מאז שחזרתי בתשובה אני לא שומעת מוזיקה והיא חסרה לי מאוד. איבדתי את החופש בנושא זה. לא שרה, לא רוקדת ולא מאזינה. עצוב מאוד. איך קרה שוויתרתי על אחד הדברים הכי משמחים שיש? ויתור כזה הוא עצום ולא לטובתי. אחד האתגרים הגדולים שלי בתהליך התשובה.
אומרים שהילדים הם המורים שלנו. באחת השבתות הראשונות שאני ובתי התחלנו לשמור עוד לפני נשואיי השניים, פנתה אלי בתי בת התשע בבקשה מפתיעה ומאתגרת כאחד: “אמא, לא מפריע לך שאנחנו שומעות מוזיקה בשבת?” התחלתי לגמגם. הרי כל פעולה בחיי מלווה במנגינה: הקימה בבוקר, הבישול, הנסיעה ברכב ובכלל, הייתה לנו רשימת השמעה מושקעת של שנים שהייתה מתנגנת ברקע תמיד.
מכיוון שהבנתי שהילדה מתקדמת רוחנית יותר ממני ומוכנה לעבור לשלב הבא, ומכיוון שאני גם תחרותית בתוך תוכי, הסכמתי לוותר על מוזיקה שמתנגנת מהמחשב בשבת. למעשה, זו הייתה נקודת המפנה בחיי בתחום זה. מכאן והלאה, לאט לאט, התחילה המוזיקה להיעלם מחיי.
נוסף על כך, לאחר שהתחתנתי בנישואים שניים ובעלי הגיע עם שלושה בחורי ישיבות, העניין נהיה מורכב עוד יותר. הפסקתי לשמוע שירת נשים כי יש מסביבי גברים, הפסקתי לשיר כי הבנים לא יכולים לשמוע אותי, ברכב שומעים רק זמרים. הרבה ויתורים בגלל מורכבות שעדיין לא מצאתי לה פתרון. המחיר גבוה מדי.
שלום שלום וכן להתראות!
בלי משים לב, ויתרתי על דבר מאוד חשוב ומהותי מחיי. מנקודת המבט שלי, רב האסור על המותר. אבל איך קרה הדבר? השינוי נבע ממספר סיבות חיצוניות ופנימיות.
הזמנים שהיו פנויים לשמיעת מוזיקה התחלפו לשמיעת דברי תורה. כך למשל בדרך לעבודה העדפתי להעביר את הזמן בשמיעת שיעורי תורה במקום לשוחח בטלפון עם חברות. הראש נקי ויכול לקלוט דברים ברומו של עולם, ואני מגיעה לעבודה טעונה בכוחות. במקרים רבים לא הבנתי הרבה ממה שהרב דיבר. העדפתי לתת למוח שלי לשמוע דברים קדושים, בתקווה שהגוף שלי יסכים לקבל את האור ולהתרחב. הפעולה של כניסה לרכב והדלקת הרדיו, שינתה צורה.
במקביל, התדר הפנימי התחלף. כבר לא יכולתי לשמוע ולהאזין לכל דבר. צעקות, צלילים צורמים או טקסטים נמוכים, לא הצליחו להיכנס פנימה. משהו התעדן בתוכי. לעומת זאת, להקשיב לשירי שבת חסידיים, כדי להכניס אווירת שבת לבית או להאזין לאומני זמר חרדים, גם היה מוזר. המילים היו מוזרות, המנגינות היו מוזרות וגם כלי הנגינה שברקע. מי משתמש היום בחצוצרות? לא מבינה הברה אשכנזית וגם לא מתחברת למוזיקה מזרחית, לכן נכנסתי למבוי סתום. תהליך של שינוי שאורך זמן ובינתיים אני בעוצר. אין שירים ואין ריקודים.
למזלי, הבנים של בעלי הם בחורים שמחים שאוהבים מוזיקה ומעודכנים בכל האומנים ובכל השירים החדשים. יש להם נגנים ורשימות השמעה מפה ועד הודעה חדשה. אם רק אבקש הם יעשו לנו שמח. השם אוהב אותי.
כיום, אני כמעט ולא מאזינה לשירים חילוניים. לא בגלל ההלכה, אלא כי האוזן שלי מסננת.
באשר למוזיקה החרדית, התרגלתי לתדר. אני מרגישה שמורה יותר, אבל עדיין אינני שוחה בצלילים הנקיים שנשמעים.
שירת נשים בכלל נעלמה מחיי. ראשית כל, אני לא מכירה נשים חרדיות ששרות. שנית, מתי ואיפה אפשר לשמוע אותן? תמיד יש חשש שיגיע גבר בפתאומיות הביתה. עוד לא התחברתי לערבי השירה בבנייני האומה, עם אלפי משתתפות. קצת פחות הסגנון שלי.
יכול להיות שכמה מהקוראות יהיו מזועזעות עכשיו ואולי היה קשה להן לקרוא את הדברים. מי שרגילה להאזין למוזיקה, לא מבינה איך אפשר להסתדר בלעדיה. אני לא מחפשת רחמים. נכון שזה מאתגר, נכון שחסרה לי הזמינות והקלילות שהיא מביאה בלב, אבל בואו נסתכל על זה ממקום של צמיחה ותיקון המידות. בסך הכל, אני לומדת פה דחיית סיפוקים ושינוי הרגלים. קיבלתי מתנה וכן ירבו לקראת השנה החדשה.
לוותר על מוזיקה זה לא רק החלטה טכנית של שינוי רשימת השמעה – זו בחירה עמוקה לוותר על חלק ממני מהעבר, על זיכרונות, רגשות והרגלים שנצרבו בלב. זה צעד אמיץ של אדם שבוחר לוותר על דבר יקר לו, כדי לפנות מקום למשהו אחר – טהור, מחובר יותר, שורשי. בתוך השקט שנוצר, לא נשאר ריק. לאט–לאט נכנסת מנגינה חדשה, נקייה יותר, מלאה במשמעות, באמונה ובאמת פנימית. לפעמים, דווקא כשמוותרים – שומעים לראשונה את הקול הפנימי בבירור.
