המטריה של רבי שלמה זלמן, המחמאה של רבי יחזקאל והישועה שהגיעה כאשר אברך מצפה לישועה ניצל בחכמה רגע נשגב
בפרשת השבוע מסופר שהמלאכים באו אל לוט כדי להוציאו מסדום ובתוך הדברים אמרו לו שיקרא לחתניו ולכל אשר לו "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה" וגו' (יט, יג).
חז"ל מספרים לנו (בראשית רבה נ, ט) כי הקב"ה הקפיד על המלאכים שגילו ללוט את ה'סוד' על הפיכתה הצפויה של סדום, ועל כן נדחו ממחיצתם מאה שלושים ושמונה שנה.
לכאורה קשה להבין זאת בשכל פשוט: מה עוול יש בדברי המלאכים, שגילו ללוט באמצע הלילה שבעוד כמה שעות סדום נהפכת? והלא גם אילו לא היו מגלים לו הוא היה יודע מכך בעוד זמן קצר. ומה בכך שהקדימו את ידיעתו בכמה שעות?!
כתשובה לכך, למדו מכאן בעלי המוסר יסוד גדול ונורא: כאשר הקב"ה מביא פורענות על האדם, צער, ייסורים וחולי ל"ע – כל 'טיפת' צער מדודה ושקולה בדיוק נמרץ. כאשר אמרו המלאכים ללוט שעומדים להפוך את סדום, הם גרמו לו צער מועט של כמה שעות שלא נגזר עליו ועל כן הקפיד הקב"ה על המלאכים: מדוע ציערתם את לוט והוספתם לו עוד קצת סבל בחינם?!… ועל כך נענשו כל כך, לרדת ממחיצתם וממעלתם למשך 138 שנים(!)
עמדו נא והתבוננו: במי הדברים אמורים? בלוט, שלא היה יהודי וגם לא היה צדיק גדול, בלשון המעטה! אף על פי כן הייתה טענה גדולה על המלאכים, מדוע ציערתם אותו בלא סיבה. מעתה ילמד כל אדם קל וחומר בן בנו של קל וחומר כמה חמור הוא בעיני המקום לצער יהודי.
ידוע שאנשי סדום הגדילו להרשיע הן בעניינים שבין אדם לחברו והן בעניינים שבין אדם למקום. בכך פירש בספר הקדוש 'מגלה עמוקות' מה שנאמר בפרשה (יח, כ) "ויאמר ד' זעקת סדום כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד", 'זעקת… כי רבה' – בין אדם לבריות (שאותם שנפגעו וניזוקו מאנשי סדום הרבו לזעוק ממכאוביהם), 'וחטאתם כי כבדה' – בין אדם למקום. וממשיך ה'מגלה עמוקות' בדברים נוראים לבאר את המשך לשון הפסוק "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי" וזה לשונו: "והקב"ה מוותר על בין אדם למקום ולא על בין אדם לחברו, זהו שאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה משום אותו זעקת סדום דהיינו בין אדם לחברו, שזו היא עיקר חטא שלהם". כלומר, עונשם של אנשי סדום לא היה בגלל שחטאו לשמיים, אלא מחמת שהציקו זה לזה.
אך מכאן נלמד גם להפך. אם כה מקפיד הקב"ה על זה שמצער את הבריות, כמה גדול שכרו של מי עוזר לבריות, מי שמשתדל להקל מצער השני.
זה עתה שמעתי מאחד שנולדה לו בת בשבוע שעבר במזל טוב, לאחר שעברו עליו שנים רבות שבהן היה חשוך בנים, כי נקלע למקום כלשהו בסוף החורף אשתקד וראה שניים שמתקוטטים והמריבה הלכה והתלקחה יותר ויותר. הוא ניגש אליהם בדמעות והתחנן בפניהם שיחדלו מלריב ויוותרו איש לרעהו ויהיה זה לזכותו. ואכן נכנסו דבריו הנרגשים ללב, שתקו והתפייסו ותכף ומייד זכה לראות בישועת השם.
ואכן, כל גדולי הדורות טרחו רבות כדי להקל על יהודי סובל ולהשתתף עימו בצערו והשתדלו בכל כוחם למנוע צער מהזולת, בלא לחסוך על כבודם ועל גופם כלל. ומפאת קוצר היריעה נסתפק בכמה סיפורים קצרים בלבד.
פעם הלך מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ברחובה של עיר וראה ילדה קטנה בוכה. הוא ניגש אליה והתעניין לפשר בכייתה. השיבה הילדה כי חברתה העליבה אותה בכך שאמרה לה שהשמלה שלה אינה יפה… מייד לבש רבי יחזקאל את משקפי הקריאה כמי שמעיין היטב בבגד ואמר לה: "תגידי לאמא שלך כי הרב אברמסקי אמר שזו שמלה יפה". לאחר מכן אמר הרב למלוויו: "זכיתי להידבק במידותיו של הקב"ה. מה הוא מוחה דמעה (כמו שנאמר בישעיה כה, ח: 'ומחה השם דמעה מעל כל פנים'), אף אני מחיתי דמעה"…
מסופר על מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל שיצא מישיבתו 'קול תורה' בדרכו לביתו והנה לפתע נפתחו ארובות השמיים וגשם עז ניתך ארצה. מייד מיהר בחור צעיר ו'הזמין' את הרב להיכנס מתחת למטרייה שלו. כמובן שאותה מטרייה בקושי הצליחה להגן על הבחור מפני הגשם ואילו הגרש"ז נשאר 'ראשו ורובו' בחוץ, כשהוא נרטב כל כולו…
והנה עבר שם בכביש רכב גדול ונוח ובעל הרכב הזמין את הרב להיכנס לרכבו, אך רבי שלמה זלמן אמר לו שאין צורך והוא מסתדר. כשהגיע סוף סוף לביתו, שאלוהו מדוע המשיך ללכת ברחוב כשכולו נוטף מים ולא נכנס אל הרכב? הסביר להם: "ראיתי כיצד הבחור נהנה שהוא זוכה לפרוס מעליי מטרייה… לא הייתי מסוגל לקחת לו את אותה הנאה"…
זה עתה היה יום ההילולה של רחל אימנו אשר בזכותה ניגאל, כמו שנאמר (ירמיה לא, יד–טו): "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, כה אמר השם מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום השם ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאום השם ושבו בנים לגבולם".
ומבאר הרה"ק ה'ישמח משה' זי"ע לשון הכתוב 'קול ברמה נשמע', בדרך משל לאחד שנכנס לחנות לקנות, אך אין ברשותו לשלם. על כן ניגש אל המוכר ואמר לו בקול חרישי ובשקט: "תעשה לי טובה, אין לי כעת לשלם, אני אכניס לך מחר"… לעומת זאת, מי שכבר הכניס מראש כסף אצל המוכר הרי הוא עומד לפני המוכר ואומר לו בקול רם: "אני לוקח על החשבון"… מי שמגיע לו בדין אינו מתבייש לתבוע, אך מי שמבקש טובה הרי הוא מתבייש בכך.
וזהו שנאמר קול 'ברמה' נשמע. רחל אימנו תובעת את הגאולה ברמה – בקול רם, כשהיא טוענת: "הרי אני מסרתי את ה'סימנים' ללאה, מגיע לי שיגאלו את הילדים שלי"… ואכן הקב"ה הבטיח לה 'יש שכר לפעולתך'. ללמדנו גודל כוחו של המוותר לזולת, שיכול להשמיע קול ברמה ולתבוע את הישועה.
