דוד דמן
כ"ט טבת התשפ"ו
ניחום אבלים קצת מאוחר, סיפור מיוחד שמתחיל בבית העלמין בפראג, והרגעים שבהם צריך לומר את האמת בקול גדול. וגם 14 מעלות מתחת לאפס בקרעסטיר
1.
פגשתי אותו בשטיבל בשבת וקצת התביישתי ממנו. נזכרתי שלא הלכתי לנחם אותו. בכל זאת חבר קרוב. בכל זאת אברך חשוב מאוד, תלמיד חכם עצום. יש אומרים שהוא אוטוטו הופך לדיין. אבל הרב מנחם מנדל וייזר לא עשה עסק גדול כשניגשתי אליו בהכנעה גדולה ובבושת פנים וגמגמתי באוזניו את משפט הניחום שאומרים בשבת.
ר' מנדל הוא צעיר בניו של אביו המנוח הרב יעקב יהודה וייזר זצ"ל, ששנים רבות היה השוחט של הקהילה החרדית בווינה וכשלעצמו היה יהודי חסיד, ירא שמיים ויודע ספר. מה שמעניין בכל זאת בהיסטוריה המשפחתית של האב והבן הוא שהאב התגלגל מישיבת בעלזא, שבה למד, לחב"ד, ואילו הבן סגר את המעגל ועוד בתור בחור בחר לשוב למקור מחצבתו בבעלזא. כך או כך, מצבו הבריאותי של האב הלך והתדרדר מאז הקורונה ולאחרונה השיב את נשמתו המיוסרת ליוצרה.
לאחר שאמרתי את המשפט והתנצלתי שלא הספקתי לבקר בבית האבלים בגלל השמחה, וכיוצא באלו תירוצים מהגורן ומהיקב, דיברנו קצת על אביו המנוח. הוא סיפר לי על דא ועל הא, אבל אנקדוטה אחת צדה את ליבי. אמרתי מייד: "נִישְׁט אִין שבת גֶערֶעדט", והבטחתי לעצמי שהסיפור הזה הולך להתפרסם בטורי הבא ויהי מה.
למעשה, אביו שברח מהכבוד מעולם לא סיפר לו אותו, הסיפור נודע רק בימי השבעה. כל מה שהוא ידע הוא שאביו למד כל שבוע בקפדה את הספר הקדוש 'כלי יקר'. הוא הגה בו רבות וידע לצטט כמעט כל קטע ממנו. אף אחד לא הבין מפני מה בחר לו דווקא את הספר הזה, עד לרגע שבו סופר הסיפור הבא בבית האבלים:
2.
ר' יעקב יהודה ביקר פעם בפראג. זה היה לפני עשרות שנים. הוא הגיע לקבר של ה'כלי יקר' כדי להתפלל, אך מה שראה שם זעזע אותו מאוד. על הקבר ישבה חבורת צעירים גויים שהשתכרו כהוגן. בקבוקי שתייה היו מפוזרים מכל עבר והמחזה היה מחפיר מאוד. זה נגע לו מאוד בלב, קשה היה לו לראות את חילול הקודש.
מה אני, למשל, הייתי עושה? הייתי מרים את קולי על החבורה, גוער בה כהוגן ומסביר שזה לא מקום להתהולל בו. אולי אף הייתי מזמין את המשטרה כדי לגרש אותם. אולי אפילו הייתי כותב על כך בזעזוע בטור הבא.
אבל ר' יעקב יהודה היה איש עדין מאוד וגם בעל מחשבה מקורית. במקום לצעוק ולהתווכח עם גויים שממילא לא מבינים את הסוגיה, הוא קיבל על עצמו באותו רגע קבלה. בעקבות חילול הקודש שנגרם לצדיק, הוא קיבל על עצמו ללמוד ולהגות בספרו. מאותו יום ואילך, עד שנותיו האחרונות, הספר כלי יקר לא מש משולחנו. זה היה התיקון השלם האישי שלו לאירוע המחפיר שאחרים ביצעו.
ר' מנדל הבן ראה בסיפור הזה את תמצית חייו של אביו, שהתבססה רק על מחשבות איך לעשות נחת רוח לבורא יתברך ולתקן את העולם במלכות ש-ק-י. אבל בעיניי המסר עמוק הרבה יותר ואני חושב שהלוואי שכולנו היינו מתברכים בקו מחשבה דומה. במקום למחות, לצעוק, להשתולל ולחנך את האחר, ובצדק רב, העדיף לתקן את עצמו. לעשות בעצמו את התיקון הנדרש. המחאות היו אולי מגרשות את הרוע, אבל לא היו מנפיקות ערך מוסף רוחני כלשהו לטובת הצדיק. אין כמו תיקון מושלם לאירוע כזה מאשר צעד של "עשה טוב" שכזה. בזכות השיכורים האלו, שבטח נשארו להשתכר עד סוף ימיהם במקומות אחרים, זכה ר' יעקב יהודה להכיר את הספר הנפלא והקדוש הזה על בוריו.
היום הטרנד הכללי הוא למחות נגד כל פרצה. גם כשברוב המקרים אלו שמוחים נגדם, אם זה בענייני שבת או קדושה, בכלל לא מבינים על מה המהומה. המחאה המקורית של השוחט מווינה בטח אפקטיבית פי כמה.
3.
כלפי מה הדברים אמורים?
הרעיון הזה של לתקן את העולם באלימות, שרפת פחים, חסימת כבישים, התאכזרות אין קץ לאזרחים תמימים וכמובן דיבור גס ומחוספס על גדולי ישראל שהעזו לחשוב אחרת – לא יכול לבוא בחשבון בשום מצב. גם כשמדובר בגזרת הגיוס. אם אתה רוצה לתקן משהו, תתקן את עצמך. תחשוב על צעדים של עשה טוב. גם כשאתה יוצא להפגין, עשה זאת בדרך של עשה טוב, של ריבוי אור, ולא בדרך המופרעת שהתוו בקפלן או להבדיל בקסבה של מאה שערים.
בחורי ישיבות שנשלחים לבצע מעשים אלימים שמשחיתים את הנפש ושהופכים את הנפש העדינה של בן תורה לפורע גס רוח, מה שאינה אמורה בשום אופן להיות, רק מעבירים את השיכורים מהמקום שלהם למקום אחר ותו לא. דברים טובים לא נקנים בדרכים שהיהדות של ה'מסילת ישרים' סולדת מהן. אנחנו מנסים להסביר לעולם כל הזמן שהתורה מעדנת את האדם, שבית המדרש מזכך את החומר הגס שלנו, אבל אז במחי הפגנה אחת כל האקסיומה הזאת נהרסת כליל. חילול השם שנגרם חמור אלף פעמים מכל גזרה אחרת שאנחנו מכירים.
צריך להגיד את זה שוב ושוב ושוב ולא לפחד. יהודים לא חוסמים כבישים. יהודים לא מתעללים בחתנים ובכלות שממהרים לחתונות שלהם, או בחולים שמחכים להם בקוצר רוח בחדרי הניתוח. יהודים חרדים מוחים בדרך אחרת. כשצרה או גזרה מתרגשת עלינו, לצד הפעילות העסקנית הנדרשת, אנחנו מוחים בדרך שבה נקטו אבותינו. לומדים יותר. לאו דווקא בספר 'כלי יקר'. מתפללים יותר. נותנים צדקה יותר. וגם כשיוצאים למחות ברחובה של עיר לעצרת תפילה, עושים זאת בתיאום ובדרכי נועם.
עקבות בשלג
קררר…
יצאתי מהבית אל הרכב ובתוך דקה הפכו אוזניי לשומעות ואינן מורגשות. האף גם הקפיא את עצמו בשנייה. האצבעות בתורן הזכירו לי שעוד מעט גם הן יוצאות לגמלאות. רק כשנכנסתי אל תוך הרכב כדי לעלות על הציון לאחר חצות, כדי שאוכל לומר תהילים, וראיתי על המסך את המספר 14, הבנתי את גודל השעה.
מינוס ארבע עשרה מעלות!
אם צריך לברך שהחיינו או לא על הפעם הראשונה שרואים ספרה מעין זו מתנוססת מול העיניים, אינני יודע. צריך לשאול את זקני קרעסטיר. אבל "הגומל" בוודאי יש לברך לאחר ששהית רבע שעה בחוץ ולא הפכת לבובת שלג הונגרית.
לא שלא אמרו לי. לא שלא הזהירו אותי. אבל אני התעקשתי ובכל זאת באתי. בכל זאת, כבר כמעט חודשיים לא הייתי כאן, והגיע הזמן לחזור ולספר לרבי ישעי'לה על החתונה ועל הישועות והנפלאות. אבל הקור הזה, רבותיי, הוא משהו שלא נתקלתי בו מעולם. לא שאי אפשר להתגונן מפניו. אפשר להתעטף בצעיף טוב, מעיל צמר עבה, וקוטשמע קשמירי אותנטי וליהנות מהלבן משובב הנפש שעטף את העיירה כולה.
הכל לבן, אין בו מתום. העצים והמשמשים ומטעי הגפן לאורך כל הדרך אל הציון. בולאז' השכן אמר לי היום שכבר עשור לא נראה חורף קר ומושלג כזה בהונגריה. תתפלאו, אבל גם בקרעסטיר יש לי שכן. ועוד איזה. הוא עסיסי, יש לו שפם והוא חובב בירה מושבע. הוא הזמין אותי לדרינק ואני עדיין חושב איך להתחמק ממנו בלי שייפגע.
בולאז' הגיע לגור פה בעקבות חמיו, גוי עשיר כקורח שלא מצא מה לעשות עם הכסף שלו, אלא להרוס חצי רחוב ולבנות טירת פאר ענקית, שחלקה הגדול מוקדש לאחסון הרכבים העתיקים והיוקרתיים שלו מימי נפוליאון והלאה. פטר אומר שהוא בחר דווקא בעיירה הזאת כי הוא מרגיש כאן אווירה קדושה ועילאית. רק החצר לבדה היא עיר בפני עצמה. ערוגות ושתילים ועצים ושבילים אין סופיים מרוצפים במיטב סוגי האבן שפטר מייצר במפעלים שלו. הוא אחד מספקי האבן הגדולים ביותר באירופה, אולי הגדול שבהם.
בחוץ קר. בפנים חם. בתוך אוהל הציון חם בלבבות. יהודים לא מפסיקים להגיע ולשפוך את הלב ולהתחמם לאורו של הצדיק שכל ימיו חימם את ליבו של כל יהודי באשר הוא.
