להט הדלת המסתובבת

מיותר לומר עד כמה אנחנו צריכים להודות להשי"ת על שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן. רגע לפני מתקפה משמעותית מאיראן, דקה לפני הגעתה ליכולת גרעינית, בחירתה של נשיאה דמוקרטית, בעלת מאפייני השקפה פרוגרסיביים בואכה אנטי-ישראליים, הייתה מותירה את ישראל לבדה במערכה.
היא, בניגוד לביידן, כמובן בניגוד לטראמפ, לא הייתה עומדת לצד ישראל במערכה שייתכן שתהיה ממושכת מכפי שנדמה.
בעולם מתוקן, שפוי, מוקיר מדע וידע, הרפובליקנים היו אמורים לבחור במועמד קצת יותר אינטליגנטי. הגל השמרני שגואה כקונטרה לשיטפון הפרוגרסיבי, היה יכול להמציא קנדידטים ראויים יותר, לפחות מוסרית, מנשיא בור, קונספירטור, הנושא עימו קופת אישומים חמורים. בחייו הפרטיים הנשיא הנבחר הכי רחוק מלייצג את מה שהשמרנות מתיימרת לייצג.
אבל בעולם מתוקן, שפוי, מוקיר מדע וידע, תקשורת ממסדית הטוענת לזכותה על האמת לא הייתה מסתירה מהציבור את מצבו הרפואי של הנשיא המכהן, ג'ו ביידן. בשם מלחמתה על הערכים הליברליים, היא לא הייתה מריצה להנהגת העולם החופשי אדם שנמצא על גבול הדמנציה.
אינני אמריקאי ולכן אין לי זכות בחירה. אילו הייתי אמריקאי, הייתי מצביע ביד אחת טראמפ ובידי השנייה סותם את נחירי אפי. האומה האמריקאית הייתה יכולה להוציא מתוכה מנהיגים ראויים יותר. בוש הבן בשנות ה־2000 לא היה פחות פרו-ישראלי ממנו. כך גם מועמדים אחרים שניסו את מזלם. כמו, בין השאר, מיט רומני, מרק רוביו, טד קרוז או רון דסנטיס. אלו אנשים ששמרנותם השקפתם, במובן העמוק של ההגדרה; אלו גם אנשי ספר, מלומדים שקראו, שנו וגיבשו השקפה. לא בורים נרקיסיסטים שעסוקים אך ורק בעצמם.
אבל, וזה אבל גדול, כששומעים את קולות הנהי של מתנגדי טראמפ, מרביתם דמוקרטים, המזהירים מפני קריסת האמת ושובה של תרבות הפייק לחדר הסגלגל, אי אפשר שלא לגחך בקול.
קמלה האריס וכך יתר אנשי הבית הלבן, ליוו יותר משנה את בעלת הברית הקרובה לה ביותר בתקופה האסונית הכי קשה שעברה עליה. הם ראו מה עוללו לאזרחיה חיות האדם מחמאס. ביום הטבח עצמו ובחודשים שלאחר מכן. הם גם יודעים היטב כי האוכלוסייה העזתית לא נטבחת על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, אלא על ידי טרוריסטים שפלים, שמשתמשים באחים שלהם, בבני העם שלהם, כמגינים אנושיים.
הם יודעים מה הם היו עושים אילו אסון כזה היה פוקד אותם. הרי זה מה שאמריקה עשתה אחרי אסון התאומים, כשהנשיא בוש יצא ל'מלחמת אפגניסטן' הארוכה בתולדות אמריקה. 20 שנה, משנת 2001 עד שנת 2021, לחמו הכוחות האמריקאיים על אדמת אפגניסטן. כשהם תקפו מעוזי טרור הם לא הבחינו בין אוכלוסייה אזרחית לטרוריסטים שמתחבאים מאחוריה. הטרור הגלובלי, 'ציר הרשע' בכינויו של בוש, איים על שלום העולם והממשל היה נחוש לחסל אותו.
אבל למעט הנשיא ביידן, אותם אנשים, המפוחדים עד אימה מעתידה של האמת ומהיעדר השפעתה על מקבלי ההחלטות, בחרו בשנה האחרונה לבקר את ישראל, להצר את צעדיה ולהגביל אותה במלחמתה נגד הטרור שמאיים על אזרחיה. והם מדברים על אמת? הם מדברים על עובדות?
כאן מדובר בחיים עצמם, לא בדרך לחיות אותם.

בערב יום שני, כ"א בסיוון תשפ"ב, כינס ראש הממשלה נפתלי בנט מסיבת עיתונאים דרמטית שבה הודיע על התפטרותו. באותו בוקר נפגש בלשכתו עם ח"כ ניר אורבך בניסיון לשכנעו להישאר חבר בקואליציה. כשהבין שאורבך נחוש לערוק לשורות האופוזיציה, החליט לחתוך הפסדים, ועל הדרך לגבות מחיר מהח"כ הסורר שעמד רגע לפני חתימה על הסכם עם הליכוד, שאמור היה להבטיח לו שריון בכנסת הבאה.
בצהרי אותו יום נפגשנו לשיחת רקע. בנט לא סיפר על הפגישה הדרמטית עם אורבך ולא הסגיר דבר מהחלטתו להתפטר.
באותו מפגש ביקש לתת סקירה מתומצתת על המהלכים שהובילה ממשלתו עד כאן ועל מה שהיא עומדת לעשות מכאן ואילך. המשבר הפוליטי, ששיאו בעריקת סילמן, (כאילו) היה ממנו והלאה. הרושם שהפגין היה של מי שהולך להישאר בתפקיד עד יומו האחרון ברוטציה.
באותם ימים רבו הדיווחים על התקדמותה המהירה של איראן בפרויקט הגרעין.
השנה הייתה שנת 2022. ארבע שנים אחרי הודעתו הדרמטית של הנשיא טראמפ על ביטול ההסכם שנחתם עם איראן בתקופת קודמו אובמה. כעת, בבית הלבן ישב נשיא אחר, ג'ו ביידן, שהיה סגן הנשיא כשההסכם נחתם ואף היה מראשי התומכים בו.
המודיעין האמריקאי התריע על כך שמשטר האייתוללות קרוב מתמיד לפריצת סף גרעינית, וביידן, יחד עם המעצמות, הניע מחדש את המשא ומתן במטרה להתכנס מחדש להסכם.
הדיווחים מוושינגטון סיפרו כי המסמך נמצא ממש על סף חתימה, ובירושלים קיבלו זאת בדאגה עמוקה. הרושם היה כי מלבד שינויים קוסמטיים מדובר בתעתיק להסכם המקורי. בניסיון למנוע את המהלך, פתח רה"מ בנט בבליץ פגישות, נאומים ותדרוכים שנועדו להתריע מפני הצעד המסוכן.
באותו מפגש ביקשתי לדעת מהי האסטרטגיה שלו כדי לבטל את רוע הגזרה. אינני זוכר את דבריו במדויק, אך בנט דאג להבהיר כי בניגוד לקודמו, הוא אינו מתכוון לנהל עימות חזיתי עם הממשל. תוכנית העבודה בראייתו הייתה כדלהלן: לחץ דיפלומטי מאחורי הקלעים, התנגדות פומבית, מכובדת, בתקשורת, והאצת פעולות כאלו ואחרות שתכליתן להסיג את פרויקט הגרעין כמה שנים לאחור.
פעולות הסיכול, הערתי, הן עוד מאותו דבר: מבצעים טקטיים, נועזים, שמעלימים מדענים, אולי מפוצצים מתקנים במפעלי צנטריפוגות, אבל לא באמת עוצרים את האיום הקיומי על מדינת ישראל. מה שהיה, הוספתי, הוא גם מה שקורה: בעוד כמה שנים האויבת הכי גדולה שלנו תהפוך למעצמה גרעינית.
“זה לא מדויק", התעקש. “הממשלות הקודמות לא עשו כמעט דבר כדי לעצור הלכה למעשה את פרויקט הגרעין; הפער בין המילים הגבוהות למעשים הקטנים, מעולם לא היה גדול יותר".
הוא דימה זאת לרכב חדש, יוקרתי, שחונה בחצר הבית. האורח מתפעם מההדר, מהיופי, ואז ניגש למכסה המנוע, מרים אותו ומגלה שאין מנוע.
בשיחתנו בנט טען כי יחסי האמון מייצרים תיאום. בזמן אמת לא קיבלתי את זה. לי זה היה נראה כמו התרסה כלפי קודמו. כביכול אמר: אני טוב ממנו.
במבחן התוצאה, הוא צדק. ברגע האחרון האמריקאים נסוגו מכוונתם לחתום על ההסכם.
צדק, צדק, אבל המציאות נותרה עגומה כשהייתה. תיקון: נעשתה עוד יותר עגומה. הנשיא ביידן, גדול ידידיה של ישראל, עוזב את הבית הלבן בלי שפתר את הסוגיה האיראנית. שתי המתקפות על ישראל והמתקפה הצפויה בקרוב – רק מחדדות את גודל הסכנה.
הנשיא טרמפ הבטיח לסיים את המלחמה במזרח התיכון, אך גם דיבר על סכנת הגרעין האיראני. הוא, יותר מאחרים, כמעט חש על בשרו את סכנת ציר ההתנגדות, לאחר שהאיראנים ניסו להתנקש בו ובנתניהו. סביר להניח ששניהם ידעו לשלב ידיים ולנהל בתיאום מלא את המלחמה במשטר הרשע השיעי.
לאור בחירתו המבורכת של דונלד טראמפ, עכשיו יותר מתמיד, עלינו לדרוש מהמנהיגות שלנו לקבוע סדר עדיפויות שבו בראש נמצא הנושא האיראני.
אחרת, התוצאות יכולות להיות הרות גורל.

לא נעים לראות שר ביטחון מפוטר בזמן מלחמה. לגמרי לא נעים. אבל עוד יותר לא נעים לראות שר ביטחון שבזמן מלחמה מאתגר את עמדת ראש הממשלה ומזין – מן הסתם שלא במתכוון – את אויבי ישראל העולצים נוכח הקטטה הפנימית בקודש הקודשים של מערך קבלת ההחלטות.
לאורך ההיסטוריה, ראשי ממשלה רבים העדיפו להותיר בידיהם את תפקיד שר הביטחון. בן גוריון, רבין, פרס, ברק ואחרים. הם עשו זאת מתוך הבנה כי מדובר במשרת אמון רגישה, אולי הרגישה ביותר. כדי למנוע חיכוכים שעלולים לסכן את ביטחון המדינה, העדיפו לשלם מחיר פוליטי, להקטין את יכולתם לתמרן קואליציונית, ובלבד שערוץ התקשורת בין הדרג המדיני לצבאי ישמור על הומוגניות.
נתניהו בחר אחרת. בכל ממשלותיו כיהנו לצידו שרי ביטחון. איציק מרדכי, אהוד ברק, בוגי יעלון, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, בני גנץ, יואב גלנט. חלקם הגיעו למשרד הביטחון עם מפלגה מאחוריהם; חלקם הגיעו מתוך שורות הליכוד.
גלגול העיניים הצדקני, הזעזוע המעושה מפיטורי גלנט, מתעלמים מהפגנת העצמאות הבוטה שלו מראשית המלחמה. ברגעים הכי קריטיים, כשהדרג המדיני נדרש לקבל החלטות קשות, הוא בחר לייצא את המחלוקת הנוקבת, ובעצם להתריס נגד עמדת ראש הממשלה, נגד עמדת הממשלה כולה.
כך גם נהג בימי הרפורמה המשפטית. כאז כן היום: אם דעתו איננה נוחה ממהלך כזה או אחר, מתבקש היה שיניח מפתחות ויפרוש.
הדברים היו אמורים גם בנוגע לשר ביטחון העומד בראש מפלגה. על אחת כמה, כלפי שר ביטחון שנבחר לתפקידו על בסיס אמון. ביכולותיו, בכישוריו, בניסיונו. נתניהו לא בחר בו, וזה ראוי לציון, כי הביא לו אצבעות להרכבת ממשלה. הוא בחר בו כי חשב שיכול לסמוך על שיקול דעתו בענייני ביטחון.
העיתוי נתפס בציבור הכללי כבעייתי. ייתכן בהחלט שהמשבר הפוליטי סביב חוק הגיוס הוא שהביא את נתניהו לפטר אותו, אבל צריך לזכור: נתניהו היה נחוש לעשות זאת בשבועות הקרובים. בהיעדר צורך קואליציוני, גלנט היה מפוטר לכל המאוחר בעוד שבועיים. הוא הרי היה אמור כבר להיות מחוץ לתפקיד אילו 'מבצע הביפרים' לא היה יוצא לפועל לאור החשש כי ייחשף בידי חיזבאללה.
בניגוד לאחרים, מן הסתם בניגוד לרבים מהקוראים, אני מסרב לחשוד בנתניהו כי מניעיו טהורים. אף על פי כן, במקרה הזה הצדק לגמרי איתו. זכותו, ובימים אלו חובתו, לפטר שר ביטחון שאינו רואה איתו עין בעין את יעדי הלחמה. בוודאי ובוודאי שזכותו, ובימים אלו חובתו, לפטר שר ביטחון שמנהל את המחלוקות שלו עם הממונה עליו באמצעות התקשורת.
מעניין לעניין באותו עניין, אותם דברים אמורים באשר להתנהלותו של גדעון סער – רק בכיוון ההפוך. גלנט יוצא מהסיבות הנכונות, סער נכנס מהסיבות הלא נכונות.
במידה מסוימת הצעד של סער חמור יותר. שניהם לא נבחרו ישירות בידי הציבור: גלנט נבחר בפריימריז במקום גבוה, סער גם זה לא. הסקרים שהעניקו לו בערב סגירת הרשימות בין שלושה לארבעה מנדטים, הביאו את בני גנץ לשריין לו ארבעה מושבים ברשימתו. כוחו הפוליטי לא עמד למבחן הציבור, ואם היה עומד לבדו, גם לפי הסקרים שהעניקו לו את השריון לא היה צולח את אחוז החסימה. ההתעלמות המופגנת שלו מהעובדה הזאת ראויה להיכלל בשיאי גינס.
זאת ועוד: הציבור שבחר במפלגתו של בני גנץ עשה זאת לאור התחייבות ראשי הרשימה, כולל סער עצמו, שלא לשבת עם נתניהו באותה ממשלה. אפשר לאהוב, אפשר להסתייג, זאת הייתה ההתחייבות הליבתית של מפלגת 'המחנה הממלכתי' כולה.
החלטתו לנצל ניצול ציני את השריונים שניתנו לו ולערוק עם ארבעת חברי כנסת מטעמו, היא כל מה שמכוער בפוליטיקה שלנו. לא, זה אפילו לא מעשה בנט. תקפצו לארכיון ותיווכחו בעצמכם שבנט זגזג בין הבטחותיו: מצד אחד התחייב לעשות הכל כדי למנוע בחירות חמישיות; מצד שני גמגם משהו על כך שלא ישב בממשלה עם לפיד.
סער, בניגוד לבנט, נשא את דגל ההתנגדות לנתניהו כהבטחת בחירות מרכזית. “מי שרוצה שנתניהו ייבחר", חזר ואמר, “שלא יבחר בי".
ראיתי לפני ימים אחדים שתקף חריפות את הביקורת שהשמיעו עליו שותפיו לשעבר. בין השאר כתב כך: “התפטרתי מהממשלה הרבה לפני גנץ ואייזנקוט שהמשיכו לשבת בה ובקבינט המצומצם עד חודש יוני(!). כלומר – גם בחשבון מעודכן – הם עדיין ישבו בממשלה הנוכחית הרבה יותר זמן ממני. אבל זאת, כידוע, ישיבה 'ערכית', כי 'מה שמותר ליופיטר – אסור לשור' ולהם – מותר הכל".
האירוניה קראה את הדברים וקפצה אל מותה. בני גנץ נכנס לממשלה עם שלושים ושמונה מנדטים בסקרים. היה לו רק מה להפסיד כשאחרי האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה בחר, שוב בחר, להיכנס מתחת לאלונקה ולהצטרף לממשלה. אגב, מיותר להעריך מה נתניהו היה עושה אילו הדברים היו הפוכים.
בני גנץ, ראש מפלגה נבחר שעמד למבחן הציבור, סיכן בכניסתו את התמיכה הציבורית שניתנה לו. עובדה: ככל שחלף הזמן עמודת 'המחנה הממלכתי' הלכה והצטמקה. רבים מהמצביעים התפזרו בין בנט וליברמן בימין ללפיד וגולן בשמאל.
נכון, הוא העניק לנתניהו בוסט חמצן ברגעים שכולם היו משוכנעים שסיים את הפרק הפוליטי בחייו. אבל הוא עשה זאת מתוך אמונה אמיתית שזה מה שטוב לעם ישראל בשעתו הקשה.
סער, משוריין נצחי, בחר לחבור לקואליציה בשעתו הקשה. דעת הקהל מסרבת לראות אותו בסקרים, והוא בתגובה מסרב לראות אותה.