צבי
גדלתי בבני ברק, למדתי באחת הישיבות הגדולות. כשהשדכנית הציעה למשפחה שלנו את רבקה, היא סיפרה שהיא בת זקונים ושחשוב להוריה שהיא תמשיך לגור בסמיכות אליהם – בנתיבות. בשיחות הבירורים שמענו כל כך הרבה דברים טובים, והיה ברור גם לי, גם להורים שלי, שהשידוך מתאים מכל הבחינות. הפגישות רק איששו את כל המעלות ששמענו עליהן קודם לכן. הייתי בחור צעיר ששואף לבנות בית של תורה. חשבתי, אם יש אישה טובה, אפשר לעשות את זה בכל מקום.
אז חשבתי.
שלוש שנים עברו והגעגועים לעיר הגדולה רק גוברים. בבקרים אני קם לכולל, אבל הלימוד מרגיש ריק. השטייגען של בני ברק בכולל הענק, עם מגוון עצום של אברכים בני עלייה, הוא משהו שאי אפשר להסביר. השיחות עם החברים שטחיות, אני לא מצליח לבנות קשרים אמיתיים. אני מרגיש שאני חי ליד החיים האמיתיים שלי, לא בתוכם.
כשאנחנו נוסעים להורים ואני פוגש את האחים שלי, את החברים שלי, אני רואה איך הם מתפתחים, מתקדמים, פותחים אופקים, ואני שואל את עצמי: זהו? אני אישאר מאחור?
ניסיתי, באמת ניסיתי. התייעצתי עם ראש הכולל, החלפתי כמה חברותות. אבל זה לא זה. אני מבין שאם לא אעשה שינוי, אתכנס לתוך עצמי. אני אכבה. אני אאבד את מי שחלמתי להיות, את מי שאני רוצה להיות באמת.
כשניסיתי לדבר עם רבקה היא נבהלה מאוד. אמרה שזה קשה לה, שהיא קשורה להורים שלה, שהם גם עוזרים לה מאוד, שהיא לא יכולה לראות את עצמה מתרחקת מהם, שהבטחתי. אני מבין אותה, באמת מבין. רק שאני כבר לא הבחור התמים והנלהב מלפני שלוש שנים. להישאר כאן זו גזרת כיליון עבורי.
רבקה
אני בת זקונים, נולדתי עטופה באהבה מכל בני המשפחה, אבל יותר מכל – הקשר עם אמא משמעותי עבורי. היא תמכה ופינקה אותי לאורך כל הדרך. היא החברה הכי טובה שלי והיועצת הכי חכמה שלי, זו שנמצאת איתי לפני לידות ואחרי לידות, שמזמינה אותי תמיד לשבתות, שאני יכולה לקפוץ אליה בכל רגע נתון והיא מוכנה לשמור על הילדים כשצריך. היא גם יודעת את מקומה. מעולם לא התערבה לנו בחיי הנישואין, ותמיד שמרה על מרחב מאפשר ומכבד.
גם לצבי אין שום בעיה איתה ובסך הכל שנינו רק מרוויחים מהתמיכה שלה ושל אבא. זה לא שאני מפונקת, אני פשוט צריכה אותם לידי. וזה לא רק הם, גם הרחובות כאן הם חלק ממי שאני, השכונה הזאת היא הבית שלי.
ועכשיו, כשצבי אומר שהוא רוצה לעבור – הלב שלי קופא. נכון, אני חוששת מהעול הגדול שייפול עלי בלי התמיכה היום-יומית של אמא, בלי העזרה עם הילדים, אבל מה שבאמת מפחיד אותי הוא פשוט להיות רחוקה ממנה. אני לא אשרוד את זה. אני יודעת.
צבי לא עושה את זה נגדי. גם אני שמה לב כמה קשה לו. אבל הוא הבטיח, הוא התחייב, הוא ידע שזה תנאי. אי אפשר לדרוש ממני לוותר על הקרקע שמחזיקה אותי. בלי אמא קרובה – אני אפול.
השק של צבי
צבי חי בתחושת מחנק. הוא נתן, באמת נתן, את השנים הראשונות לטובת רבקה ומשפחתה. אבל עכשיו הוא מרגיש שאם לא יקרה שינוי, הוא יאבד את אישיותו. לא מדובר בגחמה, מדובר בצורך עמוק: להתפתח, למצוא קהילה שמדברת בשפתו, להתגדל בתורה. לכן, כשהוא שומע “אי אפשר”, הוא מרגיש שהוא הופך שולי, שהצרכים שלו לא נחשבים, שהוא נמחק.
השק של רבקה
בשביל רבקה, המגורים ליד ההורים הם לא רק עניין של נוחות, הם חמצן רגשי. היא לא יכולה לראות עצמה גרה במקום אחר, ועם כל האכפתיות שלה למצוקה של צבי, היא לא מסוגלת לשמוט את הקרקע תחת הרגליים שלה.
מפגש השַׂקים
צבי ורבקה היקרים,
אתם משמיעים שני קולות אותנטיים בתוך קשר עמוק.
צבי, אתה צמא למשמעות, להתקדמות, להרגיש שאתה חי באמת.
רבקה, את זקוקה לקרקע רגשית, ליציבות, לתחושת מוגנות. אף אחד מכם לא “צודק יותר”. שניכם מבטאים צורך לגיטימי ועמוק של כל אדם במערכת נישואין. חיי נישואין בהגדרתם מחייבים ויתורים, לא כי הצרכים של האחד חשובים יותר משל האחר, אלא כי לשניכם מטרה אחת – בניית הבית השלם שבו לכל אחד מכם יהיה מקום של כבוד והערכה למה שהוא צריך.
אפשר לחשוב על מעבר זמני. ניסיון של חצי שנה, שבתות קבועות אצל ההורים, שיחה קבועה אחת לשבועיים לבדיקת התחושות.
אפשר לבדוק פתרון ביניים: אולי חיפוש של מסגרת חדשה בתוך העיר הקיימת, אולי נסיעה אחת לשבוע, ללמוד עם חברותא שייתן לך את הסיפוק שחסר. אבל מה שחשוב באמת הוא הבחירה המשותפת שלכם. מתוך הקשבה, הכלה, אמון ואכפתיות אמיתית, תמצאו מקום שהוא גם התחלה חדשה וגם המשך בטוח.
כששני אנשים בוחרים להקשיב – שם נבנה בית שלם, והיכן שתבחרו לבנות בסופו של דבר את ביתכם, תגלו שלמרות הקשיים, ואולי דווקא בגללם, תזכו לקשר וחיבור של אמת.
