פרשת פקודי
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לט מב).
"באומנויות של עשיית המשכן (כגון טוויה, אריגה, נגרות עץ וכו') כתבה התורה על הצורך ב:'רוח אלוקים בחכמה ותבונה' 'ולחשוב מחשבות' וכדומה.
ויש להבין, מה צריך כל כך מעלות רוחניות לעשיית המלאכה? עוד יש להבין מדוע הזכירה התורה בזה י"ח פעם 'כאשר ציווה השם את משה' הלא ידוע שכמה גופי תורה נלמדים מאות אחת בתורה" (זכרון מאיר לגר"מ רובמן).
אישה הייתה בירושלים בשם אסתר וובר. היא גידלה משפחה גדולה לתפארת, וסמוך לחתונת בתה הצעירה עלתה בחטף השמימה לאחר מחלה קשה.
מעולם לא הייתי יודעת לספר לכם על אודותיה, אלמלא ילדיה שביקשו ממני שאכתוב עליה ספר מזיכרונותיהם.
הרבה למדתי מהאישה הזאת, שלא הייתה רבנית דגולה או מפורסמת, אבל כל מעשיה היו לשם שמים.
"מהרגע שיצאה שבת התחילה אמא להתכונן לשבת הבאה", סיפרו לי הילדים. "היא הייתה מחזירה את הפמוטים לוויטרינה, מבריקה אותם ומכוונת 'לכבוד שבת קודש'". פותחת שער לשבת הבאה.
שמעתי את הסיפור הקטן הזה, ומשהו נרעד בי. גם לי יש פמוטים שצריך לנקות במוצאי שבת, ובזיכי שמן קטנים שצריך לשטוף, ואני עושה את זה מונוטונית, כמו הייתי סרט נע. אם עולה בי כוונה, זו רק אחת טורדנית קבועה שנדבקת בי בעקשנות וחוזרת על עצמה: "יהי רצון לסיים מהר, ולהספיק גם כביסה נוספת. אמן". כשאני מסיימת, יש לי פמוטים מבריקים בוויטרינה; וכשהיא הייתה מסיימת, היו לה גם פמוטים נקיים וגם קדושת שבת. בלב.
היא הייתה מכבסת בגדי שבת ואומרת לכבוד שבת, תולה מפה לבנה, מנקה את הפלטה לשבת הבאה, מקפלת מפית חלות, והכל היה מקשה אחת של: לכבוד שבת קודש. והכל במוצאי שבת.
"אלא העניין הוא שבעשיית המשכן וכליו היו צריכים לכוון לרצון השם למה שכיוון בעשייתו, ולזה צריכים את כל המעלות הנ"ל כי לא היה זה כמעשה אומנות של חול. ולזה הצריכה התורה בעשייתו לחזור פעמים רבות כאשר ציווה השם את משה. כי היו צריכים לעמול ולהתעורר כל דבר לכוון לרצותך השם ולא להסיח דעת שיהיה כמעשה חולין" (שם).
פעם ירדה אלי שכנה צעירה במוצאי פורים. היא ביקשה ממני מלפפונים חמוצים בשביל בעלה שהיין גרם לו חמרמורת.
"ואיך היה פורים?" שאלתי אותה, בעודי מתכופפת להרים עוד שארית צלופן-סרט-צלחת.
"היה", היא ענתה.
"היה טוב?" הייתי עקשנית.
"לא יודעת…" היא פתאום הייתה כנה מאוד.
"לא יודעת מה היה, עם כל התחפושות לילדים, ומשלוחי מנות חסרי מנוחה, וקריאת מגילה בהולה, וסעודה שנגררנו אליה עם מנה אחרונה מרשימה. הרגשתי כמו בקרוסלה ענקית. עליתי עליה בבוקר, ירדתי ממנה עכשיו. אין לי מושג מה היה שם באמצע. בלאק אאוט. לא הרגשתי את פורים בכלל".
זה הכה בי. הרגשתי איך היא הלכה לאיבוד בתוך הארמון עצמו. היא אמנם הייתה בו, אבל מצאה את עצמה אבודה.
כולנו מגיעות אל הארמון, לומדות ימים רבים גינוני מלכות ומתלבשות עם כל הקודים הכי מדויקים של הנסיכים. כולנו נכנסנו אל המסדרונות הפנימיים, לאחר שחנכנו את הכניסה במסיבת בת מצווה עליזה גדושת לזניות והפרשת חלה.
אנחנו מכירות את השפה, מבינות את ההלכות, שולטות במנהג המקובל, בהברה שמתפללים בה אצלנו, ובכל החומרות של פסח…
זכינו להיות שם, בתוך הפלטרין של מלך. עם הדיוקים, בלי פשרות.
אבל פתאום נעלמת מאיתנו הדלת האחרונה. מבוכה באה אל ליבנו. רגע, בשביל מה בעצם הגענו עד לכאן? ומה תכננו בכל זה?
שמונה עשרה פעם חוזרת התורה "כאשר צוה השם את משה", שמונה עשר מפתחות היא נותנת להיכל, שמונה עשר סימני דרך בפלטרין.
כל היום אנחנו בונות משכן. רוקמות את כתליו, מרכיבות את יריעותיו, מעמידות את אדניו. בריתות וחלק'ה, בר מצוות ובת מצוות. שואפות להשיא אותם, להקים להם בית. ובינתיים עוברות במרוצה על פני היום יום שלנו שיש בו תפילות וברכות, שבתות וחגים. מוסרות את הנפש על קיום כל הלכה והלכה.
לשם מה? האם השאלה הזאת מהדהדת בקרבנו כל הימים? האם אנחנו זוכרות אותה במהלך העבודה והבנייה? האם היא עולה בנו? מרימה אותנו? מביאה אותנו אל הדלת האחרונה ממש, לפני השם?
אני רוצה לחיות באמת. להגיע עד הרובד הכי עמוק של החיים שלי, לקלף את הציפוי החומרי הפשוט, ולא להישאר שם כל הימים…
אני רוצה להרגיש את המטרה האמיתית כשאני פותחת סידור או בוחרת תמונות לאלבום דיגיטלי של חלק'ה, כשאני מרכיבה עוד מנה אחרונה לשבת ומרוקנת מגירה כדי לנקות לפסח. אני לא רוצה להתרוצץ כל חיי במסדרונות הארמון בלי להגיע אל המלך.
יש לי מפתח. פשוט, חלק וקל. כאשר ציווה השם. לחשוב על כך להבזק של רגע. למלמל שלוש מילים. לכוון שבריר זך של מחשבה.
לשם מצווה. לחשוב עוד פעם לשם שמים, לכוון לעשות רצונך. לכבוד שבת קודש. לכבוד הקדושה של הילד שלי. לכבוד מצוות פורים. לעשות רצונך חפצתי.
את כבר קוראת טור של פרשת שבוע, אני כבר כותבת אותו.
בואו נחשוב רגע. שיהיה 'כאשר צוה השם את משה'. לגעת בקרבת אלוקים, להגיע עד הדלת האחרונה ממש.
