למצוא את נקודת האיזון

מונופול האוצר על גיבוש תקציב המדינה יוצר גירעון דמוקרטי וחברתי. יצירת נקודת איזון חדשה בין הדרג המקצועי לנבחר – הכרחית להמשך הצמיחה בישראל

ימים ספורים אחרי חג חנוכה האחרון התכנסו כמה מהכלכלנים הבכירים בישראל לדיון במכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן. כמקובל בכנסים מצומצמים ומקצועיים מהסוג הזה, חוקרי המכון הציגו מחקר חדש ואחריו הייתה אמורה להיפתח מחלוקת בין היושבים סביב השולחן הארוך האם כותבי המחקר צודקים במסקנתם או שמא טועים. אלא שבאופן שעשוי להיראות מפתיע, רוב ככל אנשי המקצוע היו תמימי דעים שעיקרי המחקר עומדים בעינם.

אירוע שכזה עשוי להיראות מפתיע עוד יותר, מכיוון ומסקנת המחקר הייתה שצריך להגדיל את ההשקעה של מדינת ישראל בתשתיות ציבוריות שונות – מכבישים ורכבות ועד למערכות הביוב שלנו – בסכום עצום של עד 30 מיליארד שקל בשנה, כל שנה, לאורך מספר שנים.

להגדיל את החוב – לא להעלות מיסים

השקעה שכזו אינה מותרות אלא הכרח, אמרו מחברי המחקר, כדי להבטיח צמיחה בת-קיימא של המשק הישראלי שנים רבות קדימה. במידה ולא תתבצע השקעה שכזו, ישנה סכנה אמיתית שלאורך זמן לא נוכל להמשיך לצמוח בקצב הנוכחי, על כל המשמעויות שיש לכך לאפשרויות המימון של המשק את הפעילות החומרית והרוחנית שאנחנו חפצים בה.

אם זה לא מספיק כדי ליצור מחלוקת, אזי בדומה להמלצות שפרסם לאחרונה בנק ישראל, כותבי המחקר הגדילו ואמרו שאת המימון לסכום העצום הזה המדינה צריכה להשיג על ידי הגדלת החוב שלה – ולא באמצעות העלאת מיסים. אולם כאמור, למרות כל אלו – רוב אנשי המקצוע הסכימו על עיקרי המחקר. ברור היה להם שזוהי הדרך הנדרשת על מנת להבטיח את המשך הצמיחה של הכלכלה הישראלית – אבל עדיין נמצא מי שהתנגד.

##לאחר שהכלכלנים סיימו את דבריהם, הגיע תורו של בכיר באגף התקציבים במשרד האוצר האמון על גיבוש תקציב המדינה, שאמר בצורה חד משמעית שמהלך שכזה לא יצא לפועל.## זה לא יקרה, הוא הסביר, לא כי מדובר בטעות כלכלית, אלא כי מדובר בטעות פוליטית. אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יכניסו שיקולים 'זרים', כלומר שיקולים שאינם כלכליים גרידא, אל תוך סל תקציב התשתיות המיוחד. כך, חוששים באוצר, אנחנו עלולים להיקלע לסחרחורת גירעון פיננסי שתעיב על יציבותו של המשק הישראלי, כפי שכבר אירע בעבר ב-1985 ו-2003. אלא שהדאגה לגירעון הפיננסי יוצרת כבר עתה גירעון חברתי שילך ויחריף עם השנים.

גירעון דמוקרטי

בשל התנגדות פקידי האוצר כאן הסיפור נגמר. למרות שנבחרי הציבור הם הגורם המוסמך על פי חוק לקבוע את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל, דבר מהקונצנזוס הכלכלי לא הגיע אפילו לכדי דיון קצר בממשלה.

הסיבה לכך היא שכיום לאגף התקציבים יש הלכה למעשה שליטה כמעט מוחלטת בגיבוש ואישור מסגרת תקציב המדינה. הוא זה שקובע כמה כסף המדינה תוכל להוציא כל שנה על-מנת לממן את הוצאותיה השונות. שרי הממשלה לא מקבלים מהמשרד את כל הנתונים ההכרחיים כדי להבין לעומק את הצעת התקציב שהם נדרשים לאשר. אפילו אם היו להם את כל הנתונים – אין להם די זמן וידע כדי לעבד אותם.

תהליך אישור התקציב בממשלה נעשה בצורה בהולה ביותר: בתוך ליל שימורים יחיד. השרים מקבלים את הצעת התקציב רק ימים ספורים לפני כן, כך שאין להם זמן ללמוד את הנושא, לבקר את התקציב ואולי להציע לו חלופות. במובן זה, הדרג המקצועי, ולא הדרג הנבחר, הוא הקובע בפועל את המדיניות הכלכלית של ישראל. זהו גירעון דמוקרטי.

השליטה המוחלטת של אגף התקציבים במשרד האוצר בגיבוש תקציב המדינה מונעת מהציבור, דרך נבחריו, להשמיע את קולו וכך לצמצם במשהו את הגירעון החברתי.

אולם אין זה חייב להיות כך. יש למצוא נקודת איזון חדשה ומעודכנת שתבטיח שמצד אחד הגירעון הפיננסי לא יאיים על יציבות המשק הישראלי, אך מאידך שנבחרי הציבור יוכלו להביע את עמדתם ולהשפיע על הסוגיה הכלכלית-חברתית החשובה ביותר שעומדת לפתחה של הממשלה כל שנה. במחקר שביצענו בקרן ברל כצנלסון הגדרנו אילו נתונים השרים צריכים לקבל מהאוצר כדי להבין את ספר התקציב המוגש להם, אילו כלים יעמדו לרשותם כדי לעבד אותם והגדרנו את לוח הזמנים ההכרחי כדי שתהיה להם שהות לעשות זאת.

ללא יצירת נקודת איזון חדשה בין הדרג המקצועי לנבחר, אנחנו מסכנים את הצמיחה העתידית של ישראל. כל עוד לא ייעשה שינוי משמעותי באופן שבו החלטות תקציב מתקבלות, אנחנו לא רק פוגעים ביכולת של הציבור להשפיע, דרך נבחריו, על תקציב המדינה, אלא גם מסכנים באופן מעשי את רמת החיים הכלכלית שלנו ושל ילדינו.

• הכותב הוא חוקר בקרן ברל כצנלסון

הדרג המקצועי, ולא הדרג הנבחר, הוא הקובע בפועל את המדיניות הכלכלית של ישראל. זהו גירעון דמוקרטי