לחם לכל ילד

כשביקרתי השבוע בארץ (כן, התחלתי להתגעגע קשות) אמר לי יהודי מבוגר: “תרחם עלי. אני כבר לא בגיל מתאים לשינויים, תפסיק לזרות לי מלח על הפצעים עם טורים משני תודעה, ותחזור לספר לנו כמו פעם על החיים הפשוטים והיום–יומיים של אחינו באמריקה".

אז השבוע נספר לכם על ארוחת בוקר וצהריים אמריקאית.

סתם. נראה לכם? אין סיכוי שאכתוב לכם על ארוחת בוקר וצהריים, אם אין בצידה מסר מחנך.

באופן כללי, תפריט ארוחת הבוקר האמריקאית דל ביותר. הוא מורכב מסלט טונה, סלט ביצים, וקרים צ'יז – גבינת שמנת בלע"ז – שכמו כל מוצרי החלב באמריקה לא משתווה למוצרי החלב בארץ, ולא משנה כמה האמריקאים יצעקו שזה לא נכון. היי, לא תצליחו להסתיר ממני את חבילות החמאה מהארץ שאתם לוקחים בשקט למטוס.

לאחרונה החלו האמריקאים להתקלקל וייבאו לאמריקה את מה שהם מכנים ארוחת בוקר ישראלית. רואים? גם הם לומדים מאיתנו.

השוני הגדול קיים בארוחת הצהריים. בעוד בארץ נהוג שאת הארוחה הבשרית אוכלים בצהריים, בארה"ב זה בדיוק הפוך. בצהריים אוכלים ארוחה חלבית, ואת הארוחה הבשרית משאירים ללילה. כשהגעתי לארה"ב נדהמתי לגלות שהמחלקה החלבית בסופר נסגרת מוקדם, בעוד המחלקה הבשרית פתוחה עד הסגירה.

את הסיבות לכך נשאיר להיסטוריונים. האמריקאים טוענים להגנתם, שרק במדינה שבה לא עובדים אפשר לאכול ארוחה בשרית מעייפת באמצע היום, ואילו הישראלים יטענו בוודאי, שהיא הנותנת, כדי שיהיה כוח ללמוד או לעבוד צריך לאגור כוח בעיצומו של יום, וזאת בלי לדבר על התוצאות של אכילת ארוחה בשרית לפני השינה, כאילו איננו עושים זאת בעצמנו מדי לילה בחתונות.

אז היכן המסר? כששהיתי השבוע בארץ השתתפתי בכינוס ענק, במהלכו נחשפתי למיזם מדהים של ארגון חסד: להעניק כריך לכל ילד בארץ שיד הוריו אינה משגת לשלוח איתו כריך לבית הספר. כך נחשפתי לתופעה שכמעט לא ידעתי על קיומה, אך היא מגובה בנתונים.

זה כאב לי בכפליים, וכדי שתבינו למה, אספר לכם איך מתמודדת ארצות הברית עם התופעה.

בארצות הברית הגויית ולהבדיל היהודית, שום הורה לא צריך לשלוח לילדיו ארוחת בוקר. בית הספר הוא שמעניק להם את הארוחה, במימונה של המדינה, שמממנת זאת גם בתלמודי התורה הפרטיים. כמה פשוט, כמה זול, כמה קל.

לא פעם אתם נחשפים בטור זה להנהגות הזויות ברמת מדינה, שבאמצעות סקר קטן על המתרחש במדינות אחרות היה אפשר למנוע אותן. הנה אחת מהן: המדינה משקיעה מילארדים בחינוך, אך כולנו יודעים שאם לתלמיד חסר הסנדוויץ' שעולה לה שקל, כל ההשקעה שלה בו תרד לטמיון.

עבורנו זה גם מסר. לא כל דבר צריך להיפתר במיזם חסד. קל להתמכר לסגנון החשיבה הזה, אך הוא מזיק ורק מעמיק את הבעיה. כיוון החשיבה צריך להיות כיצד לא להפוך את הילד לנזקק, ולכך יש פתרון פשוט שיכול לפתור גם הרבה בעיות נלוות כמו קנאה ושנאה בין ילדים. אם התלמוד תורה יודע להעניק ארוחת צהריים בשרית, אין קל יותר מלהחליט שהוא גם מעניק את הסנדוויץ' בבוקר ובכך לחסל את המושג שילד פותח את היום בלי אוכל בצורה שלא תותיר צלקת בנשמתו. לכן עדיף להפעיל את הלחץ במקום הנכון, לא על הציבור שישמח לתרום לעוד מיזם חסד, אלא על מי שיכולה לממן זאת בקלות, המדינה.

ובמעבר לא כל כך חד ליהודי שזכיתי להכיר שהיה לו בקושי לחם לאכול, אך משאת נפשו הייתה להעניק אוכל בדרך מכובדת ליהודים אחרים.

ר' משה דייטש ז"ל קראו לו, מהיהודים ה'פשוטים' כביכול של ירושלים של מעלה. כל כך פשוט, שהוא ישב תמיד בירכתי בית המדרש. כל כך פשוט, שהוא נחשב אצל כולם לבדחן שתמיד תהיה לו הבדיחה הנכונה במקום הנכון. כל כך פשוט, שהוא קם כל יום בשלוש לפנות בוקר, ידע ש"ס בעל פה, ניהל את מניין הוותיקין המפורסם ב'אמריקנר שול' בירושלים, והיה אביהם של עשרות נדכי לב. אבל כולם הכירו אותו כמשה דייטש הפשוט, שעובד למחייתו בחברה קדישא. מהזן הנכחד של יהודים מפעם, שבעולם המתוקשר של היום, התואר הרב הגאון יפגע בכבודם, אך עד לפטירתו בגיל 55 מעולם לא עלה בדעתי להוסיף את הכינוי ר' לשמו.

כששהיתי השבוע בארץ נכנסתי לנחם. תכננתי לשבת כמה דקות, בפועל ישבתי שם יותר משעה, לא נרגע מהסיפורים על הצדיק רבי משה, שעבורי יישאר תמיד משה, גדול מרבן שמו.

כסף לא היה לו, אבל לראות יהודי אחר אוכל היה משאת נפשו. חמישה עשר בחורים אירח כל שבת בביתו, ובאומנות שאין שנייה לה דאג לכל אחד למאכל או המשקה האהוב עליו. האחד אוהב ברוקולי והאחר אוהב לשתות ג'ינג'ר… הם עצמם לא יודעים איך הוא ידע, אבל הוא ידע.

בתקופה האחרונה כשהמחלה קיננה בגופו והוא עוד לא ידע, אך הרגיש שכוחותיו אוזלים, דפק בדלת בחור אחרי שהסעודה נגמרה. הוא בקושי עמד על רגליו, בעוד שעות עליו לקום לעבודת בוראו, אך הוא התחיל הכל מחדש, הגיש לפניו את המאכלים וישב איתו יותר משעתיים במאור פנים.

אברך נוסף שנכנס לבית מספר: “היינו שני בחורים מבוגרים. הוא זיהה אותנו אחרי הטיש אצל הרבי מ'תולדות אברהם יצחק' מסתובבים בחוסר מעש והציע לנו ללמוד איתו בחברותא עד ותיקין. שלוש מסכתות הוא גמר איתנו, והעניק לנו חיים. מאז, כשהתקשתי להירדם ירדתי בשלוש לפנות בוקר ל'אמריקנר שול' להיות לידו. שם גיליתי דברים מופלאים. היה לו סדר לימוד שכלל מקצועות רבים, אך כדי שאף אחד לא יבחין בכך, הוא מעולם לא ערם את הספרים לידו, אלא כשגמר ללמוד בספר, קם ולקח מטאטא לטאטא כביכול את הרצפה, וכשהגיע לארון שלף את הספר הבא.

“אך האומנות הגדולה ביותר הייתה לראות אותו מכין את הקידוש. הוא רמז לי: ליד המקום הזה תשים בקבוק יין בשביל… שם תשים בוטנים בשביל… ואף אחד לא ידע".

לשבעה נכנס יהודי ספרדי שמספר בדמעות: “כשנולדה בתי לא היה לי שקל. ניגשתי אליו ונתתי לו 18 שקל וביקשתי להשתתף בקידוש בצורה דיסקרטית. בפועל אחרי התפילה הוא הכריז שתרמתי את כל הקידוש".

כשיהודי שנפשו התערערה היה צריך לקחת תרופות ולא רצה, שיתף אותו ר' משה שגם הוא לוקח תרופות הרגעה, התייעץ איתו לגבי המינון וסיפר לו מתי הוא לוקח. מאז שמח היהודי לספר לכולם שגם משה לוקח תרופות כמוהו.

הבן ר' יהושע, מספר לי כי אתמול הגיעה לשבעה אישה לא בריאה בנפשה שאביו החזיק את כל ביתה. שעות היה מעניק לה כדי להרגיע אותה למען הילדים. היא שמחה לספר לכולם עד כמה היא הייתה אוזן קשבת עבור אביהם ודאגה לו.

והיהודי ה'עובד' הזה שקם בשלוש לפנות בוקר לא ויתר עד יומו האחרון על מסירת שיעור בתשע וחצי בלילה ליהודים ‘עובדים' כמוהו. הלוואי שנזכה להקים דור של ‘עובדים' תרתי משמע כמו ר' משה ז"ל.