בקליניקה:
לפעמים אני מרגישה שאין לי שום זכות להתלונן, כי בסך הכל מדובר בתכונה שהיא חיובית לחיים.
ואסביר במה מדובר: בעלי הוא אדם רגיש מאוד. הייתי רוצה להוסיף עוד כמה “מאודים” להגדרה של רגיש. כל דבר הקשור בינו לבין סביבתו, הוא לוקח ללב בצורה קיצונית.
מה שמצחיק הוא, שזה בדיוק מה שחיפשתי לפני נישואיי. לא רציתי בחור ציני, מחוספס, עם יהירות בצידה. חיפשתי מישהו רגיש, אכפתי מאוד לסביבה שלו, כזה שלא מסוגל לעלוב באיש.
קיבלתי בחור רגיש, אולם ככל שעובר הזמן זה רק הולך ונעשה מכביד על חיינו. הרגישות שלו קיצונית, ואופיו עדין ושברירי ביותר.
אתן לך דוגמאות:
באחד הימים בשבוע שעבר אמרתי לו שהפריע לי שהצלחת שבה הוא אכל ערב קודם, נשארה על השולחן אחרי שהוא סיים לאכול. היו לו דמעות בעיניים כשהוא שמע את זה. הוא התקשה לשמוע שהוא גרם לי עוגמת נפש.
לפני זמן מה התארחנו אצל ההורים שלו בשבת. שיתפתי אותו לאחר מכן שהסעודות שם ארוכות וכבדות עבורי, במיוחד לאור העובדה שאני עובדת קשה מאוד במשך השבוע, והשבת היא הזמן שלי לנוח. הוא לקח לליבו מאוד שהמשפחה שלו משעממת אותי.
האמת שכבר כשהתארסנו, בני המשפחה שלו סיפרו לי איזו נפש עדינה יש לחתן שלי, ועד כמה הוא רגיש לסביבה שלו, עד שהוא לא מסוגל לפגוע בזבוב.
אבל זה קיצוני מדי בשבילי. כנראה חסרה בי העדינות הנפשית כדי להכיל ולחיות עם זה. זה מכביד ומקשה עלי מאוד.
מטפל:
לפי התיאור שהשמעת מחייך, נשמע שבעצם אינך חיה בבית רגיל, אלא בבית מזכוכית. אינך יכולה לדבר כרצונך, להביע את שעל ליבך ולשתף במה שהיית רוצה לשתף את בעלך. את צריכה להיות דרוכה, זהירה, שקולה, ובעיקר נמנעת.
במציאות שכזו החיים אינם של שני שותפים. במקרה שכזה אין באמת קשר, אין תקשורת וממילא אין הרמוניה.
הקושי הגדול הוא בכך שהסביבה הקרובה של בעלך בנתה סביבו מערכת יחסים שכזו, שבה הוא אדם “רגיש”, וצריך להתנהל מולו ברגישות ובזהירות מרבית. ככל שאת ושאר הסובבים את בעלך “חרדים לגורלו” ומתנהלים באותה דריכות מולו, אתם בעצם מבססים ומעצימים כביכול את אותה התנהלות רגישה שלו.
לו לא היית חרדה מכל תגובה שלו, לא חוששת שעשית משהו לא רצוי – גם אם בעלך דמע אמש כשדיברת איתו על הצלחת הלא מפונה שלו, ולא נבהלת גם אם בעלך כן נבהל באירוע מסוים, אז חייך היו יכולים להיות רגועים ומאוזנים יותר.
ככל שתאמרי את שעל ליבך, ותשתפי במה שנראה לך לנכון לשתף את בעלך, כמובן בצורה רגילה ויפה כמו שאת עושה, בלי להיות דרוכה וחוששת איך בדיוק הוא יקבל זאת ועד כמה הוא יעמוד בזה, כך תלך ותתפוגג ההתנהלות הזהירה והעודפת שלו. כך תוכלו להביא לעצמכם חיים משוחררים ומאוזנים יותר.
העובדה שמראש את באה ערוכה לכך שבעלך “איננו כמו כולם”, היא עצמה מגדירה ומזינה את הרגישות.
וככל שההתנהלות שלך מולו תהיה באופן שנראה לך נכון, הגיוני ואנושי, כך מערכת היחסים שלכם תהיה חיובית יותר.
לסיכומו של דבר:
אין נקודה הראויה לשבח בחוסר היכולת של אישה לשתף את בעלה בקושי שהיא חווה. אין משהו חינני במשנה הזהירות והאיפוק הנדרש מאישה להתהלך ליד האדם האמור להיות הקרוב אליה ביותר.
מערכת יחסים בין בני זוג אמורה להיות טבעית, משוחררת וכנה. בלעדי זה, איך ייתכן שהם יחיו במערכת המקיימת בתוכה אחווה, שלום ורעות?
