לתחזק מוסדות תורה אינו דבר פשוט. האם יש פטנט להשיג תרומות בלי לקבץ נדבות?
אינני יודע אם אתם יודעים, אבל להחזיק בית כנסת הוא לא דבר כל כך פשוט. להחזיק כולל – עוד יותר לא פשוט, ובטח שלא ישיבה. אבל להחזיק מוסדות הוא סיפור אחר לגמרי.
אלו לא רק השיעורים וההדרכה הרוחנית, וזו לא רק האחריות הכלכלית על משפחות רבות. זה הכל ביחד, בכל זמן ועת, עשרים וארבע שעות ביממה.
אפשר לומר שההתמודדויות שעברתי במשך השנים בכל הקשור להקמת 'יביע אומר' חישלו במידה רבה את הביטחון שלי בבורא יתברך. בהרבה מצבים הגעתי להבנה הפשוטה שבורא עולם הוא המכתיב את הכל, ועם הזמן ההבנה הפכה לידיעה ברורה שעמדה תדיר לנגד עיניי.
הסיפור הבא התרחש בימיו הראשונים של 'יביע אומר', לאחר שיעור שמסרתי בחשיבות מידת הביטחון ויתרונותיה. ניגש אליי יהודי יקר וסיפר כי הוא בנו של הגאון הצדיק רבי שמעון גבאי זצ"ל, אדם גדול שהקים עולה של תורה בעיר נתניה.
"תדע לך שכל מה שאמרת בשיעור התקיים באבי", הוא אמר לי.
"למה אתה בדיוק מתכוון?" שאלתי.
והוא הסביר: "אבי זכה להקים רשת תלמודי תורה, סמינרים, ישיבות קטנות וגדולות וכולל המחזיק קרוב למאה אברכים. כל זה רק בזכות 'שער הביטחון' שלמד אבי. הוא העיד על עצמו שעל הספר הזה חזר שלוש מאות(!) פעמים.
"ואת כל מה שלמד הוא גם יישם: אבא מעולם לא ביקש כסף מאיש, וכל האימפריה הרוחנית שבנה והחזיק הייתה כתוצאה מכך שנשא את עיניו לקדוש ברוך הוא, ותו לא מידי".
העובדה הזו הפליאה אותי מאוד. האומנם?! האם הגיוני להקים מרכז רוחני כל כך גדול בלי לבקש שקל מהציבור? האם בכלל אפשר להצליח בצורה כזו?
תוך כדי הרהור הוא ממשיך ומספר לי: "פעם ראיתי יהודי שניגש לאבא ואמר לו: 'כבוד הרב, אני רוצה לתרום לישיבה לעילוי נשמת אבי ז"ל'. אבא לא התעניין כמה הוא מעוניין לתרום או כמה תשלומים, אלא אמר לו בחביבות: 'תיגש למשרד, כי אני לא יודע את מספר החשבון'.
"אבא המשיך לשגרת יומו", מתאר הבן, "אולם אני הסתקרנתי לדעת כמה הייתה תרומתו של אותו יהודי. ניגשתי למשרד לברר אם כבר נכנסה התרומה שהובטחה, ולאחר בירור קצר התברר כי אותו יהודי תרם לעילוי נשמת אביו 1,000,000 שקלים לצדקה".
האמנתי לו, הוא היה נשמע כנה לחלוטין ולא הייתה סיבה לחשוד, אבל הייתי מוכרח לשאול: "לא זכיתי להכיר מקרוב את אביך ע"ה, אבל אתה בטוח שהוא לא שכנע אנשים לתרום אי פעם?"
"אבא העיד בפניי במפורש", השיב בביטחון, "שמעולם לא ביקש פרוטה מאיש".
התרגשתי. ראיתי מול עיניי בנו של אדם שהצליח להגיע לביטחון כל כך גבוה, והבנתי שהדבר באמת אפשרי.
ואז התחלתי לנסות. החלטתי לזרוק את עצמי לתוך ידיו של בורא עולם, ומאז ועד היום אבא שבשמיים לא עזב אותנו לרגע.
בשבועות הבאים אספר כאן כמה מהניסים הגדולים שראיתי בעיניי, רק בזכות הביטחון בבורא.
גם במקרים שהיו לי סיבות טובות לדאוג, החלטתי שאני לא מדבר על הכסף. לא תמיד זה היה קל, ולא תמיד הישועה באה מהר. אבל הצלחנו והתקדמנו, והיום אני יודע שזו המתכונת המושלמת לחיים מאושרים ומוצלחים.
כמובן: אם אתם עושים צעדים ראשונים במעלות האמונה והביטחון, אל תפסיקו לגמרי מכל מעשה השתדלות שנהגתם בו עד עתה. השיטה הנכונה יותר היא לחכות עד לשלב שבו תרגישו מעצמכם שההשתדלות שאתם עושים היא קצת מוגזמת ומיותרת.
רק אז תמעטו מעצמכם באותה השתדלות, ותראו שהבורא יתברך ישלח לכם את הכל בדרכים קלות וטהורות יותר.
אשרי המאמין.
סיכת ביטחון / /
"כבוד הרב, אם אנחנו צריכים להאמין ולבטוח בקדוש ברוך הוא, למה יש חובה להשתדל? למה בורא עולם לא סידר שלא יהיו לנו דאגות וטרדות?"
זו שאלה שיש בה חן של תמימות, אבל היא מגובה בהיגיון מסוים ואין בעיה לשאול אותה. אני מקבל אותה בדרך כלל מיהודים שעושים את צעדיהם הראשונים באמונה, אולם לפעמים נדמה שלעיתים אותה השאלה מקננת גם בלבבות שלנו. וגם לעצמנו צריך לענות תשובות. למה באמת בורא עולם לא נתן לנו הכל מלכתחילה? למה יש מצבים שאנחנו זקוקים למשהו, ואין לנו אותו? למה בכלל יש חובה להשתדל?
הראשון שהשיב לשאלה היה רבנו בחיי. בספרו 'חובות הלבבות' הוא מסביר שלא סתם הצריך אותנו הקדוש ברוך הוא לחזר ולטרוח אחר צרכינו הגשמיים.
הסיבה הראשונה, הוא אומר, היא משום שהבורא רצה לנסות את האדם אם ילך בדרכיו אם לאו, ולכן האדם נברא באופן שהוא נזקק לדברים רבים: משתה, מלבוש, קורת גג, וכולי וכולי. ודווקא בתוך הדברים הגשמיים הללו האדם ניצב למבחן על הרוחניות שלו.
זאת אומרת, אם לא היינו זקוקים לאכול מתנובת הארץ, לא היינו נתקלים במצוות, כמו כלאיים, לקט, שכחה, פאה, תרומות ומעשרות ושמיטה.
אותו דבר אם האדם לא היה צריך מלבושים, לא היה בידו לקיים מצוות רבות הקשורות בבגדים כדוגמת ציצית, שעטנז. וכן על זו הדרך.
הסיבה השנייה שמביא בעל 'חובות הלבבות' היא פשוטה הרבה יותר: אם האדם לא היה צריך לטרוח אחר הפרנסה, ממילא הוא היה פנוי רוב הזמן, והבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא (כתובות דף נט ע"ב).
תארו לעצמכם שכולנו היינו קמים בבוקר, ולא הייתה לנו שום מטלה שמחכה לנו. אין דאגות, אין טרדות, אין סיבה לחשוב על שום דבר. כתוצאה מכך היצר הרע היה מנסה להסית אותנו לדברים 'מעניינים' יותר, כביכול, ואט אט היה האדם עלול להיגרר לעברי פי פחת.
יתרה מזו, השפע במהותו מביא את האדם לבעוט בבורא שנתן לו את אותו שפע.
אולי חובת ההשתדלות איננה פשוטה וקלה, אך היא טובה יותר לאדם מאשר להיות חופשי מכל עול.
מגיש: אחיה ביתאן
