והפעם נדבר על מסגרות, סיפורים ואגדות שאנחנו מספרים לעצמנו ועל חוזק מתוך החולשה
יוסי בן התשע עשרה היה במירון בעת התרחשות האסון בל"ג בעומר תשפ"א. הוא היה מרוחק ממקום האירוע, אך משהבין שמשהו לא טוב מתרחש החל לפלס את דרכו לכיוון היציאה מהמתחם. בדרכו נתקל במראות קשים, התעלף ופונה לבית החולים בצפת. הוא הוגדר נפגע חרדה ונשלח לביתו באמבולנס עם הוראות להמשך טיפול.
במוצאי שבת התקשרה אלי אימו מודאגת ולחוצה. "יוסי לא אכל כלום בשבת. כמעט ולא דיבר. הוא שכב במיטתו שעות ארוכות ללא מעש. האם תוכלי לשוחח איתו?"
יוסי הגיע, התיישב בכבדות כשמבטו נעוץ ברצפה. הוא דיבר בלחש מבלי להישיר מבט. ביקשתי שיספר לי מה קרה. הוא חזר על סיפורה של אימו בקול חרישי ובקצב איטי. התקשיתי לשמוע את דבריו.
"ראיתי אדם שוכב והבנתי שהוא כבר לא בחיים… התעלפתי… זה מה שאני זוכר…"
"כשראית מראה קשה, התעלפת, הגנת על עצמך", הסברתי את האירוע.
"מה?" יוסי הישיר מבט. "מה אמרת?"
"הגנת על עצמך מפני מראות קשים נוספים", הוספתי.
יוסי הגיב בקול רם וברור: "מה פתאום? התעלפתי כי לא יכולתי לעמוד במראות האלה. לחברים שלי שהיו שם, לא קרה שום דבר. אני לא מסוגל לעמוד במצבים קשים. אני חלש".
"אני רואה את הדברים קצת אחרת. אתה יודע מה נכון עבורך. אתה מגייס כוחות כדי לשמור על עצמך. אפילו סידרת לעצמך טרמפ הביתה", התבדחתי.
יוסי חייך. "את באמת חושבת כך?" הוא התיישר על מושבו וזקף כתפיים. נראה היה שהוא מעבד את הנושא מחדש. המשכנו לשוחח.
מסגור מחדש
יוסי הוא בן זקונים למשפחה בת שישה ילדים. מעליו בן בכור הגדול ממנו בשתים עשרה שנה וארבע אחיות. נוסף על אימו הביולוגית היו לו עוד "ארבע אימהות". הוא גדל כילד מטופל ומוגן מכל כיוון אפשרי.
ליוסי היה סיפור על עצמו. "אני חלש, אני לא מסוגל לעמוד במצבים קשים". העילפון היה פועל יוצא של תפיסת העצמי שלו. זה התאים למסגרת של חולשה וחוסר עמידות.
במהלך שיחתנו התערערה המסגרת הקיימת.
המסגרת החדשה, "אני מסוגל להגן על עצמי" צבעה את הסיפור באור שונה. סיפור של התמוטטות וחולשה הפך להיות סיפור של תושייה וחוזק.
בתום שיחתנו שאל אותי יוסי אם הוא יכול לחזור לישיבה. "אמא רוצה שאישאר לנוח בבית כמה ימים". "ומה אתה רוצה?" "אני לא יודע". "תחשוב ותחליט. זו החלטה שלך. אתה בחור שיודע מה נכון עבורו", המשכתי לדבוק במסגרת החוזק.
למחרת התקשרה אימו וסיפרה כי יוסי חזר לישיבה על אף התנגדותה ולקח עימו את הגיטרה שבה אהב לנגן. "אף פעם לא הרשינו לו לקחת את הגיטרה לישיבה, אבל הוא אמר שזה ירגיע אותו ויעשה לו טוב. הסכמתי. אני רק רוצה שיתאושש וירגיש טוב".
איך זה נשמע? יוסי חזק או חלש?
נראה כי לא רק שהוא שומר על עצמו הוא אף יודע לנצל הזדמנות כשזו נקרית לדרכו.
התהליך שעבר יוסי נקרא בעגה המקצועית "מסגור מחדש". זהו כלי ליצירת שינוי תודעתי.
מחליפים מסגרת
חיינו רצופים סיפורים שאנו מספרים לעצמנו. יש לנו סיפורים על עצמנו, על האחרים שבחיינו ועל העולם שמסביבנו. הסיפורים יוצרים מסגרת שבאמצעותה אנו מפרשים את האירועים שבחיינו.
חִשבו על תמונה מוכרת לכם. הקיפו אותה בדמיונכם במסגרת שחורה. נראה כי הפריטים השחורים שבתמונה בולטים יותר.
עכשיו, מסגרו את אותה תמונה במסגרת לבנה. נראה כי עכשיו בולטים יותר הפריטים הבהירים המופיעים בתמונה. זוהי מטפורה לסיפור חיינו. כאשר המסגרת שלנו שלילית, "אני חלש", כל המתרחש בעולמנו יקבל פרשנות של חוסר יכולת. מסתבר כי גם החלטות הקובעות את עתידנו תושפענה מכך. אדם התופס עצמו חלש יימנע מאתגרים, וסיכויי ההתקדמות שלו יהיו נמוכים יותר מאלה של חברו בעל המסגרת הלבנה, מסגרת של "אני חזק".
המסגרות שבהן אנו חיים נוצרות בילממציא גאון שהמציא ושכלל לא פחות מ-1,093 פטנטים.
הוא התקשה להשתלב במסגרת הלימודית ובהיותו בן שבע בלבד סולק מבית הספר. אימו הסבירה לו כי עליו ללמוד בבית, שכן לבית הספר אין שום דבר נוסף לתרום לו. את חוויית הכישלון היא הפכה לחוויית אחריות. אתה לומד בבית משום שאתה חכם. בהשפעת אימו הפנים מגיל צעיר כי האחריות ללמידה ולהתקדמות מוטלת על כתפיו. המושג "כישלון" לא היה חלק מסיפור חייו. גם כשניסיונותיו הרבים לייצר את נורת החשמל לא עלו יפה הוא הסביר: "מעולם לא נכשלתי. כל פעם למדתי דבר נוסף שעלי לשפר".
בספר זיכרונותיו כתב: "תומס אדיסודותנו. להורים ישנה השפעה משמעותית ביותר על צבע המסגרות וצורתן. עם זאת, מכיוון שהמסגרת היא פרשנות, תפיסה של עובדות בכיוון מסוים, היא יכולה להשתנות. המסגרת אינה ה"אמת". היא האמת שלנו. את המסגרת ה"אמיתית" לעולם לא נכיר. לכן, עלינו לאמץ מסגרת יעילה שתאפשר איכות חיים גבוהה.
יוסי הוא "באמת" חזק? אולי הוא "באמת" חלש? אינני יודעת בוודאות. לא קיים מדד מדעי לחוזק של בני אדם, אך בוודאות אני יודעת כי אם יוסי ימשיך לחשוב על עצמו כחלש, תקופת ההתאוששות שלו תהיה ארוכה יותר. סביר להניח כי הטלת ספק בחוזקו תשפיע גם על תפקודו בהמשך, הוא ימשיך להיות תלותי ונזקק וכתוצאה מכך בעל ערך עצמי ירוד. המסגור העכשווי "אני חלש", מסוכן עבורו.
האמת ה"מוחלטת" איננה רלוונטית. האמת שלנו היא שיוצקת אנרגיה במסע החיים ומזינה את בחירותינו.
לשנות את ההתנגדות
יעלי, אלמנה צעירה מטופלת בילדים קטנים, התקשתה להתאושש מאובדן בעלה. "הגעגועים אינם מניחים לי. אני כל הזמן עסוקה במחשבות על בעלי המנוח. אין לי דקה של שקט". במהלך שיחתנו יצרתי מסגור חדש: "את מספרת לי עד כמה בעלך נוכח בחייך. הוא בא לבקר לעיתים קרובות. הוא גם מביא מתנות?" "בוודאי", ענתה יעל. "אני כל הזמן מתייעצת איתו ועונה לעצמי את התשובה שהוא היה נותן. אני יודעת שכל הטוב שקורה בבית זה מתנה שהוא מסדר לנו מלמעלה… לפעמים אנחנו אפילו צוחקים ביחד… גם זו מתנה".
בפגישותינו הבאות יעלי נשמעה מאוששת יותר. השיח על געגועים, הפך לשיח על ביקורים. מעמדה של התנגדות (געגועים מפריעים) היא עברה לעמדה של ציפייה (ביקורים זה רצוי).
מסגור מחדש בתחום ההורות משחרר את ההורים מכעסים ומביקורת על ילדיהם ומאפשר להם לראות את התנהגותם המפריעה מזווית אחרת. חוצפה היא ביטוי של עוצמה, ילד שלא משתף בעובר עליו הוא עצמאי רגשית, וקשיי אכילה יכולים להיות ביטוי של צורך בקשר.
ראייה של ההתנהגות המפריעה באור חיובי, משחררת מהתנגדות ומאפשרת טיפול בקושי ממקום של היענות לצורך החיובי שמאחורי ההתנהגות השלילית. כדי לכוון את התנהגותם של הילדים לערוצים מצמיחים עלינו לשאול את עצמנו באיזה הקשר יהיה ערך חיובי להתנהגות שאנו מתלוננים עליה עתה.
קחו לדוגמה את תומס אדיסון שהיה ן היה ילד טיפש שבזכות אימו הגיבורה הפך לגאון".
הגדרת הסיפור
בשנות השמונים של המאה הקודמת פיתחו מייקל וויט ודיוויד אפסטון את הגישה הנרטיבית (סיפורית) ככלי טיפולי. על פי גישה זו המציאות נתפסת כרבת סיפורים. האדם הוא הבוחר את הסיפור שיעניק משמעות לאירועי חייו. הסיפור שנספר על חיינו משקף את תפיסת עולמנו ואת המבט שלנו על עצמנו. הסיפור הוא משקפת ומסננת שדרכן אנו רואים את המתרחש ומבינים אותו.
כאשר אנו נמצאים במצוקה אנו "מסננים" את נקודות האור. אנו רואים את העובדות באופן סלקטיבי כזה המאשש את סיפור המצוקה ומתעלם מחלקים של המציאות המספרים סיפור שונה. נראה כי הסיפורים יוצרים את המציאות לא פחות משהם משקפים אותה. תפקידם של המטפל והמחנך, ההורה והמורה, לחפש סדקים בסיפור המצוקה, כאלה שיאפשרו לנקודות האור לחדור ולהיעשות חלק מהסיפור הקיים.
מטרתה של גישה טיפולית זו להעביר את האדם החווה סבל ממצב של חוסר אונים וחוסר תקווה לתחושה של מסוגלות וכוח.
בשיחה עם רופא שבה הייתי נוכחת, שאל הרופא את הפציינט, נער מתבגר המתמודד עם מחלה כרונית, "כמה זמן אתה סובל מהמחלה?" תשובתו של הנער הייתה: "אני לא סובל מהמחלה. המחלה אובחנה לפני ארבע שנים ואני מתמודד איתה". נראה שהרופא הופתע מהתשובה. אני לא הופתעתי. אני מכירה אותו. אכן חייו לצד המחלה מעוררים השתאות. הוא העניק למחלה מסגרת יעילה ובנה לה ולעצמו סיפור של חוסן וגבורה.
בניית מסגרות יעילות נכונה גם לגבי הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על העבר. בהסתכלות לאחור על תמונות חיינו מעמדה של האדם הבוגר ובפרספקטיבה של זמן אנו יכולים להחליף מסגרות ולספר סיפור שונה על מצבים ומערכות יחסים מעוררי כאב. "לעולם לא מאוחר מדי לילדות מאושרת", אמר אדם חכם. כל שעלינו לעשות זה לשנות מסגרת. להתבונן דרך משקפת בוגרת יותר ולהשתמש במסננת בעלת חורים רחבים יותר. מפתיע להיווכח כיצד אותה תמונה מן העבר יכולה להיראות שונה לחלוטין במסגרת שבחרנו בהווה.
בוחרים את הסיפור
הדבר נכון גם למסגרות העתיד. ניתן להיעזר במסגרת זו כאשר אנו חווים כאב בהווה. איך ייראה הכישלון של היום, האכזבה של אתמול, בעוד שנה, חמש או עשרים שנה? עד כמה היא תהיה משמעותית? מדהים לראות כיצד השקים הכבדים שאנו נושאים היום משילים את משקלם בנתיב הזמן החולף.
יוסף הצדיק פוגש את אחיו אחרי שנים של סבל ופירוד ואומר להם: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו… כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (בראשית מה ד-ח). יוסף הופך סיפור שראשיתו התעללות וקורבנות לסיפור של שליחות והצלה. הוא מתעלה מעל פרשנות שעלולה להביא אותו לרגשות של כעס ונקמה, וממסגר מחדש את סיפור העבר. הוא מכניס אותו למסגרת מיטבית ומעניק לו משמעות של שליחות. הקב"ה בחר בי להיות שליח להצלת משפחתי. אני אינני קורבן חסר ישע לסיפור הקשה שקרה. אני שליח של הקב"ה למשימה בעלת חשיבות עליונה. סיפור מעצים זה מאפשר ליוסף הצדיק את חידוש מערכת היחסים עם אחיו ללא הסתכלות אחורה בזעם. הוא התמקד בהווה ובעתיד. זהו יוסף הצדיק.
אלפי שנים אחריו השתמש הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה, ויקטור פרנקל, בעיקרון זה כדי לטעת בחבריו האסירים את הרצון לחיות.
"אנו שחיינו במחנות הריכוז זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לפרוס מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מהאדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת. לבור את דרכו" (האדם מחפש משמעות, עמ' 85).
על רקע זה נוכל להבין את אמרתו הידועה של הצמח צדק זצ"ל: "תחשוב טוב יהיה טוב".
אנו יכולים לבחור את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. הסיפור הוא פנס המאיר את חלקי המציאות המשקפים את המחשבות שבתוכנו. המחשבה יוצרת מציאות.
כמו במכחול את העולם אתה צובע
וקול פנימי לך קורא אתה יודע
הכל תלוי בך, מצב הרוח מסביבך
המציאות היא כמו המציאות בדמיונך.
אודי דוידי
מילת קשר
למסגר את הסיפור מחדש. זה כל הסיפור
קשר של קיימא
ראייה של ההתנהגות המפריעה באור חיובי, משחררת מהתנגדות ומאפשרת טיפול בקושי ממקום של היענות לצורך החיובי שמאחורי ההתנהגות השלילית. כדי לכוון את התנהגותם של הילדים לערוצים מצמיחים עלינו לשאול את עצמנו באיזה הקשר יהיה ערך חיובי להתנהגות שאנו מתלוננים עליה עתה.
הכותבת היא פסיכולוגית – חינוכית ומטפלת משפחתית וזוגית
