למה אני מרגיש חושך בלב?
האיש שקשר את עיניו במשך חמש שנים ולא זכה לכלום: על עבודת השם ללא הנאה אישית
היה פעם תלמיד חכם גדול שחיפש את הסוד. הוא שמע על הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע שעיניו חוזות למרחוק ורוח הקודש שורה עליו. הרבי הקדוש מלובלין יודע את עתידותיהם של אנשים, צופה ומביט למרחוק, יודע את מה שיקרה, את מה שעומד להתרחש. בלובלין הוא יושב ועיניו צופיות לכל קצווי תבל.
כוח הראייה הפלאי הזה הפליא את התלמיד–חכם. הדבר היה לצנינים בעיניו. איך הרבי מלובלין זוכה לכך? הוא רוצה גם!
האיש התחכם והחל לברר. חקר את סדר הנהגותיו של הרבי בשנים הקדמוניות, בירר כיצד התנהג בילדותו. והנה הוא שמע על הנהגה נוראה: במשך חמש שנים שלמות משנות בחרותו, נהג לקשור את עיניו בסמרטוט כשיצא מפתח ביתו – שלא יביטו עיניו בדבר רע חלילה.
התלמיד חכם הסיק מסקנה: זוהי ההנהגה שבעזרתה העפיל החוזה מלובלין למעלות רמות כל כך של רוח הקודש!
החליט האיש לחקות את ההנהגה הזו כדי לזכות אף הוא לראות למרחוק. וכך, במשך חמש שנים שלמות, יצא מדלת ביתו בעיניים קשורות. טרח ויגע, ומשנה לשנה היה בטוח שהנה הוא מגיע לדרגת רוח הקודש של החוזה.
והנה, שוד ושבר: כשסיים את התקופה הזו הוא הרגיש שלא חל בו שום שינוי. הוא לא זכה לשום מדרגה. לא רוח הקודש ולא כלום. נשאר כשהיה.
בצר לו החליט לפנות לחוזה עצמו ושאל בתמיהה: "מה נשתנה? במה גדול כוחו של הרבי, שעקב הנהגה זו זכה למה שזכה ואילו אני לא זכיתי במאומה?"
ענה לו החוזה במתק לשונו: "ההבדל בינינו הוא שאני קשרתי את עיניי כדי שלא אראה. לעומת זאת, אתה קשרת את עיניך כדי שכן תראה".
לעבוד את השם או את עצמך?
זוהי בדיוק הנקודה. אדם שמחפש השגות והארות, שלא מוכן לעשות רצון השם אלא אם כן הוא מרגיש השגות נפלאות – הוא לא עובד את השם אלא את עצמו. כי הוא מתאווה להרגיש, לחוש, ליהנות מעבודתו. וכשאינו מרגיש הארה בנפשו – לא יעשה רצון השם. איש כזה אינו נקרא עבד השם – אלא עבד של עצמו. לעומת זאת, עובד השם האמיתי עושה את רצון השם בקביעות, בין כשיש לו הארות ובין כשאין לו הרגשים. זו העבודה האמיתית.
רמז יש לכך בלשונו המופלאה של בעל ה'אקדמות': "חביבין דבקבעתא עבידין ליה חטיבא, בדנח ושקעתא". כלומר, החביבות של כלל ישראל אצל בורא כל העולמים נובעת מכך שעם ישראל עובד את הבורא בכל מצב: בין ב'דנח' – באור, כשמאירות בנו הארות גבוהות, ובין 'בשקעתא' – כשחשוך בליבנו, בבחינת שקיעה. אנו עושים את רצון השם בקביעות, בכל מצב ובכל הרגשה.
ולפי זה פירשו צדיקים את המשנה בברכות: "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". 'נחש' הוא הרמז לחוסר הרגשה, כי "נחש עפר לחמו". אפילו במצב של נחש – כשטועם טעם עפר בעבודת השם – עדיין לא יפסיק. וליבו יהיה נכון בטוח בהשם, שמביט בעבודתו וחביבה אצלו מאוד.
עבודה שכולה לגבוה
כשמתבוננים בעומק הדברים, עבודה בלי הרגשים היא לפעמים נעלית ורצויה יותר מאשר עבודה מתוך הרגש. כי אז היא בבחינת 'קורבן עולה' – כולה לגבוה, ואין לאדם בה הנאה של כלום.
מסופר שפעם התנצל חסיד בפני הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע: "לדעתי, השבתות שלי לא שוות כלל, כי בבוא שבת קודש אני לא מרגיש את קדושת הזמן"…
ענה לו הרבי: "דע לך שהרגשים אינם קובעים כלל לגבי זכויותיו העצומות של האדם בקיום מצוות הבורא. ואדרבה, פעמים שבלי הרגשים ובקטנות המוחין – העבודה היא יותר בשלמות!"
כשההרגשה לא חזרה
גם הרה"ק ה'דברי יחזקאל' משינאווא זי"ע חווה משהו דומה. הוא הסתופף פעם בשבת קודש פרשת יתרו אצל אביו הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע. אביו היה בעל קורא בעצמו. אחרי קריאת התורה אמר ה'דברי יחזקאל' שהרגיש בשעת הקריאה ממש את מעמד הר סיני וקבלת התורה!
לכן הוא החליט: אם בשבת פרשת יתרו הרגשתי כך, על אחת כמה וכמה שבחג השבועות – זמן מתן תורה עצמו – התחושה תהיה נעלית עוד יותר וארגיש את הקולות והברקים וההר העשן והקול היוצא מתוך הערפל!
הוא הגיע לחג השבועות להסתופף שוב בצל אביו ובמשך כל הלילה ציפה בהתרגשות לתפילת שחרית, אז יתייצב בתחתית ההר וירגיש כמו במעמד מתן תורה, עין לא ראתה. אבל לתדהמתו הוא לא הרגיש התעוררות כלל בשעת הקריאה. ויהי לפלא בעיניו.
אין לנו השגה במעלותיו הרמות של ה'דברי יחזקאל' משינאווא, אבל יש כאן לימוד לאנשים כמונו. מדרגות והשגות והארות הן לא דברים שאפשר 'להזמין מראש'. האדם צריך לעבוד את השם בתמימות ובפשטות ולא לחקור אחר העתידות, להיות מוכן לעבוד את השם אף בלי התעוררות.
זוהי בעצם המשמעות של הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". מה הקב"ה רומז לנו כאן?
רבינו הרה"ק 'קדושת לוי' זי"ע מבאר את העניין על פי הכתוב "תתחדש כנשר נעוריכי". רש"י מסביר שם בתהלים, שטבעו של הנשר שנוצותיו נושרות אחת לשנה. דרך הנשר, שהוא מלך העופות, להתהדר ולהתגאות בנוצותיו, במיוחד כשהוא פושט כנפיו. אבל אחת לשנה נוצותיו נושרות לגמרי והוא נשאר עור ובשר בלבד ורק לאחר זמן גדלות שוב נוצותיו.
באותה תקופה, כשהוא בלי נוצותיו, הוא לא מאבד את ערכו בעיני עצמו אף שנראה כמו שנראה – ביזיון בעיני שאר העופות שהמלך שלהם נראה כך!
זאת היא ההכנה שהכין אותנו הקב"ה למעמד הנשגב של קבלת התורה. למען נדע שזקוקים אנו להרבה חיזוק ועידוד. מצד אחד אנו זוכים לתואר "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכל ישראל בני מלכים הם. ואכן האדם מרגיש לפעמים עלייה גדולה בתורה ובעבודת השם, ממש כבן מלך.
ומצד שני, לעיתים קורה פתאום שבלי הודעה מראש אנו נופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אדם כזה חש שאיבד את כל יופיו והדרו ונשאר ערטילאי כאותו נשר וליבו נשבר בקרבו וכמעט שאינו יכול לסבול את הצער הזה.
לכן הקב"ה הכין אותנו והשיאנו "על כנפי נשרים" – שנלמד לא להתפעל ולא להישבר כלל ולהתחדש כנשר נעוריכי. ועל ידי "ואשא אתכם על כנפי נשרים" אנו מגיעים ל"ואביא אתכם אלי"; על ידי שנלמד את תכונותיו של הנשר, לא להיבהל ממצבים של קטנות וירידה – רק כך נזכה להבטחת הקב"ה 'ואביא אתכם אלי'.
לקראת החתונה הגדולה
אננו עומדים לקראת שבת פרשת יתרו, שבת קבלת התורה. כשהקריאה מעוררת את הזמן, אפשר לזכות להשגות וגילויים שלפעמים לא ניתן להשיג אפילו בחג השבועות עצמו.
אבל הלימוד המרכזי הוא: לא לחפש רק את ההרגשים. לא לעבוד את השם רק כשיש התעוררות אלא לעבוד אותו בקביעות, בתמימות, בפשיטות. גם כשחשוך, גם כשקשה, גם כשלא מרגישים.
כי דווקא העבודה הזו – עבודה בלי הרגשים, עבודה שכולה לגבוה ואין בה הנאה אישית – היא שערכה רב בשמיים, לעיתים הרבה יותר מעבודה האפופה בהרגשות עילאיות נשגבות.
ייתן השם שנזכה כולנו לקבלת התורה מתוך הרחבה ומתוך שמחה ונחת ונזכה ל'יום חתונתו' זה מתן תורה ו'יום שמחת ליבו' זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן.
