להאמין בלי לדעת

…
אצל הכובסת בגבורות
למרות שהכותרות התחלפו כבר מזמן, רגע לפני שהתחלתי לכתוב את הטור התגלגלה אליי תמונה ששינתה את הפתיח.
את התמונה שלח לי ידיד לונדוני, ורואים בה אב נרגש עם עגלת תינוק בנמל התעופה.
לאבא המחויך קוראים ראש הישיבה הגר"צ קושלבסקי שליט"א, והוא נלכד בעדשה בעומדו באמצע נמל התעופה הית'רו, שומר מכל משמר על האוצר שיושב בעגלה, ממש כמו כל אבא צעיר ונרגש.
דומה שכבר נכתב הכל על הסיפור המופלא הזה, אבל נותרו פה עוד שתי תובנות שמצריכות לימוד.
ניסים, כידוע, קורים כל הזמן. בכל יום אנחנו אומרים בתפילה "על ניסיך שבכל יום". אנחנו יודעים את זה ומאמינים בזה. אבל מי מאיתנו חי באמת בתודעה ניסית.
מי מאיתנו חי באמת בתחושה שנס יכול להתרחש גם בחייו, בכל רגע?
זו כבר דרגה אחרת לגמרי.

הגר"צ קושלבסקי (צילום: ליפא מזור)

מספרים שמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שכב בבית החולים אחרי ניתוח, הגיע אליו המנתח שהיה מרוצה מעצמו לאחר ניתוח ארוך ומסובך ואמר לראש הישיבה: אתה חי ממש בנס.
הרב חייך ואמר לו: זה נכון, אבל אני אגלה לך משהו: גם אתה!
כולנו חיים בנס, יש כאלה שרואים את זה יותר במוחש, ויש כאלה שלא זוכים.
אבל מה שיותר מפעים בנס של הרב קושלבסקי זו העובדה שלפני שנה, כשהוא בן 87 (!), הוא עלה כמו אברך צעיר לציון של מרים הכובסת שבהר המנוחות ובכה בדמעות לזכות בזרע של קיימא. הוא יכול היה לומר לעצמו: הקמת ישיבה מצוינת, העמדת תלמידים רבים, עשית כל כך הרבה, הגעת לגיל מופלג בבריאות ובשמחה – זה מה יש.
אבל לא.
הוא לא נתן למה שאנחנו קוראים "מציאות" לבלבל אותו. 88 שנים הוא חי בהרגשה שהנס יכול לקרות בכל רגע, ומסכת החיים הזו, שנמשכה על פני כל כך הרבה עשורים, היא הרבה יותר מרגשת מהנס עצמו.
כמה פעמים הוא יכול היה להתייאש? להפסיק להאמין? להתמרמר? לבוא בטענות?
שום דבר מזה. רק המשיך להאמין ולהתפלל.
וזה מוביל אותנו למחשבה השנייה.

…
התינוק רק בונוס
כמה מאיתנו חיים באמת באמונה שניסים יכולים להתרחש?
כל מי שקורא על יציאת מצרים מתקשה להבין את הסיפור. עם שיושב בשבי למעלה ממאתיים שנה, הורגים את ילדיו, מעסיקים אותו בעבודות פרך לא תועלתיות, ופתאום זוכה לגילוי שכינה, מעבדות למלוכה. והעם בתגובה: מרד אחרי מרד בריבון העולם ובשליחו, חוסר אמונה בתהליך, געגועים למצרים – איך זה יכול להיות? איך אפשר להיות עיוורים למציאות?
אבל אז מגיע הנס של הרב קושלבסקי, ואתה בטוח שזהו, נגמר. אנשים רואים נס בחוש. מבינים שאם זה קרה – כל דבר יכול לקרות. רק צריך להתפלל ולהאמין.
אבל איפה. שוב הספקות, הקרירות והליצנות שמכלים כל חלקה טובה. וזה מעלה מחשבה: כמה מאיתנו זוכים באמת לחיות בצל האמונה?
לאחרונה שוחחתי בנושא הזה עם ידידי זאבי פרוינד מ'עזר מציון', שמלווה כבר שנים, באופן אישי, חולי סרטן. עבור רבים מהם, הוא החבר האחרון שהם זכו להכיר לפני המוות. הוא נמצא שם איתם ברגעים של תקווה, וגם ברגעים שבהם הכל קורס. הוא זה שפוגש את הנידונים למוות רח"ל.
כמי שנמצא שם ורואה את הדברים מקרוב, שאלתי אותו: האם אתה חוזה במו עיניך בניסים שמתרחשים?
זהו, שכן – אומר זאבי. הם אכן מתרחשים. אנשים שהרופאים כבר אמרו להם לתפוס מקום בבית קברות, יוצאים מהמחלקה על שתי רגליהם ונפרדים מהרופאים לשלום.
האם האמונה של החולים בכך שיצאו מזה, מבטיחה שיהיה נס?
את זה אני לא יכול לומר – אמר לי זאבי. דבר אחד אני אומר לך בוודאות. מי שלא מאמין שיהיה לו נס, מי שאין לו תקווה, הוא אף פעם לא יחווה נס. התנאי הראשון הוא לא האמונה שזה יקרה, אלא האמונה שברצותו יתברך, זה יכול לקרות. ברגע. כהרף עין.
וזה אולי הדבר הכי מאתגר בקשר האישי שבין יהודי לבוראו.
כשרופא יוצא מחדר ניתוח בפנים קודרות ואומר למשפחה: לצערי, הניתוח לא הצליח, אתם מוזמנים להיפרד – כמה מאיתנו מאמינים שתפילה יכולה להחזיר אותו לחיים? כמה מאיתנו מקבלים את המציאות כדבר מוחלט שאין עליו אפשרות ערעור וכמה מאיתנו ילכו לקרן זווית לבקש שיהפוך את רוע הגזרה?
יש הלצה שמסתובבת בהיכלי הכוללים, על אברך שנשאל: מתי לאחרונה דיברת עם הקב"ה?
הופה, הוא אומר, התקלת אותי חזק. תן לחשוב.
בשבועות האחרונים אני עמוס ולא כ"כ מוצא את הזמן, משיב האברך אחרי שחשב כמה דקות.
הנה, תשמע אתה את סדר היום שלי ותגיד לי איפה יש דקה פנויה: על הבוקר רץ להתפלל, סדר א', מנחה, מוציא את הילדים, סדר ב', ארוחת ערב, מעריב, סדר ג', כותב חידושי תורה, קרישמע על המיטה והולך לישון.
הקב"ה? האמת, זה שורף לי את הלב, אבל לצערי אין לי שנייה זמן.
וזה קצת מה שקרה לנו, מרוב דיבורים על אמונה ועל לימוד ועל ניסים, שכחנו קצת שזה באמת יכול לקרות. שהקב"ה באמת שומע לתפילות שלנו, שאין ייאוש בעולם, ואלו לא רק סיסמאות של קירוב אלא מציאות שהולכת וגדלה ברגעים אלו בביתו של ראש הישיבה בן ה-88.
והשבוע, כשראיתי את התמונה שלו צועד מעדנות בשדה התעופה, הבנתי שגם אם חס ושלום תפילותיו של הרב קושלבסקי לא היו נענות, והוא לא היה זוכה לבן זכר – הוא את הנס שלו כבר קיבל.
אתם יודעים אילו חיים מופלאים הוא זכה לחיות? חיים שלמים שאין בהם מרמור וצער, אין כעס ואין חשבונות, כי הרי כל רגע הנס אמור לבוא, אז על מה יש להיעצב? על מה יש להתמרמר? הנס הוא ה-88 שנים שקדמו לנס עצמו. התינוק הוא רק בונוס.

…
חדש ימינו כקדם
ומן הפרט אל הכלל. גם כשמביטים על המצב המדינה, ברוך ה' אפשר לנשום לרווחה.
המצב הולך להשתפר דרמטית. איך אני יודע? כי ברוך ה' חזרנו להפגנות ולקטטות הרחוב, מכל הצדדים ומכל החוגים ומכל המינים.
אומנם מצערים מאוד הפירוד והמחלוקת שיש בעם, אבל אני מוצא בהפגנות האלה גם סיבה לנחמה. לפני פחות מחצי שנה אנשים דיברו על זה שסוגרים את הבאסטה. דיברנו במונחים אפוקליפטיים של שואה. של חורבן הבית.
אפילו האנשים הכי ציניים הבטיחו: הכל עומד להשתנות. היה נראה שלא נקום מזה, בוודאי לא עד שהחטופים והחטופות ישובו הביתה. הייתה תחושת חירום באוויר. ממשלת אחדות הוקמה, והיה נראה שהפעם זה רציני.
אבל הנה עם ישראל קם מהעפר והאפר וחוזר לריב בכוחות מחודשים. בבחינת חדש ימינו כקדם. כמו בימים היפים שלפני ה-7 באוקטובר.
יועץ נישואים מוכר סיפר לי לאחרונה שהוא עסק תקופה ארוכה בהשכנת שלום בית אצל זוג שלא גמר להתקוטט. את הנשמה השקעתי בהם, שעות על גבי שעות, כולם הרימו ידיים אבל אני לא הסכמתי שיפרקו את הבית הזה, נלחמתי וברוך ה' הצלחתי להשיב אותם זה לזה.
כמעט כל יום עברתי ליד הבית שלהם לראות מה קורה. לבדוק אם העסק עלה על המסלול. אבל הדבר היחיד ששמעתי זה שקט שניתן היה לחתוך אותו בסכין.
התחלתי להרהר ביני לבין עצמי, אולי עשיתי טעות שכל כך התאמצתי להחזיר אותם, בסוף זה לא עובד.
אבל בתחילת השבוע – אאוריקה. חסד ה'.
עברתי מתחת לבית שלהם, והצעקות עד לב השמיים. נדמה לי שאפילו נשברה צלחת בטעות.
נעמדתי בצד הרחוב ואמרתי מזמור לתודה. כמה טוב ה'.
רבים? סימן שיש חיים בבית. שיש תקשורת. שהם לא מתייחסים זה לזה כמו אל קיר. שהעסק עלה על המסלול. את המריבה הם יסיימו, אבל עכשיו אני יודע שיש פה קשר שחוזר למסלול.
צריך לומר ביושר: מחלוקת היא לא דבר קל לאף אחד מאיתנו, אבל בסוף זה חלק מהסיפור ומהחן הייחודי שלנו כיהודים. תארו לכם שלא היה לנו את הגן הזה של המריבות והמחלוקות. בכל שכונה היה רק בית כנסת אחד, בכל העולם הייתה קיימת רק חסידות אחת ואפילו לשמחה של האחדות בבית שמש שאחרי הפילוג לא היינו זוכים.
אבל ברוך ה' שזיכה אותנו בגנים שאוהבים לפצל כל דבר עד לרמת האטום, וככה מתרבית תורה ומתרבים המוסדות והישיבות והעמותות והבחירות והתפקידים – עם ישראל חי!
השבוע, כשראינו שכל המפגינים חזרו לרחובות כרגיל, מאחים לנשק עד לתת פלג שבתוך הפלג, אין זה כי אם אות ומופת שאנחנו בדרך הנכונה. הציבור כנראה מרגיש שהחטופים בדרך הביתה, שניצחנו בקרבות, שהחרב המתנפנפת מעל עולם התורה הוחזרה לנדנה – ואין סיבה להישאר בבית.
יאללה לרחובות.