רון דרמר, ידו הארוכה של בנימין נתניהו לכל משימה מדינית, איננו. ככל שחולף הזמן, חסרונו מורגש. היעלמותו המוחלטת הפתיעה את הבוס. הסיכום היה שיישאר בסביבה, ימשיך למלא תפקידים קריטיים ויהיה זמין לסוגיות מדיניות רגישות. בפועל, התברר שהיו לו, רח"ל, תוכניות אחרות.
מסיבות שונות, חלק מהן מובנות, נמנע מהצהרת כוונות על היום שאחרי. בין היתר, חשש כי הלחץ שיופעל עליו לא יאפשר לו לעמוד במילה שנתן למשפחתו: הסתלקות מוחלטת מהזירה הציבורית. אם להיות מדויק ובוטה יותר: הורדת מסך על קשר ארוך שנים עם מורו ורבו בנימין נתניהו.
עוד לפני שעזב, רחשה בברנז'ה שמועה עיקשת שלפיה גם אליו זה הגיע בסוף. זה, כלומר הקונספירציות, הרינונים, הלחישות על חוסר נאמנות.
מה מדויק ומה מופרך? קשה לקבוע. דבר אחד ברור: אם בנימין נתניהו סבר שדי בעזיבה פורמלית כדי לסתום את פיות מקטרגיו מבית (תרתי משמע), ובמקביל להמשיך ולהיעזר בשירותיו של דרמר כבלדר שקט לענייני ויטקוף, קושנר ושות', התברר לו שטעה. רון דרמר, הנאמן והיעיל ביותר מאנשי הלשכה לדורותיהם, לא מחזיר טלפונים. נתק מוחלט.
אומר לי מי שאומר, כי קושנר דווקא נמצא איתו בקשר. לא מדיני, עסקי. זה פרט לכאורה אזוטרי, רכילותי, אבל זה משקף משהו הרבה יותר גדול. דרמר בחר צד. כך לפחות סבורים בסביבת ראש הממשלה. בין שלושת האגפים בבית הלבן – הבדלני בהובלת ג'יי די ואנס; הפרו–ליכודי (כלומר הביביסטי) בהנהגת מרקו רוביו ולינדזי גרהאם; והפרו ישראלי המסויג מנתניהו, בניצוחם של ג'ארד קושנר וסטיב ויטקוף ובהשפעת מרים אדלסון – בחר באחרונים.
דה–פקטו, היעלמותו משבשת את ערוץ ההידברות הפורה שרקם עם ממשלת א–שרע בדמשק, ובמיוחד עם שר החוץ אסעד חסן א–שיבאני. השיחות הפרונטליות שקיימו השניים ביניהם הביאו את הצדדים מרחק נגיעה מהסכם גבולות ביטחוני שאפשר לכנותו גם היסטורי. אומנם זאת איננה נורמליזציה, אבל זה לגמרי משהו שעוד לא ראינו (ובסיטואציה הנוכחית ספק אם נראה).
גם לא בשיחות שניהל רה"מ אהוד ברק עם שר החוץ בממשלת אסד, פארוק א–שרע, בתיווך ממשל קלינטון.
השיחות ההן לא הובילו לשום מקום, מכיוון שישראל נדרשה עוד לפני תחילת הפגישות לוותר על הנכס האסטרטגי–טריטוריאלי הכי חשוב שלה: רמת הגולן.
במקרה דנן, בהתחשב בנסיבות, המחיר סביר. על השולחן מונח הסדר ביטחוני מוגדר: חידוש והעמקה של מנגנוני הפרדת הכוחות מ-1974, דיונים על פריסת כוחות ודה–מיליטריזציה בדרום סוריה, והצעות אמריקניות למנגנוני פיקוח, תיאום ואפילו תמריצים כלכליים אזוריים, בדיוק מסוג החבילות שטראמפ מאמין בהן.
אבל, כאמור, דרמר איננו, ועכשיו צריך להתניע הכל מחדש. קודם כל לבנות אמון, לשחזר דינמיקה של משא ומתן, ובעצם לחזור לנקודת ההתחלה.
הנשיא טראמפ מושקע באירוע, כך אומרים אנשיו. ועדיין, צריך לזכור שהעניין איננו תלוי בנחישות אלא במשוואה. מה יש לכל אחד מהצדדים להפסיד בלי הסכם, מה הוא נדרש לשלם עם הסכם, ומהו אותו בנפיט שממתין בקצה ויכול לאפשר לו למכור את המהלך בבית.
פרק הזמן שחלף מאז שכמעט הונח נייר מוסכם על השולחן ועד לפגישה השבוע בפריז, מינוס מדינאי מנוסה כמו דרמר, לא עשה חסד עם הטיוטה שננטשה רגע לפני שנחתמה.
בינתיים, רג'פ טאיפ ארדואן מחמש את הצבא הסורי ומשקם את יכולותיו. הנחיתות הצבאית כבר אינה עמוקה כפי שהייתה.
האם הסכם הוא דבר טוב לישראל? שאלה מורכבת. נראה לי שהתשובה מסתתרת יחד עם היועץ הנעלם.
משבר ביחסים. דרמר עם נתניהו. צילום: White House Photo by Daniel Torok
שלושת האגפים בבית הלבן נאבקים בימים אלו על כוחם והשפעתם.
ג'יי די ואנס, הפייבוריט המוביל לזכות במועמדות מפלגתו לנשיאות 2028, שנוא על אנשי הבית הלבן. לא מעט בגלל התמיכה הנלהבת שהוא מקבל מהמחנה הבדלני, בואכה אנטי ישראלי, המרכז לצערנו לא מעט רפובליקנים. לעיתים, וזה החטא הגדול, גם על חשבון התמיכה בטראמפ עצמו.
אבל די ואנס, סטיב באנון ועוד שורת פודקאסטרים פופוליסטים, הם סיפור לכתבה נפרדת. כשנדבר על היום שאחרי הנשיא המכהן, הם יככבו בראש. בשלב הזה, האירוע הרלוונטי אלינו, כלומר בשלוש שנות הכהונה שנותרו לטראמפ, הוא הבדלי הגישות בין הצמדים רוביו–גרהאם, קושנר–ויטקוף.
הראשונים אינם יהודים; האחרונים משלנו, אורתודוקסים מלא–מלא. הראשונים תומכים פרסונלית בישראל של בנימין נתניהו; השניים סבורים שזמנו חלף וכהונתו הנמשכת נצח פוגעת באינטרס הציוני.
אליהם מצטרפת גם המיליארדרית מרים אדלסון. ישראלית–אמריקאית, מקורבת בדימוס למשפחת רה"מ, וכיום ממתנגדיה החריפים. היא מצידה מנסה לקדם את בנט כקנדידט אלטרנטיבי בוושינגטון. לפי שעה, ללא הצלחה כבירה.
דונלד טראמפ, באופן שמפתיע גם את הממעיטים באינטליגנציה שלו, נוקט שיטה מרתקת: שפתו מאמצת לחומרה את תפיסת רוביו–גרהאם, מעשיו מתכתבים עם מדיניות קושנר–ויטקוף.
בלי קשר לתפיסתם על ההנהגה הפוליטית בישראל, הפער המשמעותי בינם לבין מזכיר המדינה, נפגש בעיקר בדרום.
השליח המיוחד והחתן ששב לאחרונה לזירה, דבקים במילה שנתנו לקטאר ונחושים לעבור לשלב הבא במתווה.
באשר ללבנון, נראה שהפנימו כי אם הממשלה בביירות לא תצליח לאכוף את פירוז חיזבאללה, יינתן לישראל אור ירוק לפעול.
לא רק הפנימו. גורמים בוושינגטון סיפרו השבוע כי הנשיא מרגיש מרומה מהתנהלות הממשלה הלבנונית, וכי הוא ממש דוחק בישראלים לעשות מעשה.
ישראל נערכת לבחירות. האם זה יקרה בעוד חצי שנה או כמה חודשים מאוחר יותר? זאת בדיוק הדילמה. אין צורך לומר, ההכרעה תיפול על השיקול האינסטרומנטלי בלבד, לא על שום חישוב לאומי.
כך או כך, קלף אחד, ובסיכוי גבוה גם מנצח, כבר ישנו: דונלד טראמפ.
מסיבת העיתונאים המאולתרת בסופ"ש שעבר באחוזת מאר–א–לאגו, הייתה הקדימון, הפרומו, למה שעוד צפוי לנו. "אילו הוא (נתניהו) לא היה ראש ממשלה", אמר הנשיא, "ישראל לא הייתה קיימת".
אפשר כמובן לפקפק בהנחה חסרת הבסיס הזאת, אבל ללא ספק זאת הייתה הצהרת כוונות. כבר עכשיו ברור שבבחירות הקרובות יבקש באופן בוטה מאזרחי ישראל לא להתבלבל: אם לא תתמכו בנתניהו, יגיד או ירמוז, התמיכה שלי בכם מוטלת בספק.
בשטח, נתניהו יידרש לתת תמורה הולמת. מדויק יותר: תמורות הולמות. המסגור לשותפות האינטרסים ברור: כל מהמורה פוליטית שהנשיא יפתור באמצעות ההתגייסות שלו, תתורגם לאתנן מדיני.
מתנגדי נתניהו יטענו: הפכנו למדינת חסות. נלקחה מאיתנו ההבטחה הקבועה של נשיאי ארצות הברית לדורותיהם כי לישראל שמורה הזכות להגן על עצמה בכוחות עצמה. הנה, ינסו להוכיח, הנשיא טראמפ מעניק לראש הממשלה תמיכה פוליטית מובהקת, מתערב באופן בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל, ומקבל בתמורה את ההגה שאזרחיה העניקו בקלפי למועמד הליכוד, לא לזה של המפלגה הרפובליקנית.
הקיצוניים יותר ירחיקו לכת עד ונצואלה: הממשל שולט בממשלה גם שם וגם כאן, יטענו. שם בכוח הזרוע, כאן הודות למינוף הסיוע הפרסונלי.
המתנגדים, צריך להבהיר, אינם בהכרח רק בוחרי אופוזיציה. גם בצלאל סמוטריץ' משמיע טיעונים מהסוג הזה. הוא אולי לא קושר בין הגיבוי הפוליטי להתקפלות נתניהו, אבל בהחלט משוכנע שמשהו לא טוב מתרחש בין הנשיא לראש הממשלה. במיוחד בנוגע לעתיד עזה. להבנתו, יותר מדי עקרונות נעלמו בדרך מירושלים לוושינגטון.
חשוב להבהיר: ראש הממשלה לא קיבל שום הצעה והנשיא לא הציע דבר. הדברים אינם נאמרים במפורש, אבל נוכחים לכל אורך הדרך. נכונה לנו עוד שורת צמתים, שבכל אחד מהם יש שתי פניות אפשריות: ימינה, היצמדות מלאה לעקרונות המקדימים שאיתם נתניהו יצא לדרך; שמאלה, עיגול פינות לטובת עמדת הבית הלבן.
ימים קריטיים לפנינו. בדרום, ישראל מתעקשת מול המתווכות לחזור ללחימה עד לפירוק חמאס מנשקו. בצפון, כאמור לעיל, בתוך שבועיים–שלושה מטוסינו ישובו לשמי לבנון. אם לגבי עזה קיימים הבדלי גישות, הרי שבכל הנוגע ללבנון האמריקנים עם ישראל מלא–מלא.
הנעלם הגדול, ובהקשר האקטואלי אולי נכון לומר הנעלמת הגדולה, היא איראן. מה סיכמו השניים ביניהם: האם נוכח מאמצי השיקום המואצים, במיוחד בזירה הבליסטית, יידרש בקרוב סבב נוסף, או שעדיף לתת לעם האיראני לנסות ולהפיל את המשטר בהפיכה עממית על רקע המצב הכלכלי ברפובליקה?
בסוף השבוע שעבר, רווחה ההנחה בפמליית ראש הממשלה כי המחאות באיראן בתצורתן הנוכחית, בעלות פוטנציאל מסוים להביא להפלת השלטון.
אף על פי שבסבבים קודמים הכמויות שיצאו לרחובות היו גדולות יותר, מה שמשך את תשומת הלבה הוא התעוזה: המוחים פוגעים באנשי הבסיג', אותה מיליציה אימתנית שאמונה על דיכוי מחאות, והמשטר נמנע מתגובה חריפה כמו בעבר.
חלפו מספר ימים. האופטימיות עדיין נותרה, אך לא כשהייתה. מה שמתרחש ברחובות הראשיים בטהרן מבשר על ההמשך. אין ספק שמתישהו תגיע ההפיכה, אבל בהשוואת למידה למחאות והפיכות במדינות אחרות, התאוצה צריכה להיות במספרים הרבה יותר גדולים. זה לא מה שקורה באיראן. לפי שעה, המצב סטטי והכמויות ברחובות נותרו כשהיו. התעוזה אומנם חריגה, אבל כדי שמשהו יֵצא משליטה ויניס את כוחות הבסיג' והצבא, ההמונים צריכים לשטוף את הרחובות. אף על פי כן, האופטימיות עדיין קיימת, מכיוון שהכורדים טרם נכנסו לתמונה. המיעוט הגדול והמדוכא הזה שוקל את צעדיו. אם יחליט להצטרף למוחים, אנחנו נהיה באירוע מתגלגל שיסחוף אחריו מיעוטים נוספים.
בהיעדר הנהגת אופוזיציה ממוסדת, ונוכח מערכת ביטחון מתוחכמת ומודולרית, יהיה קשה לבנות רק על העם האיראני. כדי להאיץ את נפילת המשטר, תידרש התערבות חיצונית.
לאור זאת נשאלת השאלה: האם נתניהו הבטיח להיות ילד טוב בעזה, תמורת מהלך משותף בשמי טהרן?
בעיצומה של מערכת בחירות סבב ב' 2020, קיבלתי באחד הערבים שיחת טלפון מהאסטרטג ישראל בכר. אז הקמפיינר הראשי של 'כחול לבן'; כיום קונסול ישראל בלוס–אנג'לס.
בכר, יועץ ותיק ומוערך, ביקש לשוחח על בני גנץ והחרדים. האקספוזיציה של שיחתנו היה המובן מאליו לשנינו: למה לא בעצם? למה נתניהו תמיד כן, בטוב וברע, וגנץ, בטוב ובעוד יותר טוב, תמיד לא?
גילוי נאות: בלי שום אינטרס אישי, באותם ימים האמנתי שהרמטכ"ל לשעבר הוא בדיוק האיש שיכול להציל את ישראל מעצמה. ישראלי. פטריוט. דמות קונצנזואלית. את כל היתר, טענתי אז ואני טוען גם היום, יעשו האנשים סביבו. אותם אנשים שהיו שם גם כשעמד בראש המטה הכללי של צה"ל.
וכי מה רע בראש ממשלה שמגיע מרקע דתי, מניח תפילין, מקפיד לאכול כשר ופוקד את בית הכנסת לא רק בערבי בחירות? הוא, כך סברתי, הגשר הנכון למה שחסר במדינה מפורקת חברתית.
אמת. הוא אינו השפיץ הכי חד בקלמר, אבל מערכת ההפעלה הישראלית כבר הוכיחה שאפשר להתמודד גם עם מנהיגים אפרוריים. מי שהיה רמטכ"ל, יכול להיות גם ראש ממשלה.
למפרע אוסיף ואומר: מי שבמשמרתו לא התרחש האסון הנורא ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, יכול להיות מועמד ראוי להחליף את זה שבמשמרתו וכולי.
תגיד, שאלתי את בכר, איך אתה מסביר את זה שגנץ נתפס בעיני המחנה האמוני כנציג אותנטי של ישראל האליטיסטית, שלא לומר האתאיסטית, בעוד נתניהו, האוכל שקצים ורמשים לתיאבון, מייצג בעיניהם נאמנה את המחנה האמוני?
לבכר לא אמרתי אז את מה שחזרתי כאן ותמהתי עליו שוב ושוב: למה החרדים מנפנפים בקלילות כזו אלטרנטיבה שפויה, שמבקשת באמת להסדיר יחסי חרדים–חילונים במדינה, כולל מתווה חלומי להסדרת מעמד בני הישיבות?
נתניהו, טען בכר, נתפס כפטריוט ישראלי. כל מי שעומד מולו, חובת ההוכחה עליו.
זה הוציא אותי משלוותי אז, וזה מוציא אותי משלוותי הרבה יותר היום. בוודאי כשרואים את המחיר ששולם על העיוורון הזה.
כקאטו הזקן, אני חוזר לחפור לכם בנושא, ברקע פרשת קטארגייט והסירוב להקים ועדת חקירה ממלכתית על טבח שבעה באוקטובר.
מוציא מהדעת לראות את ההנחה שנעשית לנתניהו בקרב הבייס. הרי אם מי מאנשיו של גנץ או איזנקוט היה מעורב בעשירית ממה שמיוחס לפלדשטיין ואיינהורן, שערי הגיהינום היו נפתחים על השניים.
זה חוזר על עצמו שוב ושוב ואסור להתעייף מלשוב ולשאול: לא אחרי אסון מירון, לא אחרי שואת העוטף וגם לא כשפרשה חמורה כל כך לוחכת את הלשכה החשובה במדינה.
בכר צדק, השאלה היא למה.
אפרופו התובנה של בכר. אני מודע לכך שהספורט המגזרי הוא להתגולל על ח"כ גולדקנופף ולעלוץ על כל מעידה לשונית שלו, וכאלה, למרבה המבוכה, לא חסרות.
בנוגע לגולדקנופף, הביקורת לחלוטין מוצדקת. בלי חלילה להלבין פנים, מוטב היה אילו יועציו היו מפצירים בו לעשות יותר ולדבר פחות. אין צורך אפילו לנמק מדוע.
אבל כאן נגמר הדיון הקל ומתחיל הדיון הרציני. ההתחלקות השבועית שלו ("טלאי צהוב") לא זיכתה אותו במתקפה משולחת רסן מצד שופרות נתניהו רק משום תוכנה. ברדוגו ושותפיו, מרשים לעצמם לתקוף אותו משום שהם מזהים סנטימנט פנימי ברור, ומבינים שהאיש נותר לגמרי לבד.
זו נקודה שחשוב להתעכב עליה: יצחק גולדקנופף אינו הסיפור. תאונות משאבי אנוש מתרחשות כל הזמן. הסיפור האמיתי הוא התעוזה. נתניהו משלח את נאמניו לתקוף נציג חרדי בולט, כי הוא משוכנע שהוא יכול.
זה התחיל בהפרד ומשול חצוף בין בתי גדולי ישראל, וממשיך עכשיו עם גולדקנופף. יושב בכנסת נציג של מנהיג וגדול בישראל, ולא מצליח לקדם את מה שרבותיו הורו לו בגלל היכולת של יו"ר מפלגה חילונית, לפלג בין הקהילות החרדות לדבר השם. זה הסיפור האמיתי.
כל אחד צריך לשאול את עצמו ביושר, אם היה רוצה שפוליטיקאי ציני יצליח להפריע לרבי או לראש הישיבה שלו במימוש רצונו. תהיו כנים עם עצמכם: אילו לא היה מדובר בחסידות גור, האם גם אז הייתם עוברים לסדר היום כשנתניהו מפעיל מניפולציות חלולות כדי לשרוד ופוגע בזרם שאליו אתם משתייכים?
כל זמן שבשם המחלוקת הפנימית נאפשר ניצול ציני של פערים השקפתיים וטקטיים בין הזרמים השונים, שום קהילה לא תהיה חסינה.
וכשישראל יוסקוביץ שואל את ישראל בכר מדוע נתניהו כן וגנץ לא, זאת אינה שאלה תמימה. זאת הבעת כאב על קוצר הרואי וחוסר הרצון להבין סיבה ומסובב.
בעיניי, זה סיפור על שני אשמים ומהלך טרגי אחד: מוטי בבצ'יק ואריה דרעי, אדריכלי הגוש הקדוש, האמינו שמה שיציל אותם מסכנת גנץ (אוי לכזאת סכנה), יהיו כתבי הנאמנות האידיוטיים שנחתמו בכל סבב בחירות. בבצ'יק כבר משלם את המחיר, דרעי עדיין בשלו.
נמתין לבאות.
