למצוא אשמים? אולי הגיע הזמן לקחת אחריות

הישועה לא תבוא מהאשמה של גורם כזה או אחר, אלא דווקא מלקיחת אחריות אישית

לפני מספר ימים הופיע בפני ועדת החקירה הממלכתית לאסון במירון ראש אגף המבצעים במשטרה לשעבר, שהעיד על כך שהתריע בפני המפכ"ל על הסכנה שבקיום אירוע הילולא המוני כל כך. לדבריו, המפכ"ל לא קיבל את המלצתו ולא הסכים לצמצם את נוכחות הקהל בהילולא. בכיר אחר במשטרה שהעיד כמה ימים לפניו, הסביר את ההיגיון שעמד מאחורי האישור: "סברתי שלא נצליח להגביל את כמות האנשים. ידעתי מה קורה בעם ישראל ולכן נצמדתי לפרקטיקה".

בעקבות הדברים שצוטטו מפי המפכ"ל, יצא לי לשמוע השבוע מישהו שדיבר על האשמה של המפכ"ל שהובילה לאסון. אינני מבקש להיכנס לדיון על נכונות הדברים (מה גם שהדברים נתמכים בשלב זה בעדות צד אחד בלבד), אבל מאוד הציק לי לשמוע דווקא מאדם שידוע בציבור כמי שהקפיד לעלות למירון מדי שנה בל"ג בעומר, כיצד הוא נתפס לאפשרות להאשים דווקא את אנשי הרשויות באחריות לאסון הנוראי. שהרי לו נניח שבאמת המפכ"ל אשם, האם מישהו יכול להפחית מהאשמה שלנו – כציבור – למצב שהוביל לאסון?

מתוך הדברים נזכרתי במאמר שכתבתי בימים שלאחר האסון. התחושות היו קשות, ולמרות שהדברים היו ראויים לפרסום, חשתי כי אין זה מן הראוי. משחלף זמן, ועל רקע שיח ההאשמות שמתנהל בצל דיוני הוועדה, נראה כי בשלה העת לפרסם את הדברים. והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית.

• • •

אין הרבה מה לומר אחרי אסון כל כך קשה. אבל כולם יודעים את האמת. למרות זאת, אין מספיק אמיצים שיהיו מסוגלים לומר אותה. כי האמת היא שכולם אשמים, ואין את מי להאשים. כולם אשמים, כי האסון התרחש על רקע של מציאות קלוקלת מכל כך הרבה בחינות; ואין את מי להאשים, כי כולם בסך הכל פעלו בתוך המציאות הקלוקלת הזו, אז מה הם כבר יכלו לעשות. במצב כזה, גם קטני אמונה מכירים בכך שגזירה היא מלפני הקב"ה.

מגוחך יהיה לחפש אשמים, כי האסון הזה בעצם כבר קרה כל כך הרבה פעמים. מצבי הסכנה הללו, ורבים אחרים כמותם, כבר עמדו על תילם פעמים כה רבות. רק שהפעם היה גם גפרור ששלח בערמה אש מלחכת. מגוחך לחפש אשמים כי גם מתוך זירת המוות המשתקת, פלוני ניצל בגזירת עליון כי שכב מתחת לרגליים של אלמוני והצליח לשאוף מעט חמצן, ופלוני אחר נמחץ לא עלינו כי הוא שכב בזווית קצת שונה. אז מי אשם בזה?

זה רגע שבו רק אדם שלא מחויב לשום מערכת, יכול להרשות לעצמו לומר שכולם אשמים. המדינה אשמה, המשטרה אשמה, בג"ץ אשם, החכ"ים אשמים, הרשות למקומות קדושים אשמה, ההקדשות אשמים, ארגוני החסד של מירון אשמים, עסקני החסידויות אשמים, וגם הציבור אשם. הנה הוקמה ועדת חקירה, ואף אחד לא צריך להידחף בתור אליה: יש מספיק אשמה בשביל לחלק לכולם. אפילו הוועדה עצמה אשמה, איפה היא הייתה לפני עשר שנים?!

דווקא בגלל שהמציאות בהר הייתה כזו כבר במשך עשרות שנים, אין את מי להאשים. האשמה מתחלקת בשווה בין כל מי שהיה שותף לקיום האירוע. מי שתכנן, מי שאישר, מי שניהל, מי שהשתתף, כולם כולם היו חלק מהמון ששעט יחד עם ההמון. שעט, רמס, ונרמס.

אז זה לא רק שכולם אשמים, אלא זה בעיקר שאסון כזה דורש חשבון נפש ולא חיפוש אשמים. אילו היה אשם ספציפי עוד היינו יכולים לזהות שהוא האשם. אבל חשבון הנפש הוא על המציאות הקלוקלת. הקב"ה מראה לנו בעיניים שאין את מי להאשים, כולם לא בסדר ואין את מי להאשים.

• • •

ואולי חשבון הנפש הוא של המציאות הזו, כבבואה להתנהגות שלנו כחברה. האסון צמח על קרקע של חברה שסיגלה לעצמה דפוסי התנהגות שהפכו למקודשים וחקוקים בברזל. הרי במקרו אנחנו חברת מופת ששקועה בתורה, בחסד ובעבודת השם מופלאה. אבל גם במירון המקרו היה למופת, הילולא, תפילות, טיש חסידי, הדלקה. רגעים נעלים ונשגבים. גבוה מעל גבוה.

אבל המיקרו, אוי המיקרו. יש אצלנו פינות שהמציאות בהן היא כה קלוקלת עד שאין אפילו את מי להאשים. יש שנאת חינם שמובילה למַסחָרָה רדודה בנשמות טהורות שמבקשות ללמוד תורה. יש מחלוקות נוראות שקורעות קהילות לגזרים – הנפש שלנו כבר התרגלה למחזות זוועה של נחילי צעירים חובטים ומכים כחלק ממחלוקת קהילתית כלשהי – ומי מדבר על הסטנדרטים החברתיים שחונקים ולוחצים בשידוכים ובעוד כל כך הרבה נושאים. מי מאיתנו יכול לומר שהוא לא חילץ את עצמו פעם או פעמיים כשבדרך הוא רומס מישהו שלא נולד למשפחה הנכונה, או שאיננו מקושר כראוי להיכן שצריך.

ככה אנחנו. כחברה, יש לנו אידיאלים מושלמים. תלמידי הישיבות שוקדים על תלמודם בעיון מופלא, ובונים בתים מתוך שאיפות קדושות ונעלות, בקהילות קדושות שמהוות בית משכן להשם ולתורתו. העולם הרוחני נמצא בגאות מדהימה. גבוה מעל גבוה. אבל כולם יודעים שבשביל הגישה שמוביל אל הקודש וממנו, הגדר לא בנויה כמו שצריך, הרצפה מחליקה, נשמות קדושות נרמסות תחת רגלי ההמון ששועט אל הקודש.

והפינות הללו הן כל כך חשוכות, שאין אפילו את מי להאשים. מי אשם? עסקנים קטנוניים שאין להם בראשם אלא חשבונות צרים של השתייכויות קהילתיות שמותירות בצד הדרך את החלשים והמסכנים? ראשי ישיבות שרוחצים בניקיון כפיהם מוקפים בעדת תלמידיהם המובחרים? מנהלי מוסדות שסוחרים בנשמות רכות ואומללות? שדכנים ציניים שמנווטים הורים לתוך זרמים שוצפים של מחויבויות?

הם אשמים? כן! אבל לא רק הם. כולם אשמים. כי כולם זורמים יחד איתם בתוך המציאות הקלוקלת שכולם חלק ממנה. הדוחק הוא עצום, אין לנו חמצן, אנחנו רומסים בדרך את מי שלא שורד, נאנחים ונאנקים, אבל ממשיכים להתדרדר במורד הזרם. היחיד מנסה להרים ראש, אבל הוא לא מצליח מול ההמון. הכלל, ההמון, מנצח באכזריות.

מיהו אותו כלל? מי אשם ביצירת המפלצת הרוצחת הזו? כולם יחד יוצרים את המציאות החברתית הקלוקלת, וכולם פועלים בזירה הזו בעל כורחם. במצב כזה, אין טעם לחפש את האשם, כי זה לא יעזור. התיקון יבוא רק מתוך הכרה במציאות הקלוקלת. הכרה שתיתן לאינדיבידואל את הכוח להתרומם מעל הקולקטיב ולשאוף מעט חמצן מוסרי נקי. הכרה שתיתן לאינדיבידואל להכריז שהוא אל השביל המקולקל הזה לא נכנס. יהא הרגע נשגב ככל שיהא, הוא לא יהיה חלק מהמון שזורם בתוך מציאות קלוקלת.

אז תפסיקו לצפות שהקולקטיב יתקן את עצמו, כי הקולקטיב מקפץ בדבקות לקול צלילי המוזיקה הרועשת שעל הבמה, והישועה לא תבוא ממנו. הישועה תבוא רק מהאינדיבידואל. והאינדיבידואל הוא אנחנו, אני, אתה, וכל אחד מאיתנו.