שמעון ברייטקופף
ז' אלול התשפ"א
לכבוד שכני היקר והאהוב
ר' ישראל א' גרובייס הי"ו
כמנהג כל כותבי המכתבים אפתח בשתי הקדמות שדומה שאין מכתב לעיתון שיכול להיפתח בלעדיהן:
הראשונה היא שאני חייב לומר לך שאני קונה את העיתון רק בגללך. כבר במדרגות אני פותח את העטיפה ובולע את הטור שלך. המילים שלך – מים קרים על נפש עייפה. כפתור ופרח. לא קורא כלום חוץ מהטור שלך.
והשנייה היא שמעולם לא כתבתי מכתב לעיתון, זו הפעם הראשונה, אבל מיד במוצ"ש הרגשתי שאני חייב לכתוב. כל החיים אני בורח מכתיבת מכתבים, אבל הפעם אני מרגיש שאין ברירה.
חיבוט של טוראים
יש משהו שמרבית הקוראים אולי לא מודעים לו מספיק.
לכתוב כל שבוע טור בעיתון – זו משימה לא קלה.
יש לא מעט דילמות. אחת המורכבות שבהן היא: האם לבקר תופעות פסולות במגזר החרדי – מה שיצייר אותך כצדקן ויפה נפש, או להתייצב תמיד-תמיד לצד המערכת, גם כשזו עושה עוולות קשות, במטרה לשמר את הצביון ואורח החיים שגובה לעיתים מחירים לא פשוטים.
בשנה וחצי האחרונות, על רקע מגפת הקורונה, הדילמה הזו התחדדה שבעתיים.
מצד אחד, הציבור החרדי הותקף, הושחר, הושמץ, מעל כל במה. הוא חטף את השנאה החבויה של עמי הארצות לתלמידי החכמים בכל העוצמה. בני ברק הוצגה כעיר של מצורעים. ראש עיריית רמת גן, באקט שמזכיר תקופות אפלות, אף גידר את המעברים לעירו. צלמים ארבו בנתב"ג וחיפשו חרדים. אלו היו ימים נוראים.
מצד שני, היו דברים שהיו ראויים לתיקון. התנהגויות שבלתי אפשרי היה להסכים איתן. הפרות חסרות אחריות של אמצעי הזהירות. התנהגות שגם אם יש לה הצדקה קהילתית, היה קשה להסביר אותו לרחוב וגרמה לחילול שם שמים.
ובמצב של שחור ולבן, כל אחד היה צריך לבחור צד.
כי להצטרף לביקורת, גם כשהיא לגיטימית – הצטייר כהתייצבות לצידם של שונאי ישראל. אותם אנשים שלא בריאותו של הציבור החרדי עניינה אותם, אלא תיעוב מפלצתי לכל חובש מגבעת.
ובשעת מלחמה, גם אם הצבא שלך לא מתנהג בדיוק לפי כללי המוסר הטהרניים ביותר, אתה לא פותח חזית פנימית, אלא מחזק אותו בכל הכוח. כי אין לך ברירה אחרת, אין לך צבא אחר, ואין לך עם אחר.
אנשים נאלצו לבחור צד. האם הם בצד של הציבור העני, המודר, המותקף, או בצד הדורסני, המתנשא והמשפיל. ואנשים עשו בחירה. לא תמיד מודעת, אבל שסיפרה הרבה על המקום שבו הם רואים את עצמם.
ועכשיו ערב הגל הרביעי של הקורונה – שבס"ד עדיין לא מכה בעוצמה בחוף החרדי – אנו רואים שוב ניצנים של אותן תופעות. שוב נראים, כמו תסריט צפוי שחוזר על עצמו, המראות המוכרים של ההסתה והניסיונות להשניא שוב את הציבור החרדי שלא שומר, לא מציית, מפיץ את המחלה.
וזה נעשה באמצעים מתוחכמים מאוד. כמעט בלתי נראים. פה תמונה בכותרת של טור שמדברת על אי שמירה על ההוראות ובה נראים בני משפחה חרדים, שם כתבה על פתיחת שנת הלימודים החרדית בלי מתווה מסודר, ועוד כתבה על היוצאים לאומן ולאט לאט נבנה הנרטיב.
וכן, אף על פי שהגל הנוכחי התחיל מבנימינה וגבעת עדה, מהמסעות של ערביי ישראל לטורקיה וסעודיה, העובדות לא משנות לאף אחד.
שקט, תוקפים.
חריש מול הבוסתן
ולמה אני כותב לך, אלטר ידידי?
כי בעיניי אתה אחד הקולות הבהירים והצלולים ביותר במגזר.
בלי להתלהם, בלי מילים פומפוזיות, ברוחב יריעה וידיעה, אתה מצליח גם בתקופות קשות לזקוף את הגו החרדי. איך שהוא מהסיפורים על פולין של תחילת המאה הקודמת לישיש האגודאי שנפטר, אתה מבין בסוף, שהמקום הכי טוב לחיות בו הוא המגזר החרדי.
אבל בשבוע שעבר, הצפת נקודה שאולי ראויה לדיון, אבל לא בתקופה הזו.
כתבת על היהודי מבוסתן הגליל שהתנפל בחמת זעם על חרדי שהעז לבחון רכישת נכס במושב שלו. הוא לא הסתפק בחרדי, הוא צעק גם על המתווך, ועל המוכר הפוטנציאלי, כינה את כולם בשמות גנאי, בצעקות, בהשפלה, ולא התקררה דעתו עד שהיה בטוח שחס ושלום חרדי לא ידרוך אצלו באזור.
אפשר להבין את הזעם שלו, כתבת.
עם הידע והכישרון קשה להתווכח.
תיארת את שלוש התקופות החרדיות במדינת ישראל, ממגורים בערים מעורבות, חזרה להתכנסות ועד ימינו אנו שבהם החרדים חוזרים להתגורר בשכונות מעורבות אבל עם הרגלים של מגורים בערים חרדיות.
גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה, אמרת שקוראים לזה.
ואני מאמין לך. כי אתה יודע על מה אתה מדבר. ותמיד יודע לתרגם כל מילה לועזית.
וכן, יכול להיות שהתושבים החרדים שהולכים להתגורר בשכונות חילוניות צריכים להבין שערד זה לא מלכי ישראל וקריית גת עדיין לא רבי עקיבא, אבל בתקופה כזאת, דומה שהשאלה הזו היא שאלה משנית.
בתקופה שבה קמה ממשלה שמה שמאחד בין חלקיה המנוגדים כל-כך הוא הפגיעה במגזר החרדי, באורח חייו ובאמונתו – אנחנו לא מסבירים את הצד השני. אנחנו לא מהדהדים טיעונים של מי שרואים בנו גידול ממאיר. גם אם זה עטוף במינוחים שנולדו בפקולטות למגזר.
קל מאוד להיתפס ללקונות בתוך המגזר. כולנו חיים בתוכו. חיים כל פגם וכל שריטה. אנחנו לא חיים באוטופיה.
כשרצו להקים כאן את חריש, גופים חילוניים התגייסו ושילמו לעורכי דין מיליונים כדי למצוא כל פרצה שתוכל לסכל את הפתרון שהסתמן למצוקת הדיור החרדית. לא אשכח כיצד קומץ חילוני בחריש קיבל במה חסרת-פרופורציה בכלי התקשורת והוצג כמי שמאוים בהשתלטות חיזבללה על העיר.
לפני כמה שנים, כשקבוצת ערבים ישראלים שרצתה לרכוש דירות בעפולה נדחתה, התקשורת הישראלית פצחה במקהלה והתגייסה לקמפיין אדיר. ראשי העיר הוצגו כגזענים נקלים, ואיש לא הזכיר שיש כאן סוג של גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה ערבית יזומה, בעיר בעלת אופי יהודי. אבל כאשר מדובר בחרדים, אוהו, כל המילים, כל המונחים, הכל נשלף.
כן, לצופף
לצופף שורות נשמע רע. אדם שרואה בעצמו בעל חשיבה עצמאית, לא מצופף שורות, לא נדחס בעדר של המון, אלא מגבש עמדה עצמאית.
אלא שזה יכול להיות נחמד במציאות אוטופית. אנחנו רחוקים משם.
כשיש תקציב פוגעני יזום במטרה לאמלל עוד קצת את המשפחות החרדיות, אפשר לזעוק את הזעקה שלהן, לנסות לתקן, לעורר שיח. מנגד, יש מי שיבחר לנקות מאחריות את הרודפים, ולהתמקד בעיוותים של המערכת הכלכלית החרדית שלא נותנת לגננות את מלוא הזכויות שלהן.
המאבק על זכויות הגננות הוא מאבק חשוב מאין כמותו. אולי בעטיו קמה התקשורת החרדית העצמאית, כדי להגן על זכויות הפרט מפני המערכת הדורסנית. השאלה היא העיתוי.
אם באמצע מלחמה אנחנו נרפה את ידי העוסקים במלאכה, נצדיק את הצד השני, נחפש בזכוכית מגדלת איפה אנחנו לא בסדר, לא ננצח לעולם.
ר' ישראל, השתמשתי דווקא בך, כי אצלך זה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. הלב שלך במקום הנכון. אין הרבה כותבים שמנסחים את העמדה החרדית בצורה בהירה ומלאת חן כל-כך.
אבל יש כאלה מתוכנו שחושבים שיבנו קריירה מרדיפת המגזר, מהצדקת כל גזירה או הסתה שמכוונים באופן סלקטיבי נגדנו.
הם יסבירו בק"נ טעמים למה חייבים לאסור את הנסיעה לאומן, תוך שהם מגלגלים עיניים למראה עשרות האלפים שחוזרים מטורקיה עם וריאנטים שאפילו שמות לא הספיקו לקרוא להם. הם יתעלמו מההפנינג הענק והלילי בבלפור, אבל יזעקו חמס על החתונה של בעלזא.
הם יצדיקו סגירת בתי כנסיות, איסור לימודים בישיבות, והכל בגלגול עיניים מתחסד ומצטדק: "התורה החמירה בפיקוח נפש, דווקא אנחנו צריכים להיות דוגמה לכל העולם" – תוך שהם מצטרפים לעוכרי ישראל הגרועים ביותר.
ישראל יקירי,
בתקופה הקרובה יהיו לא מעט אתגרים חברתיים, קהילתיים וכלכליים שהחברה החרדית תצטרך להתמודד איתם. זה בוודאי מצריך בירור פנימי.
כל אחד מאיתנו, בפרט כותבי הטורים, צריך לברר, בפרט עם עצמו, היכן הוא נמצא באמת. האם הלב שלו במקום הנכון.
נכון, אנחנו כחברה לא מושלמים. יש לנו עוד המון מה לתקן.
אבל אם הילד שלך טועה, אתה לא מגחך עליו ומפיץ את התיעוד בכל העולם. אתה אוהב, מחבק, מדבר ומתפלל לתיקון.
מותר להתפלל לתיקון, חובה לחתור לחברה טובה יותר.
אבל במלחמה כל אחד בוחר את הצד שלו.
ולוואי שכולנו נלמד לבחור נכון.
להאמין, לראות שטוב.
לבחור נכון.
