כתר תורה

תהיו 'גדולים'

יש משהו בתואר של אדם שמגדיר אותו. זה לא סתם שם.

עורך דין, דוקטור, פרופסור, הם לא רק תארים ומקצועות שאדם למד. הם מגדירים את האישיות שלו. הופכים אותו למה שהוא. התואר הזה מבטא את שנות הלימוד, את הפרנסה והמקצוע, אבל לעיתים תכופות הוא הופך לאדם עצמו.

עורך דין לא נשאר כזה רק בין כותלי בית המשפט, הוא נשאר משפטן בתודעתו גם כשהוא באספת הורים, בוועד בית או בדיון מי יהיה חזן בבית כנסת.

אם תרצו לומר: לא בגלל שהוא למד עריכת דין הוא נהיה משפטן, אלא בדרך כלל הטיפוסים המשפטיים הולכים ללמוד עריכת דין. וכך זה בלא מעט מקצועות. התארים מלמדים על האופי של האדם – ולא הפוך.

הנה, להבדיל, דוגמה טרייה מהשבוע. השבוע בעיתון 'יתד נאמן' שדרגו את התארים של זקני ראשי הישיבות. בוקר אחד הקוראים הנאמנים גילו שארבעה ראשי ישיבות קבלו את התואר 'מרן'.

אפשר לדון אם ראוי שעיתון יקבע תארים של גדולי ישראל, ובכלל, האם משהו השתנה בחצות הלילה שבו הודפס העיתון, שלפניו אותו ראש ישיבה מופלג, שלם בחוכמה וביראה, לא היה מרן, וברגע אחד הוא נהיה? ברור שלא.

אבל גם כשמדברים על ענקי תורה ורוח, לעיתים יש משהו בתואר החדש, שמביא איתו ניצנים של תקופה חדשה.

יכול לשבת ראש ישיבה שמאחוריו תשעים שנות תורה ולעסוק אך ורק בלימוד תורה. זו ליבת חייו. תמצית הקיום שלו. לו זה היה תלוי בו, איש לא היה יודע על קיומו ושירת חייו. אבל כשהוא מקבל את התואר, זורחת שמשו. העם זוכה להנהגתו בשלל שאלות ציבוריות. מתלמיד חכם מופלג קם ונהיה מנהיג על העדה.

מרן הוא היה תמיד, אבל התואר הציבורי מוציא את זה מן הכוח לפועל.

אנחנו נדרשים לנושא הזה, בערב חג מתן תורה.

זכינו לחיות בציבור של נושאי ארון השם. ציבור שממשיך את המסורת ממתן תורה בסיני עד ימינו.

וכשמדברים על הגדרות, צריך לזכור, שבדרך כלל האדם מוגדר על בסיס דברים שהם חיצוניים לו. נמוך או גבוה, חכם או טיפש, רגיש או קשוח, כל אלו הגדרות מאוד נזילות שתלויות בסביבה של האדם. אדם נמוך במדינה פלונית יהיה ענק בארץ אחרת, וכן הלאה.

אבל התפיסה הכי חשובה היא איך האדם תופס את עצמו.

נערוך תרגיל קטן.

כששואלים אתכם, באופן אקראי, מי אתם, מה התשובה הראשונה שעולה לכם בראש?

אחד יגיד: אבא, השני יגיד: עורך דין, השלישי יגיד: חרדי, הרביעי יגיד: יהודי, החמישי יגיד: ירושלמי.

התשובה הראשונה שעולה לכם בראש, אומרים מומחים לנפש האדם, היא המגדיר הראשי של האישיות שלכם כפי שאתם תופסים אותה.

…

המגדיר החברתי

ואחרי כל ההקדמות הארוכות, נגיע לעניין.

הציבור החרדי עסוק בשנים האחרונות במסע להגדרה עצמית.

עד לפני לא הרבה שנים היה שני מגדירי זהות ביחס לחברה החרדית: חרדי או לא.

היום יש קשת רחבה של הגדרות ותתי-הגדרות שקשה כבר לאחוז ראש. אחד הציבורים שמעסיקים גם את המנהיגים הרוחניים של הציבור החרדי ולהבדיל את הנהגת המדינה וקרנות כאלה ואחרות שמעוניינות לשנות את אורח החיים החרדי, הם מי שמכונים בטעות 'החרדים העובדים'.

למה בטעות? כי לאורך ההיסטוריה היהודית יהודים תמיד עבדו. בדור האחרון זכינו לחיות בתקופה מופלאה שבה יש עשרות אלפי לומדי תורה שיכולים לשבת מבוקר עד ליל וללמוד תורה. ימות המשיח. והגאולה האמיתית היא שעשרות אלפי האברכים האלה מוחזקים על ידי אחיהם בארץ ובגולה בהיקפים שלא היו בעם ישראל מעולם.

אבל לצד זה, בעיקר בשנים האחרונות, החלה גם זליגה החוצה. צעירים שיוצאים לעבוד לפרנסתם, אם זה מאתגרי פרנסה או מסיבות אחרות. ואז החל מצעד הכינויים כלפי התופעה החדשה.

יש שקראו לזה 'חרדי מודרני', אחרים 'חרדי עובד', 'החולצות הכחולות', ועוד כהנה שמות וכינויים שיצרו זהויות חדשות.

הזהות הזו היא חלולה. מכיוון שהיא נוצרה בפתע פתאום, היא רק עטיפה. בתוכה אין כלום. אין לה היסטוריה, אין לה מורשת.

אבל אחרי ההגדרות נמשכים הלבבות.

אם יהודי מגדיר את עצמו 'חרדי מודרני', הוא מייד מרשה לעצמו דברים שלא התיר לעצמו כשבראש שלו הוא היה בן תורה.

הסיפור הוא לא ההגדרה, הסיפור הוא על המוח שלנו. המוח שמושפע מכל איתות חיצוני, אם זה מצבע החולצה או הנעליים, ולא רק מצבע החולצה, אלא אפילו מאייקון קטן שתפור על דש הכיס שלה.

זה העולם. ככה המוח האנושי עובד.

ולכן ערב חג מתן תורה, יש חשיבות עצומה לכל אחד לחשוב איך הוא מגדיר את עצמו. אם הוא רואה את עצמו בן תורה, על כל המשתמע מכך, בלבוש, בדיבור ובהנהגה – או לא.

…

למלא את החלל

לפני שבועיים, פגשתי את הגאון רבי ברוך צבי גרינבוים.

ביום הוא ראש ישיבת 'דרך ה", ישיבה לבחורים שמתמודדים עם אי אלו אתגרים ומוצאים אצלו מקום חם ולא שיפוטי. מדובר במקום מיוחד במינו, שכשמו כן הוא: סולל דרכים בעבודת ה'.

אבל יש לו גם עבודת לילה. מהצד. שבה הוא רואה את משימת חייו. קוראים לעבודה שלו 'חלקי בקהילתי'.

בקצירת האומר הסיפור הוא כזה: הרב גרינבוים זיהה כשל שוק. זה התחיל מבוגרים מהישיבה שלו והמשיך לבוגרי ישיבות מובילות בעולם התורה. המונים-המונים שיצאו לעבוד בשלב כזה או אחר, ולא מצאו לעצמם שום מסגרת המשך.

מי שהיו רגילים לשמוע שיעור מוסר כל יום חמישי בלילה, לשיר יחד בליל שבת עם החברים, לפגוש את המשגיח שסותר להם על הלחי באהבה – מוצאים את עצמם מוקפים בעולם חומרי, ללא עוגן רוחני, כעלה נידף ברוח.

יש גיל שאתה כבר מתקשה ליצור קשרים חברתיים. אתה מוצא בית כנסת מתחת לבית, שכולל בדרך כלל שני מזרוחניקים בגיל העמידה, שני בחורים קצת תימהוניים, מנהל מוסד אחד שנזרק מבית הכנסת המרכזי ועוד כמה אנשים לא מזוהים, ושם אתה הולך להתפלל כשאתה הולך.

זה אולי עונה על ההגדרה של מניין כשר, אבל לא נותן את מה שבית כנסת או בית מדרש אמור לתת לבן אדם.

אין אווירה, אין חוויה רוחנית וחברתית שמחברת אותך למקום. כל אחד על מקומו, מגיע ומסתלק לאחר התפילה, וכך נוצר ואקום גדול. ואם למדנו משהו מהסיפור של יוסף הצדיק זה שאין ואקום. כשהבור ריק יש בו נחשים ועקרבים.

וכאן נכנס הרב גרינבוים וביקש לתת מענה, למלא את החלל.

"אני לא צריך שם של ארגון, ואני גם לא צריך שידעו מי עומד מאחורי זה", הוא פותח את השיחה, "אני מחפש רעיונות איך לצרף כמה שיותר יהודים למסגרת הקהילתית-תורנית".

הרב גרינבוים מציע בעצם לכל אחד שיצא מספסלי בית המדרש להגדיר את עצמו מחדש.

אין עוד חרדים עובדים, הוא אומר. עבודה לא מגדירה אנשים.

תורה מגדירה. עבודה לא.

לפני כמה שנים נפתחה מפלגה שייעדה את עצמה ל'חרדים עובדים'.

כשסיפרו את זה לאחד מחכמי ראשי הישיבות הוא אמר: למה לא פותחים מפלגה לחברי קופת חולים 'מאוחדת'?

ויש בשאלה הזו אמירה עמוקה מאוד. העובדה ששני יהודים עובדים אמורה לחבר אותם זה לזה בדיוק כמו ששני חברי קופת חולים אמורים להיות מחוברים. מי שניסה לפתוח מפלגה ל'חרדים עובדים' אמר להם בעצם שהעבודה היא המגדיר הכי מרכזי באישיות שלהם. זה הדבר הכי חשוב בחיים. ואולי לכן זה כשל. כי כל ההתארגנויות האלה לא הציעו שום מכנה משותף.

הרב גרינבוים מציע הצעה אחרת: קהילות לאנשים יראים לדבר ה'. עובד, אברך, חולצה כזו או אחרת. כולם חברים באותה קהילה ומגדירים את עצמם כבני תורה.

המגדיר שלך הוא לא מה שאתה נאלץ לעשות לפרנסתך, אלא המקום שאתה רוצה להיות בו. מה שאתה עושה בשביל הנשמה.

המיזם הזה 'חלקי בקהילתי', נמצא עוד בחיתוליו, אבל כבר בשנים הראשונות לחייו הוא הצליח לייצר עשרות קהילות בכל רחבי הארץ, שיעורים בימי חול ומועד, ובעיקר תחושת קהילתיות לאנשים שלא מצאו לעצמם מקום שייתן להם להגדיר את עצמם כבני תורה.

…

יום הדין לתורה

השל"ה הקדוש אומר שחג השבועות הוא יום הדין שכל יהודי נידון בו על התורה שביטל במהלך השנה ועל התורה שילמד עד השבועות הבא.

האמת, נער הייתי וגם התבגרתי, עדיין לא ראיתי אף אחד בוכה בליל שבועות להקב"ה שיגזור עליו שנה מלאת תורה. בראש השנה ויום כיפור אתה רואה בבית כנסת אנשים מתפרקים בבכי ומבקשים בכל כוחם. מתפללים על החיים, על הפרנסה, על הילדים. אבל בשבועות? מקסימום ייגזר עליו ללמוד קצת פחות. איך שהוא – יש לו תחושה – הוא יצליח להתמודד עם זה.

אבל דומה שיש פה משהו קצת יותר עמוק. יום הדין על התורה אין משמעותו כמה תלמד, אלא כמה תזכה לקשור את עצמך לתורה.

והדברים באים גם בדבריו של השל"ה: "חייב אדם לשמוח בזה החג ביותר, כי הוא יום שזכינו בו לכתר תורה וכו', כי אז מתעורר מאוד בלבו להתקדש ולתקן מעשיו ולהיות מוכתר בכתר תורה".

וזו בדיוק השאלה, האם תישא על ראש את כתר התורה.

התשובה על זה תשפיע על הצורה של הבית שלך, איך יֵצאו הילדים שלך, כמה נחת תהיה לך מהם. כל הדברים הללו מגיעים רק משייכות עמוקה לתורה. רק מאכפתיות לתורה, מהחלטה לשאת את כתר התורה.

ביום הדין יש משפט, ובבית המשפט יש דיון. יש שני צדדים ופוסק מכריע.

רבים מאיתנו יגיעו עם לא מעט קטגורים.

הם לא יושבים ולומדים כל היום, גם לא חלק מהיום, באיזו זכות הם מבקשים להיגזר לחיי תורה?

ומיזמים כמו 'חלקי בקהילתי' וכמוהו עוד לא מעט שקמו בשנים האחרונות, מציעים לך שירות של פרקליט צמרת.

נכון, אני לא יושב ולומד כל היום, אבל כשאתה שואל אותי לאן אני שייך, מי אני, מה הזהות שלי, מה חשוב לי בחיים, יש תשובה ברורה. אני חלק מקהילה תורנית. יש לי שיעור קבוע. החיים שלי נעים סביב הציר הזה של התורה. אני נושא על ראשי את כתרה של תורה.

ואל תחשבו שפרקליט טוב שמגיע מהמקומות הנכונים ואומר את הדברים הנכונים לא משפיע על השופט. הוא יתרשם שאולי בשנה האחרונה לא הייתם מי יודע מה, אבל הפוטנציאל קיים.

ערב חג השבועות, ערב יום הדין, נצלו את ההזדמנות לקנות לכם סנגור, הצטרפו לקהילה תורנית, קבעו לכם שיעור, ותזכו להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ברוח וממילא גם בגשם.