לפרוש בשיא

מהלך מפתיע
תארו לכם את הסיטואציה הבאה: לפני חמישה חודשים, נשיא המעצמה הגדולה בעולם ג'ו ביידן, היה מודיע על מסיבת עיתונאים דרמטית שלא מן המניין.
העולם היה מתמלא בספקולציות: האם הוא יוזם מלחמה נגד רוסיה? האם הוא מטיל סנקציות על ישראל? האם הוא מרענן את הארסנל הגרעיני? מה יכול להיות כל כך דרמטי?
וביידן היה עולה לפודיום, מיישיר מבט למצלמה ומספר ביושר: נער הייתי וגם זקנתי. זכיתי לתת את מיטב שנותיי למען המדינה, עשיתי כמיטב הבנתי כדי להצעיד את המדינה הקרועה הזו קדימה, אבל אני מרגיש שאני לא יכול למלא את התפקיד בצורה מיטבית עוד ארבע שנים. אשר על כן אני מודיע כבר עכשיו שבתום הקדנציה אני אפרוש לביתי.
לאחר אותו נאום הוא היה זוכה בעוד שמונה חודשי כהונה כמלאך גואל, כקונצנזוס, כמי שעשה את הבלתי ייאמן, את המעשה הלא אנושי בפוליטיקה העולמית. הוא היה פורש בכבוד וביקר, איש לא היה מערער על המורשת שלו או על הפעילות שלו במהלך הכהונה שלו, והיה חוזר הביתה כמלך בגדוד.
במקום זה, הוא החליט ללכת למסלול הארוך. להתגולל בזפת ונוצות. להיאחז בכיסא בשארית כוחותיו, להיות מושא לתחקירים כמה רופאים נכנסו לבית הלבן בשנה האחרונה, וכמה פעמים הוא התבלבל בשמות של אנשים קרובים אליו, ושיא השיאים: ההחלטה שלו להתייצב לעימות הנשיאותי, שם הוא פשוט נמחץ על ידי טראמפ.
משם הכל קרה במהירות, עד שהוא גורש מהבית הלבן במקלות. בלי כבוד, בלי הדר, בלי למנף את העשייה שלו לאורך השנים, ובלי לזכות באהדת הקהל.
במקום להיזכר כנשיא הטוב ביותר של אמריקה, הוא ייזכר כנשיא הראשון בהיסטוריה שנאחז בכיסא בכוח חרף ההידרדרות המנטלית שלו, ונזרק מהבית הלבן על ידי חבריו.

לא לדחוק
במסכת ברכות הגמרא מספרת על התמודדות לא פשוטה על תפקיד ראש הישיבה בבבל. שני המועמדים היו ראויים: רבה ורב יוסף. רבה היה עוקר הרים. למדן שלא היה כדוגמתו. דרש את התורה בכל שלוש עשרה מידותיה, השווה והקיש, חיבר והפריד, העילוי של עולם הישיבות.
מולו היה את רב יוסף. סיני. לא ברעש ה'. רב יוסף היה מתמיד עצום. לא היה תג בתורה שהוא לא הכיר על בוריו. ישב בצד בית המדרש וגרס בהתמדה עשרות שנים.
נו, במי בוחרים?
שלחו את השאלה לחכמי ארץ ישראל – והם הכריעו: רבי יוסף קודם. רב יוסף הוא הידען וזה קודם ללמדנות. אבל למרות הפסיקה החד משמעית שהגיעה מארץ ישראל – רב יוסף ויתר. הוא ידע שמשמיים לא נתנו לו הרבה שנות הנהגה, והחליט לא לדחוק את השעה ולתת לרבה את הכבוד.
לא פחות מ-22 שנה עמד רבה בראשות הישיבה בבל, והגמרא מספרת שזו הייתה הנהגה טוטלית. בתקופה המלוכה של רבה, רב יוסף לא קרא אפילו לרופא אליו הביתה (מנהג שמבטא מעמד – שכל נושא משרה היה נוהג בו), ונהג בהתבטלות מוחלטת מול רבה.
ומה המסקנה?
רב יוסף שהיה אמור למות, האריך ימים את כל ימי מלכותו של רבה וזכה להנהיג את הישיבה עוד שנתיים וחצי.
גם רש"י מביא במקום עוד דוגמה כזאת. דוגמה נוראה.
אבשלום.
הבן של דוד המלך שביקש למלוך בחוזקה, היה אמור להיות המלך בכל מקרה. הוא היה הבן הגדול, ואילו היה ממתין בסבלנות – היה מקבל את התפקיד על מגש של כסף.
אבל אבשלום החליט לדחוק את השעה. להקדים את המאוחר. לא לחכות ליד השם, אלא לעזור לו, וכולנו יודעים איך זה נגמר.

עוד היו מתחננים

רב יוסף, להבדיל ריבוא ריבואות של הבדלות, הוא תמונת המראה של ג'ו ביידן. היו לו כל הכלים, גם הרוחניים וגם הגשמיים, לעמוד בראשות הישיבה, אבל הוא ויתר. הוא לא דחק את השעה. הוא ידע שמה שמגיע לו הוא יקבל, ומה שלא – לא.

רגע אחד מאוחר מדי. הנשיא ביידן צילום: שאטרסטוק

ביידן עוזב את הבמה העולמית בראש מורכן. הוא לא פרש. הוא למעשה די נבעט מהמרוץ על ידי החברים הכי טובים שלו. כל כלי התקשורת שחיבקו אותו לאורך השנים, בעטו בגופתו באכזריות שאין שנייה לה.
אילו רק היה עושה את המעשה הנכון מראש, במקום מאמרים ארסיים שקוראים לו ללכת – כותבי המאמרים היו מחברים שירה על המנהיג הדגול שהוא היה. על המענטש שידע מתי ללכת, וכמו שאנחנו מכירים את הביזנעס הזה, הם אפילו היו מתחננים אליו לחזור.
ויש עוד הכרת הטוב קטנה.
למרות טענות מוצדקות על ההתנהלות שלו בחודשים האחרונים – העם היהודי חב לו הכרת הטוב גדולה על התנהלותו בימים הראשונים למלחמה. בימים שמדינת ישראל עמדה פעורת פה מול חזיתות מכל כיוון, שמחבלים עוד הסתובבו בבארי ונסראללה התלבט אם להצטרף לחגיגה ולטבוח בתושבי הצפון המבולבלים, הוא הגיע לפה עם שתי שייטות ומנע הידרדרות ביטחונית שקשה לראות איך היינו יוצאים ממנה.
ומי יודע: אולי זו הייתה שעתו, אולי זו הייתה משימתו וייעודו בעולם. וברגע שנגמרה – השעה דחקה אותו.
אנחנו נזכור ממנו את הדברים הטובים ואת מוסר ההשכל הבא: תמיד תפרשו לפני שיפרישו אתכם. תשאירו מעצמכם טעם של עוד. כשאתם מרגישים שעוד רגע אתם ממצים או שממצים אתכם – תמשיכו ליעד הבא.
וזה נכון גם לכל דבר בחיים. לאירוע שאתם מגיעים אליו, לפגישה עם אנשים, ולכל מיני אירועים קטנים שלנו לאורך היום. אבל זה נכון גם למשימות הגדולות של החיים. וזה לגמרי משתלם. תשאירו מעצמכם זיכרון טוב, כי אם תיאחזו בקרנות המזבח, זה בדיוק מה שיזכרו מכם.

הרס עצמי
ההתנהגות של חלקים בחברה הישראלית אל משפחת ארגמני בשבוע האחרון, מלמדת בעיקר על השבר הנפשי שיש בעם הזה. הציבור בהמוניו זקוק לטיפול תרופתי – ודחוף.
לא יודע כמה מהקוראים עקבו, אבל בשבוע האחרון נהיה טרנד בשמאל הישראלי לקלל ולגדף את משפחת ארגמני על כך שהעזה להצטרף לראש הממשלה לנסיעתו לארצות הברית.
צריך להסביר משהו: קשה להפריז בחשיבות הנסיעה של נתניהו בימים האלה. אנחנו זקוקים לתמיכה אמריקנית להמשך הלחימה. דעת הקהל האמריקאית משפיעה על העולם כולו, יש להם כוח סגולי גדול בהרבה ממספר התושבים, ולכן כל מה שמדינת ישראל יכולה לשלוח בשביל להטות את דעת הקהל לטובת ישראל הוא אקוטי.
אין ספק שהסיפור של נועה ארגמני כבש את העולם. הילדה שנחטפה בדיוק כשאמא שלה הייתה חולה במחלה הארורה ושכבה על ערש דווי, והתנהל מרוץ נגד השעון להחזיר אותה בשביל לראות את אימה, תפסה את כל המהדורות בעולם.
נועה היא גם שגרירה טובה. היא מספרת על העינויים והסבל שעברה ופותחת חרך המגלה את הנבזות והרשעות של האויבים שלנו. אין שום ספק שהנסיעה שלה היא אסטרטגית למדינת ישראל בימים אלו. ואם היא אסטרטגית – זה לכולם. לימין ולשמאל. למרכז ולפריפריה. כולנו פה במלחמת קיום.
אבל יש חלקים בעם שלא אכפת להם למות או להינזק, העיקר שביבי יינזק יותר, ובימים האחרונים התחיל קמפיין אכזרי נגד ארגמני 'הביביסטית' ש'נותנת לגיטימציה' לנתניהו בזה שהיא נוסעת איתו.
לפעמים אתה צובט את עצמך כדי להיות בטוח שאתה קורא נכון. היא, ששילמה מחיר בלתי נתפס, שמונה חודשים במרתפי החמאס, הייתה יכולה להגיד שהיא רוצה תקופה לעצמה, שקשה לה עכשיו עם החשיפה המרובה, שהיא רוצה להשקיע בשיקום הנפש והגוף.
אבל לא.
היא התגייסה עם אביה כמו לביאה, ונרתמה לכל משימה שהוטלה עליה. בתמורה היא חוטפת רעל ואכזריות בלתי נתפסים.
מדובר באותם חלקים ב'מחאה' שניסו לפני שמחת תורה לחרב את הכלכלה הישראלית, להרוס את הצבא, לפגוע במעמדה הבין-לאומי של ישראל – כדי לחסל את הרפורמה, את נתניהו, או את שניהם יחד.
אם פעם חשבתי שיש סיכוי להידברות, וצריך להושיט יד ולראות איך יושבים ביחד, ההתנהגות כלפי ארגמני מלמדת שלפני שיושבים לדבר, כדאי שהם פשוט יקבלו טיפול. אלו אנשים שהשנאה עיוורה אותם, אלו אנשים שמנגנון ההרס העצמי גבר על הרצון המקורי שלהם – כך אני מאמין – לתקן ולעשות טוב.
בתוך שאר חולי עמך בית ישראל, אכי"ר.