מה ההבדל בין חשבון נפש לייסורי מצפון? המדריך לביקורת עצמית בונה
בתוך סוגיה הלכתית שעוסקת בדין קידושי אישה שחציה שפחה וחציה בת חורין (גיטין מג.) מובאת האמרה המפתיעה, משמו של רבה בר רב הונא: "'והמכשלה הזאת תחת ידיך' (ישעיה ג, ו) – אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן".
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה למדתי את הסוגיה ההיא, משום שארך לי לא מעט זמן להבין את ההיגיון שבדברים.
עד שקראתי את לשונו הזהב של רש"י: "…שאין אדם עומד על אמיתתן (של דברי תורה) עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלימוהו, והוא נותן לב ומבין"…
אז, אחרי שנים שנכשלתי בכך, התחלתי להכניס לראשי שלפעמים הביקורת שאני מכוון כלפי עצמי – בטעות יסודה. כי אם אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, כנראה שזה חלק בלתי נפרד ממסלול ההצלחה.
וכמו שאומר שלמה המלך, "שבע ייפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה" (משלי כד, טז). כלומר, הרשע יכול לטעות פעם אחת ולא לקום לעולם, אך הצדיק, לעומת זאת, יכול ליפול גם שבע פעמים ועדיין לקום כל פעם כדי לנצח מחדש.
כי לא משנה איך נפלת ולמה נכשלת, אבל מאוד משנה איך תקום לאחר הנפילה.
פעם שמעתי שכך היה מסביר הרה"ק ר' בונים מפשיסחא זי"ע את מה שאנחנו אומרים בברכת השכיבנו, "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו": יש שטן שלפני העבירה, ויש שטן שלאחר העבירה. לפני העבירה הוא מנסה להכשיל אותנו, אבל לאחר העבירה הוא מנסה לגרום לנו לשקוע אל תוך הדכדוך עד שנתייאש מעצמנו.
אנחנו מבקשים מהקב"ה להציל אותנו מהעבירה, אבל גם מחשבון הנפש שלאחריה, שאם הוא נעשה בצורה קשה מדי הוא עלול להעמיק את השבר, חלילה, ולקבע עוד יותר את הכישלון.
תמיד כשמדברים על הסכנות שבביקורת עצמית קשה, מתעוררת מייד שאלה צודקת: אם לא נשאף לשלמות, איך נצליח להגיע גבוה? אם לא נבדוק את עצמנו בכל פעם, איך נדע כמה עלינו להתקדם? ובכלל, מה פירוש המושג 'חשבון נפש' המופיע בספרי המוסר אם לא ביקורת עצמית נוקבת?
אז לפני הכל נבהיר: יש הבדל גדול בין חשבון נפש שמוביל את האדם להיות טוב יותר לבין ביקורת עצמית שלילית. ביקורת היא חשובה, אבל לא כשהיא חובטת ללא כל תוחלת. ביקורת טובה היא זו שמולידה דרבון לעשייה בהמשך הדרך, והאדם מרגיש נתרם ממנה. לעומת זאת, ביקורת שלילית תביא דווקא תוצאות הפוכות.
הנה דוגמה פשוטה מעולם חינוך הילדים: כאשר אנחנו מבקשים לעודד את ילדינו להיות טובים יותר, אנחנו נוהגים להשתמש בשיטת ה'עידוד והעצמה', המתבטאת במשפטים כמו "אתה מצליח בהרבה דברים שאתה עושה", "כולם עושים טעויות, לא קרה כלום", ועוד משפטים הגורמים לילד הרגשה טובה ורצון להשתפר.
אנחנו לא נוזפים בו, תמיד משאירים לו פתח להיות טוב יותר בפעם הבאה, כי אנחנו יודעים שכעס ועצבים כלפי הילד שנכשל לא יניבו תוצאה טובה בעתיד.
אבל כלפי עצמנו, משום מה, אנחנו כאילו מתעקשים לא להשתמש בדרך הזו.
למה? למה עם הילדים אנחנו יודעים לדבר בשום שכל ואילו עם עצמנו לא? האם יכול להיות שבינינו לבין עצמנו גם אנחנו ילדים רגשנים?
אם שאלתם, התשובה חיובית. כן, עמוק בפנים אנחנו עדיין קצת ילדים, וככאלה אנחנו זקוקים לטללי נחמה, לדרבון ולתמיכה, ממש כמו העולל שעושה כעת את צעדיו הראשונים עלי אדמות.
אבל גם אם אנחנו שוכחים שבתוך כל אחד מאיתנו מסתתר ילד, כדאי שנזכור שגם מבוגר לא יכול להצליח בלי להיכשל, כי הכישלון הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה.
נוסף על כך, חשוב לזכור שרוב האכזבות שלנו מעצמנו נובעות מהפער האדיר שיש בין הציפייה לתוצאה. אם נדע ונפנים שהתוצאה אינה בידינו, רק ההשתדלות – נוכל להתרומם בקלות גם אחרי נפילות קשות.
אספר לכם משהו על עצמי: לפעמים לפני השינה אני מנסה להיזכר כמה למדתי באותו יום ואני מגלה שלא הגעתי לחצי ממה שרציתי ותכננתי להספיק. אני יכול להיות בטוח שזה קורה גם לחלק מכם.
ואז מתגנבת אל הלב תחושה מסוימת של אכזבה ויחד איתה מתגנב גם היצר הרע, שכאילו אומר: "ראית, שוב לא הספקת ללמוד"…
אם נצליח להבין שההשתדלות בידיים שלנו אך לא התוצאה, נוכל לסלק מעצמנו כל תחושה של אכזבה.
כי האמונה בבורא עולם מביאה אותנו להבנה שעם כל הכבוד לחוכמתנו ולציפיותינו מהחיים, הקדוש ברוך הוא יותר חכם מאיתנו, ואם הוא החליט בעבורנו אל"ף ולא בי"ת – כנראה שזה מה שהכי טוב לנו.
ואחרי כל זה, יש להזכיר את דברי חז"ל המפורסמים על הפסוק "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). חכמינו דורשים מהפסוק שהאדם חייב לנסות להידמות במעשיו לבורא עולם, וכמו שהבורא רחום וחנון אף האדם צריך לשאוף להיות רחום וחנון, וכן על זו הדרך.
מכאן אנו למדים שכך עלינו להתנהג עם עצמנו, וכמו שאנחנו צריכים לסלוח לכישלונות של אחרים כך עלינו לסלוח לעצמנו.
סיכת ביטחון / /
בספרו 'צדקת הצדיק' (אות מט) אומר הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע דבר נפלא.
"כל אחד יודע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ודברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב"…
כלומר, אם יש לנו איזה עניין שאנו נכשלים בו שוב ושוב ולא מצליחים לתקן, כנראה שזה הדבר שבו אנחנו יכולים להיות הכי נקיים שיש.
ר' צדוק מוכיח את דבריו מכמה מקומות בש"ס ובמדרשים, ובהמשך מביא את דברי הגמרא שהזכרנו: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן".
הוא מציג את הדברים באור חדש: "שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר".
ולוואי ונזכה.
מגיש: אחיה ביתאן
