להדליק ולברך

מחשבות על ביקורת, על סערות חושך ועל אור גדול. טור מיוחד לחנוכה

א.

תמונה אחת, מוחקת אלף מילים:

מרכבה רתומה לארבעה סוסי ברזל אבירים, מרחפת באוויר. ביוון העתיקה קראו לזה 'קוודריגה', מרכבתו של איזשהו גיבור מהמיתולוגיה. עכשיו, אחרי מאות שנים מתחת לגשם ולשמש, הברזל המוזהב הפך לירוק. בעוד כמה שעות, פרוז'קטורים מוזהבים ישפכו עליו אור שיחזיר אותו לצבע המקורי.

וכל זה רק העטרה למבנה האדיר שנראה מתחת. 'פרופילאה' קראו לזה ביוונית. בעברית של ימינו זה משהו כמו 'בין העמודים'. זה השער ליוונים הקדמונים, פילוסופים יבואו בו. כך נכנסו אל גבעת האקרופוליס המפורסמת באתונה.

אלא שהמבנה המפואר שבתמונה, ניצב בכלל במרכז העיר ברלין. הוא הרבה יותר חדש והרבה יותר סמלי. הוא נבנה רק לפני קצת יותר ממאתיים שנה – בהזמנתו של המלך פרידריך וילהלם השני שביקש להקים סמל לשלום עולמי.

אין מה לומר, לפחות בכל מה שקשור לאסתטיקה היוונים האלו הבינו משהו. הגרמנים ידעו ממי להעתיק. כך בונים שער ניצחון מרשים: תריסר עמודי שיש אדירים. מציבים אותם זה לצד זה, פותחים ביניהם חמישה מעבירים ומעל הכל מרכבת סוסים שועטים.

ומאז, כמו שנהוג לומר, הכל היסטוריה.

שער ברנדנבורג הפך לסמל הממלכה המקומית. בכל תקופה הוא פשט משמעות ולבש משמעות חדשה. אם כשהוא הוקם הוא היה סמל 'השלום', בהמשך הוא היה סמל 'הכניעה'. זה קרה כשנפוליאון המפורסם צעד כאן עם סוסו. הכובש הצרפתי הביט למעלה אל המרכבה, ולפני שחזר הביתה החליט לקחת חלקים ממנה למזכרת.

ואז, לפני קצת יותר מתשעים שנה, אתא מלאך המוות הנאצי, והשער הזה הפך סמל של התגלמות הרוע האנושי. כל המבנה נעטף בדגלים אדומים עם צלבי קרס. ואותו רב טבחים שביקש לכרות קומת ברוש, נהג לצעוד כאן שוב ושוב בראש חילותיו.

ממש כאן, במקום שעכשיו מנשבת בו רוח קרירה של תחילת חורף, על המדרכה שכעת מצטופפים בה המוני סקרנים מכורבלים במעילים, עמדו ההמונים והריעו "הייל". כאן על הכביש דהר הג'יפ הצבאי שהוא עמד בתוכו, סקר בעיניים מצמיתות את ההמונים שזרקו לעברו פרחים. מכאן יצאה ההוראה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים".

וכמו לאורך כל ההיסטוריה, התוכנית הופרה. "אויב שמו מחית". שער ברנדנבורג, הוא אחד השרידים היחידים שנותרו מאותה תקופה אפלה. עדות לבאי עולם.

והנה מגיעה תמונה שצולמה רק לפני כמה לילות באותו מקום. הפעם ניצב כאן סמל שמסתיר לגמרי את האלים היוונים העתיקים.

מנורת ענק של שבעת קנים מלוכסנים ועוד קנה אחד באמצע, בדיוק כמו הציור המפורסם של הרמב"ם. על גביהם מרחף מנוף חשמלי גדול. בראשו ניצב רב חסידי, לבוש בסירטוק חב"די שמתנופף ברוח. ביד ימין אוחז הוא לפיד אש בוער. לפיד שלוחש אל תוך הכפור "כי בשם קודשך נשבעת, שלא יכבה לעולם ועד".

באותו שער שרוצחים נקבצו עליו אזי בימי השואה, ניצב עכשיו רב יהודי, שסבו נרצח על ידי אותו צר המנבח, והנה הוא מניף את אבוקת היהדות. מול כל אנדרטאות המוות, מהדהדת השאגה הקמאית – "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

ומתחת, במקום שבו זעקו לא מכבר "הייל", עומדים השרידים ולוחשים במקהלה: א-מ-ן.

ב.

לא את תיאור הדלקת הנרות של הרב יהודה טייכטל המפורסם מברלין תכננתי לכתוב כאן בטור הזה. הנושאים שפותחים את גיליון החדשות אמורים להיות יותר "אקטואליים" וחדשותיים.

עם כל הכבוד לימים ההם, בזמן הזה מתחוללות יותר מדי דרמות. סדר היום רצוף התרחשויות כמו כדור שנבעט באצטדיון יווני או קטארי. הכל נודף סמליות. התרבות ההיא מול התורה שלנו. ואם חסר משהו, מגיע פח אחד של זבל, בוער בלהבתו של קנאי הדיוט, ובבת אחת התודעה מיטלטלת.

יש כל כך הרבה מילים מפחידות לכתוב על הסכנה של ציבור שבו רבים וטובים שבויים ביד מעטים סהרוריים. זה כבר מזמן לא רק פחים בוערים, אלא סיטואציה אפלה של כל דאלים גבר. של השחתת רכוש, של דיכוי אוכלוסיות שלמות, של התנכלות לכל מה שלא מרגיש בדיוק-בדיוק כמו שאותו מיעוט מחליט.

מה שקורה בשנים האחרונות, שהמיעוט האפל הזה פרק מעל שכמו את מוראה של מלכות. לפי דברי המשנה, זה בדיוק המצב ש'איש את רעהו חיים בלעו'.

ההשוואה אולי תישמע קצת קיצונית – וחייבים להקדים לה הסתייגות של "להבדיל אלף אלפי הבדלות" – אבל גם ברבעים מסוימים ברצועת עזה מתגוררים אנשים טובים שרק רוצים לקום בבוקר ולחיות את החיים. אלא שקומץ קנאי קטן שיושב בתוכם גורר אותם שוב ושוב לעוד סבבים של אלימות הרג ומוות.

נשמע קיצוני? ובכן תפגשו מישהו שמתגורר בשכונות מסוימות בירושלים ובית שמש. הוא כבר יספר לכם איך אחת לכמה שבועות חייו וחיי משפחתו הופכים לגיהינום מתובל בעשן זבל שרוף. בכל פעם הסיבה משתנית. כשהיינו ילדים נהגו לשיר על כך את הפזמון "הפגנה, לא חשוב על מה".

ואלו לא רק הפגנות. מדובר בשורה של מעשי שחיתות מכוערים. חנויות שנבזזות, מכשירי רב קו שמושחתים, רכוש פרטי שנחמס – וכל זה בלי ששום גורם אחראי מוכן לקבל אחריות. עוד ועוד רבנים מתנערים, מוציאים מכתבים, אך השטח בוער.

לרגעים נראה שחזרנו לימים של ערב החורבן. שנחש סיקריקי כרוך על הצוואר. אפילו רבן יוחנן בן זכאי חושש מזעם הבריונים (הבדל אחד גדול: לסיקריקים של ימי הבית היו קווים אדומים – שלא "יאמרו רבן דקרו". לאלו של זמננו, אין גם את זה).

והנה, אחרי כמה שנים של 'כמעט', הגיע האסון. אישה צדקנית, אמא לילדים טהורים, שנקלעה לזירה בטעות – עדיין מורדמת ומונשמת. ואיש לא נותן את הדין. כבר למחרת בערו באותו מקום עגלות פחים ונשמעו שאגות הפרא של נוער שוליים המצטרף למחאה הבלתי נודעת למי.

ומה שהכי מבלבל, שמדובר באנשים שלבושים כמונו ונראים כמונו. שמתפללים עימנו באותם שטיבלאך של זכרון מוישה ואיצקוביץ (בהנחה שהם לא זורקים אותנו משם בצעקות). עם חלק מהמטרות שלהם, אנחנו אפילו מזדהים. כולנו חרדים לגורל הילדים בדור העתיד, וכולנו רוצים מרחב ששומר על חוקי התורה.

העניין הוא שאלימות היא כלי שחייבים לשלוט עליו. אם לא שמים לו גבולות ברורים, תוך תקופה הוא משתלט על המרחב. בקצב הזה לא ירחק היום שבו נשמע שבעקבות דרשה של משפיע חשוב, יוצאים תלמידיו לשרוף חנויות שמוכרות בהכשר שאינו ממש 'עדה החרדית' וכו'.

האסון השבוע לימד שאפילו גבולות של 'פיקוח נפש' – מעיקרי התורה – כבר לא קיימים באזורים הללו. לא שמדובר בחידוש, כל מי שמכיר את ההתנהלות הזו יודע ש"שפיכות דמים היא דזל". (דוגמה מני רבות: רק לפני כמה חודשים נדרסה ילדה למוות באחד ממעוזי הקנאות. למחרת, נשלחו כמה שוטרי תנועה לפקח על אזור הסכנה, ובתגובה הייתה מחאת קודש לסלק את השוטרים, ולקיים בהידור את אזהרת התורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.)

וכאן, בדיוק במקום הזה שבו יש לכתוב עוד הרבה מילים של כאב ובעיקר של פחד,  הגיעה התמונה ההיא משער ברנדנבורג. ופתאום העט נשמט. מי מסוגל להתפלש בזוויות חשוכות, כשבאותו זמן אפשר לכוון את המבט אל הרוב המאיר והמופלא של ציבור יראי השם.

אז לכבוד ימי האורה, נראה לי שנדחה את העיסוק ברוע החשוך הזה, כי אחד הדברים הכי מפתיעים בדיני חנוכה הוא ההלכה המיוחדת שחז"ל מנסחים בשתי מילים: "הרואה מברך".  לא חייבים לעשות מעשה. בחנוכה, גם אדם שחולף ברחוב והוא נתקל במעשה טוב של מישהו אחר – הוא יכול לעמוד ולברך.

לרגעים אני חש שיש כאן רמז גדול לכולנו, בעיקר אלו שמביטים על המגזר החרדי: במקום לנאץ ולנבור בנקודות החשכה, עלינו לברך. להפנות את המבט אל הרוב הגדול, לראות את אבוקות האור שבוערות מתוך כל הקשיים והאתגרים.

לברך בקול: שעשה ניסים בימים ההם בזמן הזה.

ג.

ובחזרה לשער ברנדנבורג. אינני חב"דניק (או כמו שהם נוהגים לומר 'לעת עתה'…), ועפעס במשך שנים כל העניין הזה של ההדלקות מסביב לגלובוס, כמו גם הרכבים המפורסמים שעליהם דולקות חנוכיות חשמל, נראו לי במושכל ראשון קצת תמוהים. איזו השפעה יכולה להיות לכמה אורות חשמליים באמצע עיר שכוחה באמריקה הדרומית?

ואז הגיע מגזין 'משפחה' של השבוע האחרון. בעמוד השער חייכה אלינו תמונה של מישהו שנראה כמו אברך כולל סטנדרטי מקריית ספר. אלא שקריאה של כמה שורות לימדה שעד לפני שמונה שנים, הוא בכלל היה ג'ייקוב ולא היה לו שום מושג על יהדות. הוא היה זמר האופרה המפורסמת של ברלין.

בלילה ההוא של חנוכה תשע"ה (2015) למניינם הוא עבר ליד שער ברנדנבורג ההיסטורי, ואז הבחין בהמולה. "כשהתקרבתי, ראיתי מנורה בעלת קנים ישרים שעולים באלכסון ששוכנת למרגלות השער הגדול. במנורה דלקו נרות, וכמה עשרות אנשים רקדו סביבה ושרו שירים שלא הכרתי. החבר'ה ראו אותי מתבונן, סחפו אותי לתוך המעגל, ואחד הילדים אף דחף לידי סופגנייה".

וכמו שנהוג לומר, כל השאר היסטוריה.

משבוע שעבר אני מוצא את עצמי עוקב באובססיביות אחרי כל פרסום של מנורה. יש אלפי כאלו בכל הגלובוס. בטיים סקווירא של מנהטן; בערים המופגזות של אוקראינה; על הריקשות המטונפות של הודו; בקיצר בכל מקום שיש סיכוי שאיזשהו יהודי יחלוף.

ומאחורי כל מנורה גדולה, עומדים אנשים ענקיים.

לא אבוא כאן לעשות יחסי ציבור לשלוחי חב"ד ברחבי העולם. גם לא לכ"ק מרן האדמו"ר שעמד מאחוריהם. גם במקרה הזה, תמונה אחת תייתר אלפי מילים. כל מה שאתם צריכים זה לפגוש זוג צעיר, לשוחח עימם עשר דקות ולהבין הכל.

לחשוב על אנשים שבמשך השבוע לא אוכלים בשרי, כי אין שחיטה כשרה; לפגוש ילדים שאין להם חברים, וזה לא פוגע להם בשמחת החיים; ובעיקר לראות עובדי השם שאת הרגעים הכי מרוממים במעגל השנה, את ה'ונתנה תוקף' וה'כל נדרי', הם עושים ללא מניין כשר וללא שום תנאי.

ועוד לא דיברנו על מלחמות הקיום, על הקשיים הכלכליים – והכל, כדי להביא את אור היהדות לעוד איזה קשיש או ישישה, להניח להם תפילין או להדליק להן נר שבת, רגע לפני שהם נופחים את נשמתם. ואז לספק להם קבר ישראל.

וכל זה רק הקדמה לסיפור שלכדתי לפני כחודש, בביקורי בעיר נירנברג שבגרמניה.

ד.

למי שקצת מתמצא בהיסטוריה, עצם השם הזה 'נירנברג' מעביר צמרמורת. ולא בגלל גדולי העולם שהתגוררו כאן בסביבה בימי הראשונים, אלא בגלל 'חוקי נירנברג' האימתניים שהתקבלו כאן לפני קרוב ל-90 שנה. חוקי הגזע המבעיתים שבעצם התחילו את ההשמדה הכי נוראה שידע העם שלנו.

מי שסובל מתסביכים היסטוריים, לא מסוגל כמעט לצעוד ברחובות הללו. כל דבר כאן מעיף אותך אל התקופה ההיא. ההיסטוריה זועקת מכל פינה. "בפעם הראשונה שהגעתי ל'יד ושם' בירושלים", סיפר לי בנו של השליח המקומי, הרב אליעזר חיטריק, "נתקלתי במצג שמראה את מקום ההתכנסות של הנאצים. אני זוכר שעמדתי המום. זה בעצם ה'פארק', שאליו הייתי יוצא עם אמא לטייל".

מאחורי הפארק, עוד ניצב שריד של האצטדיון הענק שאותו רב טבחים החל להקים. נמצאת שם גם ה'מרפסת' שאותו רב טבחים עמד בה. משפחת חיטריק נוהגת להגיע לשם לפני בר המצווה של הילדים, להניח שם תפילין ולהשמיע את הזעקה המנצחת של 'שמע ישראל' (אגב, עד היום פעילים ניאו-נאצים מרבים לפקוד את האזורים הללו).

אבל החיטריקים לא מתעסקים בהיסטוריה. הם חושבים רק על העתיד. והוא לא קל. אחת לתקופה הם מביאים עוד יהודי אל בית הכנסת, משכנעים עוד משפחה לצרוך אוכל כשר, ועורכים לעוד יהודי ברית מילה.

אבל ההיסטוריה מתעקשת להתדפק על דלתם. "אולי זה יעניין אותך", אמר לי הרב חיטריק והראה חנוכייה עתיקה. הוא סיפר שבאחד הימים החנוכייה הזו הגיעה אליו בצירוף מכתב בגרמנית.

המכתב הזה חוזר 84 שנים לאחור, אל הלילה האפל ההוא של 'ליל הבדולח'. באותו לילה רחובות נירנברג רעדו. הנוער ההיטלראי התפרע ברחובות, שרף וחמס כל מה שעמד באזור. זה היה הלילה שבו נחרב גם בית הכנסת הגדול של נירנברג.

"אחד מאותם צעירים", נכתב במכתב, "היה דוד שלי. הוא היה אז ילד בן עשר. הוא נכנס עם הפורעים אל בית הכנסת הבוער, ואז נתקל בחנוכייה המוזהבת הזו. הוא חמד אותה ולקח אותה הביתה.

"לאורך השנים", מספר האחיין, "רצינו להחזיר את הגנבה הזו, אבל הקהילה היהודית ברחה, נעלמה, הושמדה. עכשיו, כשאתם הגעתם", כותב האחיין לרב חיטריק, "אני שמח להחזיר את החנוכייה לעם שאליו היא שייכת. אני רוצה שתקבלו אותה כאות של שלום ופיוס, ומאחל הצלחה לך ולקהילה שלך בנירנברג".

והרב חיטריק, כמו חב"דניק טוב, ניצל את הסיפור הזה כדי להביא 'ווארט' חסידי טוב: "זו בדיוק השליחות שלנו היום בנירנברג: להחזיר את אור היהדות לכל מי שהאור הזה נגנב ממנו לאורך השנים".

ה.

כדי למצוא את אור היהדות, אין צורך להרחיק עד לערי גרמניה. אפשר פשוט לצאת לרחובות שלנו ולהתבונן. כל כך הרבה אור נשפך. כל כך הרבה תורה, חסד, עבודת השם. כל כך הרבה טוב.

סיפור גוראי ישן וטוב, מספר על עסקן מכובד שנכנס אל כ"ק מרן ה'לב שמחה' זי"ע לדיון חשוב שעסק בנושא קירוב. בתוך הדברים, היה חשוב לאותו עסקן להצהיר שהוא מדבר על הדברים רק בשל עסקנות. "אני עצמי", הוא אמר, "אינני 'בעל תשובה'".

לשמע הדברים נעץ בו הרבי מבט ושאל: "פאר וואס טאקע נישט?" מדוע באמת אינך 'בעל תשובה'?

את הסיפור הזה, שנראה כמו מענה לשון חריף, סיפרתי לפני כמה שבועות ליהודי אחד נכבד – שבתפקידו הראשון הוא מרצה בסמינרים של ארגון 'ערכים'. זה קרה אחרי שנחשפתי לכמה הרצאות ומצגות ברמה אקדמית גבוהה, שעונות על שאלות ופותרות מצוקות שלפעמים עשויות גם להטריד אנשים שגדלו בתוך העולם החרדי.

למה ניגרע? שאלתי את אותו יהודי. למה יהודי או יהודייה שכל ימיהם עובדים את השם – לא זוכים להיחשף לכאלו חומרים טובים, שעשויים להאיר להם את כל היהדות באור מחודש?

במקום להתווכח, איש שיחי חייך. "לפני כמה שנים, כנראה לא הייתי מסכים איתך. אבל היום", הוא הוציא הזמנה מהכיס ואמר, "אם אתה רציני, פשוט תבוא".

אז פשוט באתי. כבר כמה שבועות שאני כולא בליבי את מה שראיתי שם. אלא שעכשיו, בימי האורה, נראה לי שהגיע הזמן:

פגשתי שם את כל המי ומי. יהודים יראים ושלמים. משפחות חסידיות וליטאיות, מהשופרא דשופרא. יהודים שמספיק להביט ב'שמונה עשרה' שלהם כדי להבין שאין להם 'ספקות' או טרוניות חלילה. אלא שהם פשוט מחפשים להעמיק יותר.

וזה מה שהם עשו שם לאורך 'סמינר' שלם. שאלו את עצמם את שאלות הבסיס היהודיות הראשוניות ביותר. מאי שבת? למה אנחנו כל כך נלחמים על חינוך? ואפילו, מדוע אנחנו לא מתגייסים לצה"ל?

מצגות רהוטות ומקצועיות, ביררו סוגיות יסוד כמו 'תורה מן השמים', 'מעמד הר סיני', 'תורה שבעל פה', קדושת השבת ועוד סוגיות בסיס.

כשהתחלתי לברר על הפרויקט הזה שנקרא 'לגעת באמת', למדתי עניינים מפעימים. "בעיקרון", אמר לי אותו מרצה, "אנחנו מתעסקים בקירוב רחוקים. אבל בשנים האחרונות, החלה דרישה מהשטח. יותר ויותר אנשים יראים ושלמים טענו שגם להם מגיע לדעת, להעמיק, להבין ולקבל תשובות. גדולי ישראל הורו לר' יוסף וליס יו"ר 'ערכים' להיעתר לבקשה, וכך נאלצנו להוסיף גם את הפעילות הזו".

וכן, הוא מודה, "בתוך הקהל שרובו הגדול בא בעיקר כדי 'להעמיק', מסתתרים גם כאלו שהשאלות הללו 'אוכלות' בהם מבפנים ולפעמים אף פוגעות במרקם חייהם הפרטיים והמשפחתיים. הצוות שלנו יודע ללכוד את אותם מעטים. הם יקבלו עזרה פרטנית. וכל זה על הדרך".

"השבת הזו", לחש לי יהודי, עורך תורני מפורסם שבקי גם בתורת הנסתר, "הפכה אותי להרבה יותר יהודי. ביום-יום השוטף קשה לפנות זמן ולחשוב על העניינים הללו. אבל במובן מסוים אני מרגיש עכשיו 'שטיקל בעל תשובה'.

"ושלא תעז לכתוב את זה", הוא מזהיר, "שלא יזרקו לי את הילדים מהמוסדות…"

ו.

ויש גם את ה'אור' המיוחד והמדוקדק, שבוקע מתוך החשכה הכי אפלה.

בקומה השלישית של בניין מגורים חדש, הדלת הייתה פתוחה. מודעה קטנה של 'ברוך דיין האמת' סיפרה במילים ספורות על כל הטרגדיה. תינוק קטן, עוד לא בן שנתיים, השיב את נשמתו המזוככת שהתייסרה במחלות קשות.

אין משימה יותר קשה ומעיקה מלהיכנס אל סלונו של חבר נעורים, שהפך לאב שכול, ולנסות להוציא מילים מהפה.

כמה כיסאות נמוכים, נר נשמה מרצד, ותמונה של תינוק מתוק שחורכת את הלב. עכשיו תנסה 'לנחם'.

במקום מילים אתה שומע את עצמך נאנח. שום רעיון לא מצליח להתנסח. ואז נכנסים אל החדר שלושה יהודים. בזה אחר זה. יש ביניהם רק מכנה משותף אחד: גם הם 'עברו את זה' רחמנא ליצלן.

ישבתי מסומר למקומי. אפשר היה להרכיב מפרט של ארבע מיתות בית דין. בנו הבכור של הראשון נהרג לפני עשור בתאונת דרכים. בתו הקטנה של השני נחנקה תוך כדי משחק. וכך הלאה וכך הלאה.

אבל יותר מצמרר מהסיפורים, היו עוצמות האמונה והחיזוק שריחפו בחלל. בתוך כל הסיפורים המזעזעים – הם בחרו לראות את ה"חסדים". את הטיפול שכן הצליח, את העובדה שהם כן הסיפקו להיפרד, וכך עוד ועוד 'חסדים' מצמררים.

"צריך לזכור", זועק אברך בן שלושים שהספיק כל כך הרבה, "שהקדוש ברוך הוא מרחם מכל מרחם. הוא בעל הרחמים. 'מאיתו לא תצא הרעות'. הוא נותן לנו ניסיונות, כדי לזכך ולטהר את נפשנו".

"אני יכול לומר לכם מניסיון", אומר חברו, "אחרי התקופה הזו מגיעה כזו 'הארת פנים' בגשמיות ורוחניות. אפשר לנצל את הזמנים הקשים של הגעגועים לכזו 'קרבת אלוקים' שמשנה את כל מהלך החיים".

מבעד למסך הדמעות הבטתי באותם ענקי-רוח שמתהלכים ביננו. עוד רגעים הם ירדו לרחוב ויתערבו בין כולם. אנחנו נפגוש אותם, מדי פעם נמתח ביקורת על התנהלותם, ולא תהיה לנו השגה באפס קצה מעלתם.

וקודשא בריך הוא אומר לפמליה דיליה, חזו בני חביבי דמשתכחין בצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי.

חנוכה שמח.