לא במחוזותינו

פתגם צבאי רוסי עתיק, שמוכיח את עצמו לאחרונה כדוקטרינת הלחימה הרוסית באוקראינה, גורס: אם נותנים לך – תיקח, מרביצים לך – תברח. עם כל הכבוד לחוכמה הרוסית, בירושלים של שנות ילדותי הזהירו אותנו בדיוק להפך: אם נותנים לך תברח, אם מרביצים לך תחזיר (סליחה שהרסתי את החרוז).
השבוע נדבר על מכות. לא סתם מכות, אלא מכות אמריקאיות. מה שאומר שבעקבות הטור הזה אני עומד לחטוף, אומנם לא מכות, אך בהחלט איאלץ להתמודד עם מציאות שפחות הכרתי עד היום.
כתושב חו"ל יש לי בדרך כלל חסינות שאין לרוב כותבי הטורים. איני צריך להתמודד פנים אל פנים עם תוצאות הכתיבה שלי. המקסימום שאני יכול לקבל הוא מייל נזעם על דעה שאחד הקוראים חולק עליה. לא השבוע.
את המילים הבאות אני כותב בכפייה, מתוך אילוץ אמיתי, אך אני מרגיש שאם לא אכתוב אעשה שקר בנפשי, אמעל בתפקידי, ובעיקר אאבד את היכולת ואת הזכות שלי לכתוב לכם על פניה היפות והמדהימות של יהדות אמריקה.
כמה שנים אני לא מפסיק לכתוב לכם בקנאה בלתי מוסתרת, על האחדות השוררת באמריקה, על הפירגון שזורם בעורקי בניה, על השכל הישר שניחנו בו להריח מרחוק את המניעים האפלים מאחורי מלחמות פוליטיות שמשווקות בשלל שמות שנתלשו באכזריות ממחוזות הקודש, כמו אידישקייט, כבוד שמיים, כבוד התורה או כבוד החסידות.
כל זה היה ונותר נכון, איני חוזר בי מאף מילה. אך דווקא בשל כך אין לי מנוס מלהתייחס לסיטואציה לא נעימה, אומנם שולית אך כזאת שהגיעה לכותרות ומעמידה באור אחר את פניה של יהדות ארה"ב. זה הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות. א. כי איזו זכות יש לי לתת מוסר למישהו. אכן אין לי. ב. כי אני יודע נאמנה שהוא לא משקף פרומיל ממציאות החיים האמיתית של יהודי ארה"ב בכלל.
זה התחיל בהחלטה מטופשת, של אדם פרטי מחרחר ריב, למנוע מאחד ממנהיגי הקהילות החסידיות הגדולות בעולם להגיע עם רכבו לציון דודו זי"ע, החלטה שגונתה מיידית על ידי כל מנהיגי הקהילה שאותו אדם נמנה עימה. למרבה הצער זה התדרדר בהמשך לסצנה, שבה עשרות יהודים הכו זה בזה. מחזה חילול השם שאמריקה היהודית לא ראתה כבר די הרבה שנים.
האמת היא שההתייחסות למקרה הספציפי הזה עושה עוול אמיתי לרבבות יהודים שנמנים עם שתי הקהילות המפוארות, שלא רק שלא היו חלק מהתגרה המטופשת, אלא יכולים לשמש דוגמה חיה לכל העולם כיצד מחלוקת כללית לא משפיעה מאומה על החיים במישור האישי בין החסידים מכל הצדדים. זו מחלוקת שמעורבים בה רבבות, אך היא לא הצליחה לגרום לפירוק של שותפות עסקית אחת או אפילו משפחה אחת.
הסיטואציה הסתכמה בכמה עשרות צעירים, שהתקוטטו עם הצד השני. האמת, אין מחזה שמעורר יותר רחמים מלראות ידיים אמריקאיות ענוגות שמעולם לא סחבו קניות הביתה (את זה עושים הגויים), שמעולם לא עשו ספונג'ה (בארה"ב הרצפה עשויה מעץ), שמעולם לא הורידו מהבוידעם ארגזים של כלי פסח (יש מטבח מיוחד לפסח עם כל הכלים בארונות), מתופפים קלות זה על חליפתו של זה.
אז למה בכלל לכתוב על זה? כי נפל דבר בישראל. עד לפני לא הרבה שנים במונחים היסטוריים, מכות, הרמת יד איש באחיו, היו לצערנו חלק אינטגרלי מהשפה הכמעט יום יומית בחיים האישיים והציבוריים. המכות התעופפו לכל עבר בחיידר, בבית, בבית הכנסת. הן היו השפה לפתור סכסוכים אישיים לעיתים גם בין מבוגרים. אגב בנושא הזה ארצות הברית לא פיגרה אחרי אחותה הבכירה ארה"ק. עד היום אפשר לשמוע זקני עמי ארצות שככל שמזקינים מספרים בחדווה כיצד במחלוקת ההיא הם פירקו לגימפל את הצורה, ואפילו מרטו לזעמל את הזקן עד שהשתטח אפיים ארצה.
לא אשכח את התדהמה שאחזה בי, כשהשתתפתי בעודי ילד בשבת שבע ברכות של בן דוד שהתקיימה בצילו של אחד מצדיקי הדור הקודם באחת מערי הארץ. במוצאי שבת חיכיתי מחוץ לבית המדרש עם המוני החסידים ליציאת הרבי כדי ללוותו הביתה, ואז הופיע בראש השיירה גבאי עם… מקל רב מידות לאיים על מי שיתקרב יתר על המידה. זאת הייתה המציאות, ואין טעם להכחישה. אני זוכר את עצמי עומד שם מבולבל, הרי אם הרבי בחיידר אמר שהאדם היחיד שהתורה קוראת לו רשע הוא מי שמרים יד על חברו, כיצד ייתכן שהגבאי של הרבי הקדוש מסתובב לידו עם מקל???
אבל אז דברים החלו להשתנות, המכות החלו להיעלם מהמרחב הציבורי היהודי, מהכיתות, מבתי הכנסת. קהילות מסוכסכות הבינו שלא זו הדרך. משק כנפי השלום בקהילות רבות העניק השראה לדור שלם, וגרם למחרחרי הריב מהזן הישן להתחיל להתבייש בלפתור סכסוכים בפשיטת טלפיים במובן הפיזי. היה נראה שלפחות בנושא הזה היהדות החרדית עולה על דרך המלך.
השמחה הייתה מוקדמת מדי. האלימות הפיזית חזרה לחיינו בעוצמות שאף אחד לא חשב שנראה שוב. אבל אשמים אנחנו, הציבור כולו, שלא נעמד על רגליו האחוריות לגנות כשהיא התחילה, מתוך מחשבה נאיבית: זה לא קשור אליי, שיתמודדו לבד.
דבר אחד החמצנו: אם מנרמלים מציאות מסוימת, היא תופיע מהר מאוד במקומות שלא חלמת עליהם. אלמנטים אלימים רדומים יש כמעט בכל מקום. כל זמן שהבינו שהם יוקעו אל עמוד הקלון, הם קפצו אגרופים. ברגע שהבינו שהותרה הרצועה (תרתי משמע) לאט לאט התחלנו לראות שמסכת מכות חוזרת להיות אסטרטגיה לגיטימית בסכסוכי קהילות בארץ, עד שהשבוע היא עשתה ירידה לארה"ב, אומנם במינון נמוך, בסך הכל כמה עשרות צעירים שהרביצו ספונטנית בעידנא דריתחא, אבל דווקא זה אמור להדליק לנו את כל הנורות האדומות.
עצם זה שלא היה מדובר במשהו מאורגן, עצם זה שלא היה מדובר בחוליגנים, אלא בעדיני נפש, אמור להבהיר לנו את חומרת המצב. הם וחבריהם בארץ לא היו עושים מעולם משהו שאינו נורמטיבי, ואם הם כן עשו זאת, הווי אומר שהם הבינו לאחרונה מהמתרחש סביבם שמדובר במשהו די נורמטיבי, ולא אקט מחוץ לתחום. יהיה מה שיהיה, יהודי לא מרים יד על יהודי, נקודה.
היות שאין מתפקידי לתת מוסר, הרשו לי לעדכן אתכם: תחזרו אחורה לכל מחלוקת בשבעים שנה האחרונות ותגלו שלא הייתה פעם אחת שהאסטרטגיה של מכות הצליחה להפחיד את הצד השני. להפך. היא תמיד אבל תמיד בנתה אותו. יש שיטות נלוזות אחרות להטיל אימה על הבריות, ותאמינו לי שמחוללי הפרעות והעומדים מאחורי הנעת ההמון להילחם זה בזה, מכירים אותן היטב, כך שאין צורך לכתוב אותן. דבר אחד ברור, מכות אף פעם לא היו מהמוצלחות שבהן.
לא באמת חשבתם שאני יכול לכתוב טור ביקורתי על אמריקה בלי לסיים במשהו חיובי. באותו זמן בדיוק שבו התרחשה התקרית בבית החיים, התקיימה אספה משותפת של עסקני שתי הקהילות כדי לתכנן עצרת מאוחדת נגד גזרת הגיוס. שני הצדדים קיבלו את העדכונים, אך לא הפסיקו את האספה.
בשבת האחרונה, יום אחרי, ערכו שני האדמו"רים את התפילות והטישים באותו רחוב במרחק מאות מטרים זה מזה, ובסיום התפילה אלפי האורחים משתי הקהילות צעדו לסעודת שבת אצל קרוביהם מהקהילה האחות, מאחלים גוט שבת לבבי לאחיהם שחולפים על פניהם בחזור מבית הכנסת השני. ככה מנהלים מחלוקת.