שמעון ברייטקופף
י"ב אב התשפ"ו
כוכב הקעמפים
צילום אילוסטרציה פלאש 90
בגדול, מי שעוקב אחרי החדשות בעולם מבין שאנחנו לקראת סוף העולם כפי שהכרנו אותו עד היום. פנים חדשות בדרך לפה.
מהפכת הבינה המלאכותית משתלטת על כל התחומים והתחזיות הופכות אפוקליפטיות מרגע לרגע. הדעה הרווחת היא שבקרוב מאוד המכונות יחליפו את בני האדם, הכול יעבור לאוטומציה מלאה ולנו, האנשים הפשוטים, לא יישאר מה לעשות כאן יותר. העליבות האנושית תפרח במלוא תפארתה מול היכולות של אדון קלוד הכול–יכול.
אילון מאסק כתב השבוע כי בתוך שלוש שנים רוב העבודות שאנחנו מכירים ייעלמו מהעולם. היכולת של אדם אנושי לתת ערך מוסף תהיה אפסית. כמעט שאין דבר שמכונה לא תעשה טוב יותר מאיתנו.
שלוש שנים זה מחר. אנשים הולכים ללמוד היום כדי להתחיל להתפרנס בעוד שלוש שנים. האם מאמץ אנושי אדיר מושקע לריק?
באופן טבעי אנשים מפחדים משינויים, בטח ממהפכה שמשנה סדרי בראשית. אבל דווקא מהפינה הקטנה והאישית שלי, בעזרת הטלפון הפרטי שלי, אני מתחיל לראות את המציאות הזו באור קצת אחר.
הטלפון שלי בימים אלה של ערב חודש מנחם–אב בואכה תשעת הימים הופך לסוג של ברומטר מדויק למתחולל בעולם הישיבות. מכיוון שלא עברו יותר מדי שנים מאז שהייתי אני בחור ישיבה נמרץ, כזה שעסוק מכף רגל ועד ראש בארגון קעמפים, תוכניות ופעילויות, אני מצליח לראות את עצמי כמעט בחילופי תפקידים עם הבחורים שמחייגים אליי.
אלו השבועות בשנה שבהם אני זוכה להכיר מקרוב ישיבות שלא שמעתי על קיומן מעולם. מדובר בעיקר בישיבות ששייכות לאחינו בני עדות המזרח, ואלו, כך מתברר מעשרות השיחות, הולכות ומתרבות בקצב מסחרר בלי עין הרע וגוררות את הבחורים למבנים מטים לנפול בקצה הארץ, שם נערך קעמפ לצורכי התאווררות והחלפת כוחות.
לצד הפריחה המבורכת הזו יש תופעה קבועה ונפוצה שאפשר למצוא בעיקר אצל בחורי ישיבות בגילי שמונה עשרה עד עשרים ואחת. מדובר בחבר'ה שבטוחים בכל הלב שהכבוד הכי גדול שיכול ליפול בחלקו של אדם בעולם הזה הוא הזכות לבוא ולשמח אותם, אחרי שלוש שעות נסיעה מפרכת, באיזה מבנה של ישיבה דתית–לאומית שידע ימים יפים יותר.
מבחינתם השאלה בכלל לא מתחילה: מי לא ירצה לזכות בתענוג של נסיעה בת שלוש שעות לאיזה חור מבודד בצפון הארץ רק כדי להופיע בפני ארבעים וחמישה בני תשחורת? מי בר הדעת שיוותר על הזכות להצחיק אותם בערבו של קעמפ? וכך אני מוצא את עצמי מקבל שיחה אחר שיחה, כשבכל פעם מחכה לי בצד השני הצעה מפתה חדשה לבוא ולהופיע בפני ישיבות שכאמור, על חלקן הגדול אני שומע כעת לראשונה בחיי.
זה מתחיל בקול העמוק ביותר שהבחור, נער מתבגר בן 19 עם קול גבולי, מצליח לגייס, כשהשיחה נפתחת במילים "שלום לך ידידי הרב ברייטקופף".
בהמשך הוא כמובן מחמיא על הטור, שלדבריו הוא הדבר הראשון שהוא קורא בעיתון ואז הוא רומז שאני חייב לו הכרת הטוב. "תדע לך שפגשתי את אלי פלאי הבוס, הבן שלו הוא בן דוד שני שלי דרך אשתו, ואמרתי לו שמע, ברייטקופף הוא תותח אמיתי. אין עליו".
אבל השנה שמתי לב לשינוי מרתק. כל הבקשות וההצעות שהגיעו אליי לא עסקו בכלל בהזמנה להרצאה רגילה או להשתתפות בפאנל. הדרישה החדשה הייתה לבוא ולשמש כשופט בתחרות נאומים בין בני הישיבה. מדובר בחידוש שנכנס חזק מאוד השנה ובתוך שבועות ספורים פשט כמו אש בשדה קוצים בכל הישיבות שנמצאות בקובץ המלא של ועד הישיבות.
והנה השאלה שחייבת להישאל: למה דווקא נאומים? איך קורה שדווקא בדור שבו אתה יכול להקליד למכונה ממוחשבת כמה מילים בנושא שעליו אתה רוצה לדבר ותוך שלוש שניות לקבל נאום מוכן, מלוטש ומנוסח לעילא, מתגלה בקרב בחורים צעירים כמיהה עמוקה ועצומה כל כך למצוא נאום אנושי מרגש וטוב? לא היה אמור לקרות כאן תהליך הפוך לחלוטין? אם המחשב עושה את זה מושלם, למה אנחנו עדיין מחפשים את המקור?
כמיהה לאותנטיות
התשובה לשאלה הזו מסתתרת בעוד כמה אירועים שקרו סביבנו בתקופה האחרונה. ראינו זאת רק השבוע במשחקי הספורט הגדולים. הרי מבחינה טכנולוגית אפשר ליצור היום בתוכנות מחשב משחק מעניין, מותח ודרמטי הרבה יותר מכל מה שיקרה על דשא אמיתי. ובכל זאת, מאות מיליוני אנשים בכל העולם רוצים לראות דווקא את המשחק האמיתי. הם עוזבים לרגע את המחשב ואת המסכים הקטנים ושוקעים במשחק חי ונושם, גם אם הוא מתברר בסוף כמשעמם ונטול שערים. הם רוצים את הדבר האמיתי.
את המגמה הזו של כמיהה לאותנטיות אפשר לראות גם בנהירה ההמונית אחר מוצרים היסטוריים עתיקים. בימים אלו ממש נערכת בירושלים תערוכה מיוחדת שמציגה חפצי יודאיקה נדירים שהיו שייכים לגדולי האדמו"רים והרבנים לאורך הדורות. קשה לתאר במילים את ההתרגשות האדירה שאוחזת במבקרים כשהם עומדים מול הכיפה של הבעל שם טוב הקדוש או מול הנטלה של הרבי מריבניץ. וההתרגשות הזו גואה דווקא בדור שבו הבינה המלאכותית יכולה לכאורה לשחזר, להדפיס ולהקים לחיים בתלת ממד ובתנועה, באופן מרגש הרבה יותר מכל ממצא דומם אחר.
עם המצאת הדפוס, הציירים והאומנים היו משוכנעים שזמנם עבר. מי ישלם על עותק מקורי סכום עתק כשאפשר לשלם על רפרודוקציה סכום אפסי. מי יעריך איור שעמלו עליו חודשים ולפעמים שנים, כשאפשר ליצור ממנו עותק שהעלות שלו מגולמת רק בעלות הדיו והבד שעליו הוא מודפס.
אלא שההפך קרה. מאז המצאת הדפוס מחירי האיורים הגיעו לסכומים דמיוניים. כל אחד היום יכול לתלות בסלון ביתו העתק מדויק של המונה ליזה שאייר לאונרדו דה וינצ'י לפני 500 שנה. אלא שאף אחד לא עושה את זה. המחיר המוערך האמיתי של המונה ליזה, אגב, הוא 5 מיליארד דולר. לא בגלל שהציור עצמו מיוחד, אלא בגלל שהוא מקורי. בגלל שהוא מגלם בתוכו עמל אנושי וייחודי ומביא סיפור של דור, של תקופה ויש בו הקסם הייחודי של האותנטיות.
אנחנו נמצאים כעת בערב ימי בין הזמנים. יש הרבה חששות ומתחים באוויר והעתיד הטכנולוגי נראה מאיים מתמיד, הן על הפרט והן ברמה החינוכית. אבל אם נסתכל טוב על מה שקורה בשטח, נגלה שהעולם שלנו, בניגוד מוחלט לכל התחזיות המפחידות, הולך ופונה לכיוון אחד ברור. הוא מחפש אותנטיות. הוא מחפש מקוריות.
אנשים רוצים לשמוע משהו אמיתי, לא מעושה, לא טקסט שנכתב בידי מכונות. אם אני צריך להעריך, זו מגמה שתלך ותתעצם. ככל שהעולם ייתן לנו יותר אפשרויות דיגיטליות אנחנו נתגעגע יותר למגע האנושי. לשיחה. המכונות חשבו שהן ייתרו את האנשים, אבל האנשים יודעים לזהות אותנטיות. מקוריות. הם משוועים למשהו לא מעושה.
כולנו פוגשים את השיחות האלו עם נציגות AI מלאכותיות. הן עונות באדיבות יוצאת דופן. יש להן כל הסבלנות שבעולם, אבל בעולם שבו תהיה אינפלציה של מכונות, דווקא אדם אנושי, בעל תכונות אנושיות, שהוא קצר רוח, שאינו יודע לענות על כל שאלה, יקבל ערך משמעותי על פני כל מכונה שתהיה רגישה, אכפתית וסבלנית, אבל לא אנושית.
הציבור מחפש את אותם הדברים המדויקים שאי אפשר לשכפל, להעתיק או לייצר בלחיצת כפתור. הציבור לא רוצה רובוטים, הוא רוצה את הנשמה שלכם. תהיו הגרסה הכי טובה, אמיתית ומקורית של עצמכם, תהיו אנושיים ורק ככה תשמרו על רלוונטיות גם בדור החדש, ורק ככה תראו ישועות.
להביא את עצמך
קשה למצוא בטבע כולו יצורים חיים עם ביטחון עצמי שגובר על זה של בחור ישיבה בן 18. מצד אחד הוא בשלב שהוא באמת השתכנע שהוא נזר הבריאה. הכול קורה סביבו. הוא הדבר הכי חשוב בעולם, לא היה לפניו ולא יהיה אחריו. בשבילו נברא העולם. מצד שני הוא עדיין לא פגש את החיים עצמם. הוא מעולם לא עמד לילה שלם עם תינוק צורח שלא נרגע, הוא לא נאלץ לגרד תשלום לחשבון חשמל, ובקיצור עדיין לא עלה עליו עול המשכנתה, הפרנסה, האישה, השווער וראש הכולל.
ועכשיו, הודות לימים הללו, הוא גם הדבר שבגינו עוצרים את המדינה. נתיבי איילון נחסמו, זקני העיר יוצאים לעצרות בעבורו וכותרות ראשיות ביומונים עוסקים בעתידו. הוא–הוא הדבר עצמו.
אני לא מספיק זקן בשביל לשכוח את הימים העליזים בישיבה, כשהיינו יושבים בחדרים אפופי עשן וחושבים למי 'נפרגן' השנה שיבוא אלינו לפאנל. חברי כנסת, שרים, עיתונאים, כולם היו על השולחן והיינו בוררים ביניהם. מי יזכה בכל הקופה. מי האיש שתפילותיו ייענו ויזכה להיטלטל כמה שעות בדרכים הפקוקות כדי לשמח בני תשחורת צעירים.
וכשבנצי גופשטיין ויצחק פינדרוס היו חובטים זה בזה ומנסים לתפוס לרגע את תשומת הלב של קהל מיוזע ומלא אנרגיות היינו יושבים שם, בחורים שמשוכנעים שהם היצורים החכמים בטבע, מאתגרים אותם בשאלות הזויות על דת ומדינה, מוחאים כפים ושורקים בוז למי שהגיע לשעשע אותם במופע ייחודי.
והנה כעת, שנים אחר כך, באותם מגרשים בדיוק, אותם בחורים מנסים להביא את עצמם לבמה. לתת את המקסימום האנושי שאפשר לתת. לשכנע בלהט אנושי ששום מחשב לא יוכל לחקות. לרגש בעוצמה רגשית ששום אוואטר רב הבעות לא באמת יוכל לייצר.
וזה מוביל למסקנה שבעולם החדש כל אחד יצטרך לדעת לספר את הסיפור של עצמו. הוא לא בהכרח יצטרך להיות הכי טוב, כי המחשב תמיד יהיה טוב ממנו, אבל הוא יהיה חייב להיות הכי הוא.
כל אחד צריך לחשוב איפה היתרון התחרותי שלו. בימים כאלה, כשאנחנו עדים להתגשמות חזון הנביא "לא רעב ללחם ולא צמא למים" והתחזיות הקרובות מדברות על עולם שמחזיק את עצמו, המחשבות איך אני מביא את עצמי לידי ביטוי הופכות לקיומיות. מה החלק שלי בעולם שבו העבודה כבר לא מגדירה אותי.
ידועה אמרתו של רבי זושא מאניפולי, שאמר לתלמידיו לפני פטירתו:
"אם ישאלו אותי בשמיים, 'למה לא היית משה רבנו?' אדע מה להשיב. כי מי אני שאגיע למדרגתו של משה? אבל אם ישאלו אותי, 'זושא, למה לא היית זושא?' לטענה זו לא תהיה לי תשובה".
שנזכה לזכור להיות עצמנו.
