונוביז'ער בכל הווייתו, ישב בחדר אחד עם כותב חב"די מתחיל – ושניהם סוגרים פערים כאילו שום דבר לא אמור להפריד ביניהם. ר' מוישה טרח להשרות עליי אווירה נעימה באופן מודגש. הוא הקריא באוזניי קטעים מתוך ה'אגרת לחב"דניק' שפרסם בשנת תשנ"ד, לאחר הסתלקות הרבי זי"ע, סיפר לי על התגובות הרבות שקיבל בעקבותיה, וחלק איתי את השקפותיו בענייני ציבור. מולי ישבו עיניים חכמות, מלאות ניסיון, של איש שראה הרבה בחייו, אך לעולם לא יחשוב בצורה צפויה ומקובעת. אז מה אם בינינו הפרידו כך וכך שנים וכך וכך הבדלי השקפה בוערים.

"התקבלת", אמר לי הרב גרילק בתום הפגישה. "תיבת הדואר שלי מחכָה למאמר הראשון. רחוב אגסי 34."

ניתן לומר שאת השיעור הראשון בעיתונות חרדית קיבלתי כבר בפגישת ההיכרות: אם רוצים לעשות עיתונות טובה ומאוזנת – כל מי שחרד לדבר השם מוזמן, יהיה שיוכו אשר יהיה. לרב גרילק זצ"ל היה חשוב, מאז ומתמיד, לתת ביטוי לקול האחר, לעמדה שממול.

שכנות שעוררה גאווה

המאמר הראשון נשלח והתפרסם, אחריו עוד אחד, וכל השאר היסטוריה. על כנפי שמו של הרב גרילק ועל גלי ההערצה שהוא זכה להם – הרבה שערים נפתחו בפניי. הרב גרילק נטה תמיד לא לדעת עד כמה שמו הולך לפניו. אולי אלו מפעליו התורניים, אולי זו העשייה הספרותית הענפה שלו, אולי פעילותו כאחד מנחשוני תנועת ה'קירוב' ובתחום הקירוב, אולי קרבתו לגדולי ישראל שבשליחותם פעל – ואולי כולם גם יחד. במערכת פנימה, הוא האציל עלינו מדמותו המיוחדת של איש תקשורת חריג בנוף החרדי והכללי כאחד: כזה שלא מפלג אלא מקרב, לא מצית שרפות אלא דואג לכבותן, לא מתסיס אלא מרגיע, לא הולך רכיל, אלא מאיר פנים ובעל מידות שמעוררות השראה. ובעיקר, איש שרק התורה וכבודה בראש מעייניו.

במילים אחרות: כל מה שמנוגד לתפיסת העיתונאי בקרב הציבור – היו ברב גרילק זצ"ל. בדמותו ומכוחו יכול היה כל אחד מחברי הצוות לצעוד בראש מורם, לצלצל לרבנים ולבקש ראיונות לחג, כי הרי אנחנו לא עיתונאים סתם; עובדים בעיתון של ר' משה גרילק. כלום יכולה לצאת תקלה מנחלה שכזו?

חלפו שנים. עם הזמן התפנה הרב גרילק להעמיק את אחיזתו בתחומים ספרותיים וציבוריים, והחל לסמוך על הצוות שתחתיו, כשהוא זוכה למעמד של עורך-על. אנחנו עשינו את שלנו, וכבר ידענו להכיר את הלוך רוחו ולחשוב תמיד 'מה הרב גרילק היה מחליט'. אבל תמיד, גם כשנראה היה שאנחנו לא צריכים להציק לו בשאלות שוטפות – נוכחותו הוסיפה להיות עמוד האש ההולך לפני המחנה.

ככל שאנחנו, הצעירים, שברנו קולמוסים, ליטשנו טורים והשחזנו מאמרים – תמיד ידענו שהזכות הגדולה שיש לנו גלומה בעובדה שאוגדים אותנו באותם דפים יחד עם הרב גרילק. השכנות הזאת היתה יוקרתית ומחייבת עד בלי די. הרב גרילק זצ"ל היה מגדולי מחזירי התשובה, מהבולטים שבין מתווי הדרך לאלפים, האיש שהתניע והטמיע בחברה החרדית את תרבות השיח בגובה העיניים. אין כבוד גדול מלהיות שכן של הרב גרילק לעמודי העיתון.

'משפחה', כל השנים, מתנהל לפי הקו של הרב גרילק, ויצוק לפי קווי המתאר המחשבתיים שלו. כל אחד ואחד שעוסק במלאכת הכתיבה והעריכה בעיתון 'משפחה', הוא במובן מסוים תלמיד של ר' משה ור' משה הוא רב'ה שלו. בעשייה השוטפת אנחנו לפעמים לא שמים לב עד כמה אנחנו מהונדסים לפי התבנית המחשבתית של הרב גרילק זצ"ל. גם בתת המודע – אנחנו נושמים הרב גרילק, חושבים הרב גרילק וכותבים הרב גרילק.

כללים לעיתונות טובה

ועכשיו, בעת סְפוֹד, אציין בקצרה חמשת הדברות של הרב גרילק לעיתונות חרדית איכותית:

ראשון: לא תעליב. "תמיד תכתבו לגופו של עניין, לא לגופו של אדם" – הוא מטבע לשון שהיה שגור על פיו של ר' משה. הכלל הזה תקף לגבי כולם, כולל לגבי חילוניים להכעיס, עוכרי ישראל לתיאבון וכל כיוצא באלה. כך היה כשלעגתי פעם למראהו של אהוד ברק וזכיתי להערה מהרב גרילק. אפילו כשזלזלתי באחד מטוריי במבטאו של לפיד האבא – הרב גרילק ראה לנכון לקרוא לי לסדר ולומר לי: "הלעג הזה הוא חולשה לכותב. החכמה היא לתקוף מבלי לרדת אל הרמה האישית".

שני: עמוד לימין אביון. 'חולשתו' של ר' משה לאיש החלש, הנרדף, למיעוט, לאלה שאין להם שגרירים בכנסת ואינם יושבים סביב השולחן – היא אולי המרכיב הבולט ביותר בדרכו הציבורית של הרב גרילק. לכל אורך השנים, ר' משה נלחם עבור אלו, דאג שנשמיע את קולם ואמר שהדאגה להם – היא זכות הקיום שלנו. כך נולדו כתבות ותחקירים ופרויקטים אינסופיים על אפליית הבנות בבתי הספר, על דחיית תלמידים בשערי הישיבות, על עוני ומצוקה בלתי מטופלים ועל ה'בן החמישי', אותו מונח ידוע שטבע הרב גרילק ביחס לנוער הנושר.

שלישי: הֶיֵה תמיד נגיש. הרב גרילק היה במהותו האנטי-תזה לכותב המתנשא שחי ופועל במגדל השן ומטיף משם דברי מוסר לכל העולם. בכל עת נשרו מתיקו של הרב גרילק מכתבים שקיבל, פניות והערות, שלהן הוא טרח לתת ביטוי בטורו לעתים מזומנות. במשנתו, כל טענה, כל מייל, כל פנייה שמגיעה מכל קורא – ראויה להתייחסות פרטנית ומלאה. "תפתחו את האוזניים ותקשיבו", נהג הרב גרילק להצליף בעבר בישיבות המערכת. "אל תתנשאו, אל תהיו יהירים, תשמעו את הקול של הקורא הפשוט ותביאו אותו לידי ביטוי כשאתם עושים את העיתון".

רביעי: לא תפסיק ללמוד. כשהיינו כותבים צעירים, נהג הרב גרילק לנזוף בנו בישיבות המערכת: "אתם כותבים בביטחון-יתר ומניחים הנחות על תקופות שלא חייתם בהם. רוצו לארון הספרים, תנברו בארכיונים, תחכימו. תלמדו על התקופות שאתם כותבים עליהן. אל תהפכו למכונות ירייה אוטומטיות של מילים".

חמישי: לא תתנשא. הרב גרילק הוא אויבה המר של הכתיבה הסובייקטיבית והמנותקת. במשנתו העיתונאית, כאשר יושבים לכתוב מאמר ואפילו ידיעה – תמיד יש לשים את הקורא מול העיניים, ולהיצמד לעובדות. "תכתבו בגובה העיניים", היה מרבה לומר. "אם אתם רוצים לכתוב עמדה – תפתחו מסגרת ותכתבו בה את עמדתכם. כשמסקרים דמות או תופעה – אסור לברוח למקומות אישיים".

ועכשיו, הוראותיו נותרו כצוואה חיה לכל מי שירצה מעתה ואילך לעמוד ולמשוך בעט סופרים.

מעגלי משפחה

יומיים לפני הפרידה מהרב גרילק – קבע אדון הנשמות שניפרד בחטף מר' יצחק נחשוני ז"ל.

הקשר בין משפחת נחשוני לבין משפחתי – הוא עמוק, על גבול המיסטי, ומתפרס על פני שלושה דורות. בשנת תשכ"ג, עורך 'שערים' הרב יהודה נחשוני נותן הזדמנות לאברך ספרדי-ירושלמי-חב"דניק בן 26 לפרסם בעיתונו סדרת מאמרים בנושאי יהדות, השקפה ואמונה.

'שערים' היה אז עיתון יומי חזק ופופולארי ברחוב הדתי והחרדי. מאחוריו עמדה מפלגה חזקה ורבת נכסים והשפעה. ההכלאה של אברך ספרדי וחב"דניק לא הייתה מוכרת במחוזות של אז, והסיכוי של אברך מרקע כזה להשפיע באמצעות כתיבה פומבית היה נשמע מופרך.

ואבא, שהוכר לימים בתור גאון וחסיד, מרביץ תורה ורב בישראל, עשה את הפריצה הראשונה שלו אל הציבוריות באמצעות הבמה שהרב נחשוני האבא העמיד לרשותו בעיתון 'שערים'. ומאז ועד ליום פטירתו של הרב נחשוני האב – שררה ידידות אמת בינו לבין אבא. הייתה זו ידידות של עין טובה ולב טוב, עד כדי שבשנת תשמ"א הוצב אבי על ידי הרב נחשוני כנציג עדות המזרח ברשימת פא"י לכנסת. למזלנו לא נבחר אבא לכנסת, אבל הראייה של הרב יהודה נחשוני ז"ל לפיה צריך לתת קול וייצוג מכובד ושוויוני לציבור הספרדי במערכות הפוליטיות – היא זו שהקדימה בשלוש שנים את הקמתה של תנועת ש"ס.

מאז שררה הערכה גדולה במשפחתנו כלפי משפחת נחשוני, וכלפי הבן-הממשיך ר' יצחק ע"ה, שצעד בדרכו הציבורית והעיתונאית של אביו ניצול השואה. כל מפגש עם ר' יצחק היה מלווה בטפיחה על השכם, תובנה חכמה ומילה טובה. הוא יצא מגדרו לגבות את אבי בכל תחנותיו, ללא שום ציפייה לתועלת או תמורה. "יש לך אבא מתוק ומיוחד, והכבוד שלי הוא להביא את דמותו לציבור".

רצתה ההשגחה, והתחנה האחרונה בעשייתו העיתונאית הייתה כאשר לפני כשנתיים זכינו שר' יצחק קבע את במתו בעיתון 'משפחה'. אחרי שנים של קווים מקבילים ותחרות של כבוד – התמזגו האכסניות. ר' יצחק הפך לחבר מערכת 'משפחה' ושיתף את הגיגיו בכפולת העמודים הנועלת והמכובדת של גיליון החדשות.

חלפו להן שישים שנה מהיום שבו הרב יהודה נחשוני הסב קלט את אבי לעיתון 'שערים', ועד ליום שבו אני יושב בעיתון 'משפחה' תחת הנכד יהודה נחשוני, מנכ"ל קבוצת התקשורת 'משפחה'. הקולות התמזגו והשתלבו לבית אחד, והשופר הזה ימשיך להריע ברמה עד לרגע שבו יקיצו וירננו שוכני עפר ונזכה לבשר בכותרת הראשית של 'משפחה' על ביאת המשיח. בקרוב ממש.