קשה לדבר אל נוכח האסון הנורא ומוקדם מדי להסיק מסקנות. אבל האחריות מחייבת אותנו לא להתעלם ממה שאפשר וצריך לתקן
האסון הנוראי שהתרחש במירון, השאיר אותנו המומים יותר מאי פעם. אין שום דרך לעכל את מה שקרה; אין יכולת בלב להכיל את האבדה, לתפוס את ממדי האירוע הקשה. תחושת האבלות עטפה אותנו כאחת, וגם שבוע אחרי אנחנו רק פוסעים לצידה של השגרה, לא ממש חוזרים אליה. איך אפשר לחזור, כשהכאב כל כך טרי והדמעות עוד ניגרות?
ארבעים וחמש נשמות שנלקחו בסערה. מחול של קדושה שהפך באחת למספד המונים. שכול, יתמות, חללים שנפערו. מה אומרים לאם ששני בניה לא חזרו? איך מנחמים רעיה צעירה שהתינוק שבידיה אפילו לא למד להגות את המילה אבא? איך מסבירים לילד חיידר שהרב'ה לא חזר ממירון? הלוואי וידענו.
בזמנים כאלו, יפה היא השתיקה. נאמן הוא הדיין. "שתוק, כך עלתה במחשבה"; "שתוק, גזירה היא מלפני". לפעמים דווקא מתוך קול דממה דקה ניתן להאזין לקריאתו של בורא העולם.
השאלה האם ראוי בכלל לכתוב משהו, היא עוד פחות פשוטה מהשאלה מה לכתוב. אבל אנו מאמינים שאירוע כזה לא חולף מבלי להותיר רושם, מבלי לחולל איזשהו שינוי. כך היה תמיד בעם ישראל; על אירוע אחד ויחיד, מבין מאות, שבו אדם אחד מצא את מותו בעזרה מחמת הצפיפות שהייתה בבית המקדש בחג הפסח, נקרא אותו פסח לדורות 'פסח מעוכין'. על אירוע יחיד של מוות המוני שנגרם מחמת הבהלה, גזרו חכמים לדורות שלא לצאת בשבת בסנדל המסומר.
אלא שמסקנות מסוג זה מסורות רק לחכמי הדור, ואינן מתפקידו של עיתון. בהקשר הזה, תפקידו של העיתון רק לשמש במה שתביא את דבריהם של גדולי התורה, תלמידי החכמים שבדור, שאמורים לקבוע ולתקן תקנות בעקבות האסונות הנוראים שפקדו אותנו, והם אלו המדריכים אותנו בשעות קשות אלו להבין: מה ד' אלוקיך דורש מעימך. כיצד להתייחס לאירועים הללו ומה מוטל עלינו – כיחידים וכציבור – לתקן בעקבות השרפה אשר שרף ד'.
ויש לעיתון תפקיד נוסף ועיקרי: להביא את המידע הרלוונטי ואת הנתונים מהשטח לידיעת הציבור וקובעי המדיניות, להצביע על המקומות שבהם ייתכן ודרוש שיפור ולתת ביטוי למגוון החלופות העומדות בפנינו. מהסיבה הזו, אין בכוונתנו לנסות ולחרוץ מסקנות, כל שכן שלא לחפש אשמים. אין זו השעה, אין זה המקום.
תפקידנו כעיתון לפעול באחריות וללא מורא ברקע אסון כה נורא. לשתף את הקוראים במחשבות שעלו בעקבות מה שלמדנו מההתנהלות של הגורמים השונים הקשורים לאירוע. חובתנו להשמיע קול ולנסות לעשות כל שביכולתנו על מנת שדברים נוראים כאלו לא יישנו עוד במחוזותינו. חובתנו לנהוג באחריות המתבקשת, בכך שלא נטאטא ולא נעלים עין ממה שהוא לא רק טובת הציבור, אלא קיום פשוט של ההלכה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
- • •
נכון, לא קלה הכתיבה. אבל השתיקה קשה יותר. במקרים כאלו אין לנו זכות לשתוק, למרות שהיינו מעדיפים. לא כשמדובר בחיי אדם. לא כשמדובר בדפוס שחוזר ונשנה על עצמו כל כך הרבה פעמים, בצורות כאלו ואחרות.
האירוע הקשה הזה מחייב אותנו כיהודים מאמינים בחשבון נפש פנימי. אך בנוסף לכך, מוטלת עלינו גם האחריות לערוך בחינה מעמיקה ויסודית של כשלי האנוש שאפשרו את האסון הנורא. עוד מוקדם בשלב זה להסיק מסקנות נחרצות. אך מתוך מה שכבר הספקנו ללמוד על האירוע במירון, נראה ששאלה אחת גדולה מרחפת מעל הכל: מה חלקה של המדינה באירוע שמזוהה עם הציבור החרדי?
האם היא לוקחת את מלוא האחריות ועושה את המיטב שביכולתה על מנת לדאוג לכך שכל מי שהגיע לשם יחזור הביתה בשלום, כפי שהיא נוהגת במקומות אחרים? או שמא, יש כאן דין שונה? האם מי שעלה על אוטובוס, רכב או מטוס בדרכו למירון יכול להיות סמוך ובטוח שהוא מגיע לאירוע בטיחותי ומנוהל כראוי, או שעליו לדעת שמבחינת המדינה, מדובר באירוע שקשור לאי אלו הקדשות וכמה עמותות מתנדבים – לא לה?
למרבה הצער, נראה שהתשובה שלילית. רשויות המדינה מעולם לא לקחו אחריות על אחד המקומות החשובים ביותר לעולם היהודי. שום גורם לא לוקח אחריות על האתר שמבקרים בו למעלה ממיליון וחצי יהודים בשנה – ובאירועי ל"ג בעומר שמהווים אבן שואבת למאות אלפי יהודים שמגיעים מהארץ ומהעולם; אין אף גוף ממשלתי שלקח את האחריות ליצור תשתיות ותנאים מתאימים לאפשר עלייה בטוחה לקבר רשב"י.
אחרת, אין להבין איך ייתכן שעבור אירוע המוני שהולך וגדל משנה לשנה, לא קם אף גוף ממשלתי לבנות תוכנית אב מקיפה ולחשוב מה צריך לעשות כדי לנהל אותו נכון? המדינה בחרה להניח לעסק להתגלגל. עוד כמה שקלים של האוצר הושלכו, אבל אף אחד לא חשב לתת את הדעת על התשתיות, על אופי האירוע, על החלופות האפשריות שניתן לערוך על מנת לקיים אותו בצורה בטוחה.
קשה להאמין שהיינו נתקלים בהתנהלות כזאת בכל סוג אחר של אירוע. קשה להימנע מהתחושה המבוססת, שמבחינת מקבלי ההחלטות, זה לא היה אירוע 'שלהם', אלא 'שלנו'.
למעשה, זהו דפוס התנהלות שחוזר על עצמו ונמתח לאורך כל הגזרה של יחסי המדינה והציבור החרדי. האם המדינה רואה בציבור החרדי חלק שווה בתוך כלל אזרחיה, על כל המאפיינים הייחודיים לו? או שמא מדובר מבחינתה רק בסרח עודף, שזוכה למנות של חסד, אבל חסר מעמד משל עצמו? האם כאשר מדובר באירוע בעל אופי חרדי, המדינה זונחת את כללי הבטיחות הבסיסיים ומעדיפה לסמוך על הנס? האם היא מבינה שהתפקיד שלה לא מסתיים בהשלכה של כמה נדבות מאחורי הגב, אלא בניהול מושכל – כפי שהיא נוהגת בכל מקום אחר?
נכון, זה רחוק מלהיות הלקח המרכזי שצריך להפיק מהסיפור הזה, אבל כשהדבר מגיע לדיני נפשות, אי אפשר להתעלם ממנו. וכשמסתכלים לכל רוחב התמונה, מתברר שמירון הוא רק אפיזודה אחת בתוך סאגה מתמשכת של כשל מערכתי עמוק.
אנחנו רואים את הגישה הזו בכל מקום שאליו אנו פונים. בתקצוב מוסדות החינוך החרדיים, שניתנים רק באמצעות הסכמים קואליציוניים, משל ומדובר במתנה, ולא כמתחייב מהמדינה לדאוג שכל ילדיה יזכו למוסד לימודים ראוי, בטיחותי ומכבד. רואים זאת גם בניהול התשתיות העירוניות של האזורים החרדיים, שנבנים לעיתים קרובות טלאי על גבי טלאי, ללא מחשבה מינימלית על התאמה לצרכים ולמאפיינים הייחודיים של החברה, במחסור חמור בתקנים עבור מטפלים מקצועיים במוסדות החינוך החרדיים. ועוד דוגמאות למכביר.
כשמדובר בחרדים, המדינה מעדיפה לשכוח שהיא הריבון ושהם האזרחים. כמה מיליוני שקלים מושלכים מאחורי הגב לעמותות כאלו ואחרות, מבלי שאיש דורש להיכן ולאן, מבלי שאיש נותן את הדעת האם יש כלים לנהל את האירוע.
צריך להבין: ל"ג בעומר במירון הוא אירוע בסדר גודל בינלאומי. זהו האתר השני בגודלו בישראל מבחינת היקף התיירות לאחר הכותל המערבי. ובכל זאת שום גורם לא שאל את עצמו האם המתפלל שמגיע מקנדה או מארה"ב יכול להרגיש שהוא מגיע לאירוע בטוח ומנוהל בתבונה, כפי שנהוג בכל מדינה מתוקנת. או שמא על המדינה להודיע לו בשערי נתב"ג שהוא הגיע בכלל לחצר אחורית בטריטוריה מזרח-תיכונית, ולא למדינה החברה ב-OECD?
ושוב חשוב להדגיש: למרות שזה עשוי להשתמע כך, איננו ניגשים כאן עם כתב אישום. לא זה הזמן ולא זה המקום. אבל לדפוס ההתנהלות הזה אסור להימשך. הציבור החרדי ושאר אזרחי ישראל חייבים לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לא כדי לחפש אשמים, אלא כדי להבטיח שדברים איומים כאלו לא יישנו. מוטלת עלינו חובת ההשתדלות לדרוש בדק בית מקיף ושינוי יסודי ועמוק הן בהתנהלות הממשלה והן בהתנהלות הגורמים השונים בתוכנו, כדי להבטיח שחלילה לא יקרה עוד אסון.
- • •
שני צדדים למטבע.
הצד השני של המטבע הוא הצורך שלנו כחברה וכציבור להבין שאם לא נשכיל להבין את תפקידם החיוני והקריטי של המערכת הציבורית ונלמד לפעול בתיאום מלא עם גופי הממשל שאמונים על התחומים הללו, לא נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה.
הציבור שלנו משופע בעמותות של אנשים מיומנים ובעלי רצונות טובים, אבל חייבים להפנים שזה רחוק מלהיות מספיק. לא בגלל שמישהו מהם התרשל, חלילה, אלא שציבור כה גדול לא יכול להתנהל בצורה הזאת.
בשביל לנהל אירוע כמו ל"ג בעומר במירון, לא מספיק לחלק אוכל ושתייה. צריך להיות גם מישהו שיוכל לתת את הדעת על התמונה הגדולה. הגופים הנפלאים שמספקים מזון ושתייה בהר למאות אלפי המבקרים, לא בהכרח יכולים להיות מודעים לעובדה שהמזון והשתייה והבקבוקים הרבים יכולים להפוך לסכנת נפשות ממש.
קיום חלוקה במקום שבו מצטופפים עשרות אלפים בתת תנאים, הוא מתכון לתאונות וסכנות גם בלי להגיע לאסון הגדול האחרון. אנשים מוצפים באוכל ושתייה, בקבוקים ופחיות נזרקים בכמויות, נוזלים נשפכים על המדרונות המסוכנים והנה מתכון לאסון. ראינו כולנו את התמונות של בקבוקי הפלסטיק שהיו פזורים באותו מעבר מסוכן. אז חלוקת מזון היא דבר ראוי, אבל מי אחראי לתת את הדעת היכן הדבר נצרך, והיכן הוא עלול להוות הסכנה?
מי שמארגן את הצדדים הטכניים עבור הדלקה זו או אחרת, שמשנה לשנה רק הלכו וגדלו, לא בהכרח מבין את המשמעות של הוספת עוד אירוע ריקוד ושמחה, שבו אלפי אנשים נשארים במשך שעות לסיכון שעלול להיגרם. זה שונה מעלייה לציון לתפילה קצרה. מארגני האירועים הללו לא אמורים וגם לא יכולים להביא בחשבון מהו גבול ההכלה שמקום כה קטן יכול לסבול. גם מאתיים מיליון שקלים לא היו יכולים לאפשר להכניס פיל בקוף של מחט.
התנהלות אחראית ומושכלת מצריכה אותנו להבין שבמקומות מסוימים אין חלופה לגוף-על מקצועי, שרק המדינה יכולה למלא, לא משנה בכמה כוונות טובות נבוא. נדרש גוף גדול אחד, שכולם פועלים תחת אישורו והכוונתו, שיכול לראות את התמונה הגדולה ולנהל את האירוע בצורה מקצועית. שום עמותה לא יכולה להוות לכך תחליף.
העובדה שהצרכים הבסיסיים שלנו נתפסים כמותרות עבור חלק ממקבלי ההחלטות, לא אמורה לרפות את ידינו. הציבור שלנו הולך וגדל בלי עין הרע. הגענו לממדים שבהם אי אפשר להתנהל רק על ידי עסקונה מקומית, כפי שהורגלנו. במצבים כאלו חייבים ללמוד להתנהל מתוך שיתוף פעולה עם הרשויות והגורמים הרלוונטיים, ולא להטיל יהבנו על אלו שעוסקים בצורכי ציבור באמונה בלבד.
כמובן, כדי ששיתוף פעולה זה יושג, דרוש אמון. ובניית אמון איננה מהדברים הפשוטים. ודאי שלא בימים אלו, כשבקרב מרבית מקבלי ההחלטות במדינה שורר חוסר הבנה בסיסי בנוגע לציבור החרדי.
את הבורות הזו צריכה להחליף היכרות פנימית עמוקה עם מאפייני המגזר ועם אנשיו. את שיח החירשים שהורגלנו לשמוע, חייב להחליף שיח מכבד ורציני. בדיוק כמונו, גם המדינה לא יכולה להסתמך על עסקנים ועמותות, שיעשו בשבילה את העבודה. זו אחריותה וחובתה להבין את הנפשות הפועלות, להכיר את הנתונים ולתכנן תוכניות אב מתאימות.
היא לא יכולה להסתפק בפתיחה של קופת האוצר עבור כמה שתדלנים חרוצים ואז לעבור למשימה הבאה, כאילו שתם תפקידה. אין סמכות בלא אחריות, ואסור לקבל מצב שבו המדינה מסירה את האחריות ומעבירה את התפקיד לשומרי-חינם, נאמנים ככל שיהיו.
אין צורך לומר שאנחנו לא יכולים לאפשר לגורמי שוליים מקרב המחנה להלך אימים על כל מי שפועל לטובת הציבור. אסור לנו להכיל אלימות, אחת היא אם היא מופנית כלפי שוטרים או בתוך בית המדרש, בינינו לבין עצמנו. אין לכך שום מקום בחברה מתוקנת, כל שכן בחברה ששואפת לקדש שם שמים בעולם.
ברור שחובתנו להוקיע ולשרש את התופעות המכוערות הללו מקרב מחננו. לא ייתכן שילד או נער יקרא קריאות גנאי כלפי אנשי משטרה או כוחות הצלה ואנחנו כהורים או כמחנכים נעבור על כך לסדר היום. לא ייתכן שכוחות הצלה או שיטור יגיעו להצלה או אכיפת הסדר ויתקבלו בנאצות ואבנים או בביצים.
אנחנו גם לא יכולים להשלים עם הפרות חוק שפוגעות בציבור או במרחב הציבורי, לטובת אינטרסים אישיים או קהילתיים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפוך לשטח ההפקר של המדינה, שבו כל בוחש בקדרה יכול לנהל את ענייניו כרצונו מבלי לתת את הדעת על ההשלכות. אסור לנו, כציבור, לסלק מאיתנו את האחריות ולהעבירה לגורמים כאלו ואחרים, ודאי שלא להשלים עם אלה שפועלים למען עצמם ומסכנים את הציבור כולו.
הגיע הזמן שנאתחל את המערכות מחדש, וננסה לחשוב איך אפשר לצאת מכאן עם התנהלות בוגרת ואחראית יותר; הגיע הזמן שנלמד לעבוד עם הגורמים הרלוונטיים מתוך תודעה עמוקה של אחריות. והגיע הזמן שנדרוש זאת גם מהצד השני. שלא נשלים עם העובדה שהרגילו אותנו במשך שנים לחיות בחצר הנשכחת של מדינת ישראל, כאזרחים סוג ב'.
הגיע הזמן שהמדינה תדאג לשים בראש מעייניה את גורלו ועתידו של כל ילד וילדה חרדים, בדיוק כפי שהיא נדרשת לעשות כלפי כל מגזר אחר. הגיע הזמן לבנייה מחודשת של אמון הדדי, של הבנה ושל שיתוף פעולה מלא.
זהו כאמור אינו המסר המרכזי של האירוע הקשה הזה. זהו בוודאי לא ניסיון לבוא בהאשמה כלפי מישהו, האשמה שאין לה מקום בקרב יהודים מאמינים. זהו בסך הכל המעט ההכרחי שעלינו להשתדל לעשות מתוקף האחריות הבסיסית המוטלת עלינו.
וכמובן לפני ואחרי הכל, להתפלל ולבקש מאבינו שבשמים שיסיר מעלינו כל מיני פורענויות וקטטות, ושנזכה לקדש שם שמים ברבים.
