הרב נח פלאי
כ"ו טבת התשפ"ד
כמות הצעירים שנופלים במדיה הטכנולוגית מחרידה. חייבים פיתרון חדשני
דרך כלל מסגרות הלימוד לא אוהבות שגורם חיצוני הופך לשותף בחינוך התלמידים שלהם. לכל מוסד יש את ה'אני מאמין' שלו והוא משתדל לשמור עליו בקנאות. זו בדיוק הסיבה שהתרגשתי מאוד לקבל הזמנה מישיבה גדולה מצוינת, לבוא ולקיים סדנה לבחורים.
לא 'חיזוק' ולא 'מוסר', אלא שיח סגור, שבו הבחורים יכולים לשוחח ולדבר על הכל, ללא נוכחות של צוות הישיבה. "חשוב לנו שהתלמידים יקבלו מענה לשאלות ומצוקות שאין לנו דרך להגיע אליהן", אומר לי ראש הישיבה. ועדיין ה'מה יאמרו' מעכב. לפני שהגעתי קיבלתי עשרות שאלות אנונימיות, כולן בנושאים מאוד רגישים, שאין סיכוי שהבחורים יפתחו אותן לא מול הצוות ולא מול ההורים.
בראש עמד הנושא של התמודדות מול המדיה והטכנולוגיה.
לפני שהתחלתי, שאלתי שאלה שאני נוהג לשאול בכל מפגש עם צעירים. חילקתי את זה לרמזור: אדומים – הם אלו שמכורים ממש, ברמה שהם מנוהלים ללא שום מנגנוני בקרה ושליטה עצמית. כתומים – אלו שנמצאים שם מדי פעם כשהאירוע איכשהו נשלט. וירוקים – אלו שלא טעמו טעם חטא וכל התחום לא מעניין אותם בכלל.
וכעת שאלתי את הבחורים: "מתוך ההיכרות הכללית שלכם עם כל החברים פה, שמא תוכלו להעריך כמה אדומים, כמה כתומים וכמה ירוקים יש כאן? רגע לפני שתענו, אני רוצה לרשום את ההשערה שלי על דף, ובואו נראה אם אני בכיוון בכלל".
הבחורים התחילו לזרוק נתונים. כולם מדברים כמעט על אותם מספרים. כשהם מסיימים אני מציג מה שרשמתי על הדף והתוצאות תואמות לגמרי. האדום והכתום יחד מגיעים לאחוזים מבהילים. את המבדק הזה עשיתי כבר בהרבה סדנאות דומות, ובכל פעם אנחנו מגיעים אל אותם מספרים פחות או יותר. אצל בנות זה קצת פחות.
כמה בדיוק?! מרגיש לי שלא נכון לציין, מכמה סיבות, אבל תאמינו לי ותשאלו גם את כל מי שקצת מכיר מה קורה בפנים, ותבינו שישנה בעיה לא פשוטה. הבעיה שונה ובמובן מסוים חמורה יותר מאשר במגזר הכללי, שגם הוא מתמודד עם ההשפעות ההרסניות של המדיה, כי שם לפחות יש שיח וידע איך להיזהר. אצלנו זה לא קיים, ואם מישהו הגיע לשם הוא 'יודע' שאין שום מחנך בעולם שיוכל לייעץ לו בתחומים הללו, ולכן הוא מתמודד לבד עם מצבו.
ולא, זה לא רק ענייני הלכה, הרבה יותר מזה. עצם החשיפה המהירה והלא מבוקרת מחיים שמורים ומוגנים מאוד לעולמות אין סופיים של תרבות וידע וחברה של העולם שבחוץ, מרשימה ומפתה בכל קנה מידה. זה לכשעצמו מהווה הלם תרבותי רגשי ונפשי, שמערער את כל היסודות שעליהם התחנך הנער, וזה עוד לפני שעסקנו בעוד שלל בעיות אחרות שהגולש טובע בהם.
אז אם כולנו מסכימים שנתוני החשיפה אכן מפחידים, ושהנזק גדול עוד יותר, בואו נשאל את עצמנו בכנות: איך מתמודדים עם זה. האם מישהו מעלה בדעתו ששיחות המוסר החמורות או העונשים הקיצוניים מספיקים כדי לומר 'שלום עלי נפשי', פתרנו את הבעיה?!
לא מזמן שאלתי מנהל מוסד מפורסם: "תסביר לי, הרי אתה מסלק בכל שנה הרבה מאוד תלמידים שנתפסים עם כל דבר שקשור למדיה, ועדיין אתה ממשיך לסלק כי אתה תופס עוד. אז אולי זה אומר שהשיטה לא ממש עובדת. אתה בסך הכל מאתגר את המשתמשים להסתיר יותר חזק את הציוד שברשותם?"
וזה לא רק בחורים, זה קיים גם אצל בנות אך במספרים פחותים יותר. כאן הידע שלי אפילו יותר מוצק, הודות לפרויקט שאנחנו מפעילים שמטרתו לאתר בנות תמימות שהסתבכו, על מנת להושיט להן עזרה והכוונה בצורה דיסקרטית ואנונימית.
ושוב אדגיש, מדובר בבנות נורמטיביות לכאורה, שאיש לא יודע עם מה הן מתמודדות בסתר. הכלי היחיד שהן מקבלות, הוא הרצאות חשובות של זעקות והפחדות נגד המכשירים הטמאים "שכל באיה לא ישובון". השיחות האלו חשובות ונחוצות כמניעה; אבל אין שום סיכוי שהן מצליחות להשפיע על אלו שכבר בפנים. אולי להפך, הן מייאשות אותן וגורמות להן להיבלע עמוק יותר.
לאחרונה יש לא מעט פרסומים על מוסדות מיוחדים, שלא יקבלו תלמידים שלהוריהם יש אפילו רק טלפון מוגן. באופן אישי אני מבין את הרצון להימנע, וכמובן שזכותו המלאה של כל מוסד לקבוע את הכללים שלו. אבל מי שנמצא בשטח ממש לא מבין מדוע מישהו חושב שטכנולוגיה היא עניין 'תורשתי'… חלק גדול מהבנות שאיתרנו מגיעות בדיוק מאותן מסגרות שמקבלים רק את הסלתה ושמנה, הן בנות מיוחסות מבתים שאפילו מחשב אין בהם – וכל זה לא מנע מהן להגיע עד לשאול תחתיות.
זה נשמע מייאש וחסר תקנה? אולי למי שמנסה להילחם באמצעות הרצאה קיצונית והפחדה. אבל לא למי שיתחיל להבין שאין ברירה, וחייבים להתחיל לנהל את כל המאבק הזה במקצועיות ובתבונה. לפני שחוזרים לשיטות הישנות של התבדלות והימנעות, קודם נבין מה באמת גורם להימשך למקומות הללו? ובעיקר ננסה להבין איך פותרים. להביא שיח ענייני ומכבד שנותן כלים פרקטיים ולא רק סיסמאות ואיומים; ליצור יותר שיתוף פעולה ואמון בין הורים ומחנכים לילדים, כדי שהם יבטחו בנו ויראו בנו פרטנר לעזור להם ולא שוטר לתפוס אותם.
המורכבות שבעניין והקושי לשנות גישה, מאוד מובנים. יש לא מעט מחנכים שחשים – ובצדק – שאם הם יתחילו לתת כלים, הם בעצם נכנעים ומעניקים לגיטימציה לדבר. זאת כביכול הודאה גמורה בכישלון, ולכן עדיף להתעלם, להכחיש, לאיים ובמקרה הכי נורא לסלק ולחתוך את ה'שוליים'.
אלא שכל זה היה אולי נכון כשהשוליים היו שוליים צרים מאוד, ולא כאשר השוליים הולכים ומתרחבים כל כך. עכשיו צריכים להתמודד. למשל? כמו המיזם בו נקטה הישיבה שעליה סיפרתי, ועוד יוזמות שונות שמתחילות להתעורר אצל אלו שמבינים שלהתעלם ולהתכחש לדבר זה כבר ברמה של פיקוח נפש.
אני רואה בעצמי מדי יום שבגישה הזאת, יהיה אפשר בעזרת השם להועיל לעזור ולצלוח גם את האתגר המסובך הזה.
