להנמיך את גובה הלהבות

בשביל להחזיר את האמון של הציבור החרדי במערכת המשפט, נדרשת נכונות של המערכת הזאת להבין שדרישה לתיקון היא צורך שלה לא פחות מאשר שלנו. טור לנוכח המצב

מדינת ישראל נמצאת במשבר. זה כמובן לא סוד. מדינת ישראל נמצאת על סיפה של מלחמת אחים, והאפשרות שחלילה יישפך כאן דם צריכה להדיר שינה מעיניו של כל אחד ואחד מאיתנו. בפרט שיש לא מעט כאלו שמייחלים לכך. באוזניי שמעתי קצינים בכירים מאוד לשעבר בצבא ואישים בכירים שדיברו וכתבו על כך בפומבי. והם, למרבה הצער, לא היחידים.

ככל שחולף הזמן מתברר גודל המשבר. המחאה כנגד הרפורמה המשפטית לבשה אדרת אנרכיסטית במוצהר; גורמים קיצוניים אחוזי אמוק שמוכנים לשרוף את המדינה קבעו את הטון; והאש לא נעצרה אצלם. מה שהתחיל בשוליים מלובה היום גם בקרב אלו שעד לא מזמן נחשבו למלח הארץ. כעת הם שופכים עליה גופרית ואש, בתקווה לעשות מהפכת סדום ועמורה, חלילה.

האיום החריף של מובילי המחאה רק מעצים את התחושות של רבים מאיתנו: אנשי ימין, דתיים, חרדים, תושבי פריפריה. אלו שכבר שנים מרגישים שהמערכת הזאת לא נמצאת שם בשבילם; שכלי המשחק פועלים רק לטובת צד אחד; שמה שמותר לשמאל, אסור לימין; שמה שנחשב "פאשיזם" כאשר נעשה על ידי תושב איו"ש, מוגדר "פטריוטיות" אם הוא נעשה בהרצליה; שיש חוק אחד לשמאל וחוק אחר ליתר.

מערכת המשפט לא הגנה על הציבור הדתי־לאומי בזמן תוכנית ההתנתקות לפני כשני עשורים. היא כרסמה במעמד השבת, הגיור, הכותל, פסח ובתי הדין הרבניים. היא מונעת מחרדים ללמוד לימודים מקצועיים בהפרדה. כבר שנים שהיא לא מאפשרת לכנסת להסדיר בחקיקה את הפטור מהשירות הצבאי, והיא גילתה גם מעט מאוד קשיבות לעמדותיהם של אנשי ימין ומתנחלים. מובלת על ידי סדר יומם של גורמים קיצוניים בשמאל ובפרקליטות, לא מעט מהפסיקות שלה נתפסו בלא מעט צדק כדורסנית. חלקם, יש להניח, נבעו מחוסר הבנה של הצד שכנגד. אבל ההבנה היא קריטית אם רוצים לבנות אמון.

אסור למדינת ישראל להיגרר לתהום שאליה יש מי שרוצים לגרור אותה. אבל גם אין שום אפשרות להשיב את הגלגל אחורנית. בשביל חוסנה של מדינת ישראל הכרחי שמערכת המשפט תעבור רפורמה רצינית, כזאת שתזכה אותה באמון כלל הציבור. אבל דווקא משום כך אסור שהצעדים החיוניים האלו יבוצעו ללא שיח מכבד כלפי מערכת המשפט. אסור לנו להתעלם גם מהחששות של מערכת המשפט מהתערבות פוליטית. אנו זקוקים למערכת משפט מתפקדת שנהנית מאמון רחב של שני הצדדים לא פחות מאף אחד אחר.

לא "דמוקרטיה" אלא "דמוגרפיה"

אלא שמערכת המשפט היא רק קצה הקרחון של הסיפור. אחרי שהאבק ישקע, נוכל לראות שהמחאה הזו מגיעה משבר קיומי הרבה יותר שפוקד את החברה שלנו.

נכון שבמובילי המחאה יש כאלו שהשנאה כלפי ראש הממשלה העבירה אותם על דעתם. הם לא יעצרו באדום. הם בוודאי לא יפנו להידברות. אבל זאת לא כל המחאה. מאות אלפים מאזרחיה של מדינת ישראל באמת ובתמים מודאגים. הרפורמה במערכת המשפט שמוביל השר יריב לוין מעוררת לא מעט פניקה בקרב שכבה לא מבוטלת ומשפיעה מאוד באוכלוסייה הישראלית. הם רואים בפגיעה בעצמאותה של מערכת המשפט את קריסתו של המעוז שהגן, לכאורה, על ישראל החילונית, הליברלית, מפני, ובכן, מפני ישראל האחרת. מפנינו. למשמע הקולות האלה תפקידנו לא רק להיות צודקים אלא גם להיות חכמים.

המפגינים בתל אביב ובירושלים צועקים "דמוקרטיה", אבל הצעקה האמיתית שמהדהדת מגרונם היא בעצם: "דמוגרפיה". הם צופים בלא פחות מאימה צרופה במגמות הדמוגרפיות במדינת ישראל; הם רואים  את הציבור החרדי הולך וגדל ואת הציבור החרד"לי תופס מקום גדול יותר ויותר. אם בשנת 1980 החרדים היו רק 4% מכלל האוכלוסייה במדינת ישראל כיום שיעור החרדים מגיע ליותר מ־13% והמגמה הזו נמשכת בקצב מהיר. כשבוחנים את הנתונים בגילי 9-0 הילדים החרדים כיום הם כרבע (24%) מכלל הילדים בישראל. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החברה החרדית מכפילה את עצמה בכל 16 שנה. השינויים המהירים הללו בדמוגרפיה גורמים לישראלים חילונים רבים להרגיש שהמקום שלהם אינו מובטח עוד. שלמדינת ישראל אין אופק שאליו היא יכולה לשאת את עיניה: לא כלכלי, לא ביטחוני, לא ליברלי. זאת הסיבה שחלק מהם יוצאים אל המאבק הזה כמי שניגש ללחום את קרב חייו.

כמובן, תחושת החרדה הקיומית הזאת הועצמה כתוצאה משנים רבות של הסתה והכפשה ברמה אובססיבית של לא מעט גורמים קיצוניים בציבור החילוני, כולל יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד ויו"ר מפלגת ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. הם וחבריהם עשו הון פוליטי גדול מהצגתם של החרדים כסוכני הכאוס של החברה הישראלית. כקבוצה נצלנית, חשוכה ופרימיטיבית שמאיימת על הציבור החילוני. גם התנועה הרפורמית, שמעולם לא זכתה לאהדה יתרה בקרב כלל הציבור בישראל, נרתמה במרץ והתגייסה למאבק בציבור החרדי. רבות מהעתירות לבית המשפט בנושאים שקשורים לחברה החרדית היו ביוזמה ובמעורבות פעילה מאוד של גופים רפורמיים שפועלים בישראל. כיום אין ועדה אחת בכנסת שדנה בנושא שקשור אפילו בעקיפין לציבור החרדי, שנציגי התנועה הזאת לא ישתתפו בו, ואפילו אם יהיה זה דיון על עלות הנסיעה בתחבורה הציבורית.

כך אירע שעל אף שמדינת ישראל, חרף השינויים הדמוגרפיים ובהתאם למגמות השולטות בעולם המערבי, הלכה ונעשתה יותר ויותר ליברלית, החרדה החילונית והעוינות כלפי הציבור החרדי רק הלכו וגדלו. אף שהציבור החרדי עסוק במרבית הזמן במלחמת הישרדות כנגד אותן מגמות, מרבית הציבור החילוני מרגיש מאוים.

התחושות הללו קיבלו לא מעט ביטוי בימי הקורונה, וכעת, עם הקמתה של הממשלה הימנית והדתית ביותר בתולדות מדינת ישראל, רבים מהחילונים הרגישו כמי שקמו לחלום בלהות שהתגשם.

להתחיל לדבר, להתחיל להקשיב

למרבה הצער הוויכוח הציבורי עלה לטונים כאלו שלא מאפשרים מינימום של הידברות. הלהט מונע מהפוליטיקאים להגיע להסכמה, אף שב־90% מהשאלות הרלוונטיות ככל הנראה היה אפשר להגיע לפשרה די בקלות. הדבר קורה גם בגלל שהלהט הזה אולי מופנה כנגד הרפורמה, אבל הוא למעשה לא מגיע משם.

השסע הוא אמיתי. יותר ויותר ישראלים מדברים כבר על מחשבות לעזוב את הארץ כי הם חוששים שאין לילדיהם עתיד בישראל. אם חלילה מגמות אלו יתממשו זו תהיה בכייה לדורות. מעבר להשלכות של צעדים כאלו על החוסן הכלכלי והביטחוני של ישראל, צריך לזכור ששיעורי ההתבוללות בקרב ישראלים שעוברים לחו"ל הם הגבוהים ביותר בציבור היהודי. ילדיהם או נכדיהם של רבים מאלו שעשו את הבחירה הזאת כבר לא ייוולדו יהודים או שהיהדות שלהם כבר לא תאמר להם כמעט דבר. כמי שאחראיים לעתידו של העם היהודי, זהו משבר שאין לנו זכות להתעלם ממנו.

השסע הוא אמיתי. יותר ויותר ישראלים מרגישים שנכפתה עליהם מלחמת קיום, והתגובה שלהם לכך עלולה להיות קיצונית מאוד. אסור לנו להקל ראש באפשרות שהעימות הזה יתדרדר לעימות דמים חלילה. הוא כפסע משם, וכמי שאחראיים לשלמות של העם היהודי, אין לנו זכות להתעלם ממנו.

זהו השבר הגדול שבו נמצאת החברה הישראלית. לחברה החרדית, כמי שעומדת בליבו של האירוע, יש גם מקום מרכזי באיחוי הקרעים.

לפני קרוב לעשור הקמתי את המכון החרדי למחקרי מדיניות מתוך הבנה שחייבים ליצור מכון מחקר איכותי שיפעל מתוך הציבור החרדי וידע לעסוק בשאלות הגדולות שניצבות לפתחנו במדינת ישראל לאור הצמיחה הדמוגרפית המהירה של הציבור החרדי וליצור תכנון אסטרטגי ארוך טווח. ראיתי את חוסר ההבנה הגדול ששורר בצד השני ביחס לציבור החרדי, לצרכים ולמאפיינים הייחודיים שלו, אבל ראיתי גם את הדאגה האמיתית שקיימת שם ביחס לעתיד: איך ייראה הביטחון של מדינת ישראל בעוד שניים-שלושה עשורים? כיצד תיראה הכלכלה? מה יהיה על הקדמה המדעית, על מערכת המשפט, על החברה הישראלית?

באופן אישי גיליתי גם שאם מגלים נכונות לחפש פתרונות משותפים תוך קיום שיח מכבד ומקצועי שמנסה גם להבין ברצינות מה מטריד את הצד השני, אפשר להגיע להסכמות בקלות הרבה יותר גדולה ממה שנהוג לחשוב. להקשיב אין פירושו להסכים; בוודאי שאסור לוותר בשביל זה על קוצו של יוד מהערכים שלנו חלילה. רק לגלות נכונות לחפש פתרונות רחבים, כאלה שיעניקו פתרון גם למה שמעיק על מי שעומד מולנו. התפקיד הוא להיות חכם גם כשאתה צודק. זאת הצורה שבה אנחנו מצליחים לעבוד מתוך שיתוף פעולה עם משרדים ממשלתיים, קרנות פילנתרופיות, בכירים במשק ומגזר הציבורי בשביל העתיד המשותף שלנו כאן בארץ. כך עשינו בחוק הגמ"חים, שעבר בהסכמה ובשיתוף פעולה בין ראשי הגמ"חים ורשויות החוק; כך עשינו בנושא הכשרות מקצועיות לבנות הסמינרים מתוך שיתוף פעולה מלא עם מנהלי הסמינרים ובכירי תעשיית ההייטק.

אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תמשיך לשגשג, אנחנו צריכים לתת את הדעת ברצינות על המקום של החברה החרדית בסיפור הזה: על איך היא לא רק לא תחליש, אלא תחזק את הכלכלה, את הביטחון ואת החברה בכללותה. איך המערכת תדע לתת מענה לצרכים של החברה החרדית לא רק עבור החרדים, אלא לטובת כל הצדדים. וכן, תיקון מערכת המשפט והדאגה שיהיו לה את הכלים להבין את הסוגיה ולזכות לאמונו של הציבור החרדי, הם בלי ספק חלק חשוב בדרך למציאת הפתרון הזה.

הדאגה לעתיד המשותף של העם היהודי צריכה להעסיק את כולנו: חרדים כלא חרדים. כולנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה: כיצד אנחנו רוצים שהעתיד שלנו ייראה; מה האחריות שיש לנו ביחס להתמודדות עם כלל האתגרים של מדינת ישראל, ומעל הכול: מהי האחריות שלנו ביחס לעתידו של העם היהודי?

כולנו רוצים מדינה חזקה ומשגשגת, אבל הרבה יותר חשוב: מוטלת עלינו האחריות לדאוג לעתידו של העם היהודי. מוטל עלינו לקדש ולהאהיב שם שמיים בעולם. מוטל עלינו גם לנסות להתחיל את השיחה הזאת.

בשביל להחזיר את האמון של הציבור החרדי במערכת המשפט, נדרשת נכונות של המערכת הזאת להבין שדרישה לתיקון היא צורך שלה לא פחות מאשר שלנו. שההתנהלות שלה בשנים האחרונות פגעה קשות בלא מעט מקרים בציבור החרדי, ושאם היא לא תתחיל להיות קשובה ואחראית – לא נוכל להתניע את תהליך התיקון שכה חיוני עבור כלל החברה. אסור לנו להחמיץ את גודל השעה.