מה נאמר, מה נדבר, מה נצטדק

מבעד לווילון הסגור והסמיך בליל ההילולא במירון, בתוך הסתר הפנים הגדול והנורא – הציצו אלינו פניו של אבינו אב הרחמן

אנו אומרים מדי שבת: 'אב הרחמים שוכן מרומים', והדבר אומר דרשני: מה עניין 'אב הרחמים' אצל 'שוכן מרומים'?

התשובה היא: בורא העולם הוא אב הרחמים, ק-ל מלא רחמים. ואם ישאל אדם: 'הזהו אב הרחמים?! ראו מה קורה! ארבעים וחמש נשמות זכות נהרגות באופן כה מחריד ומשונה, במקום כל כך קדוש ובזמן כה שמח – וכי אלו רחמים?! ועל כך התשובה – 'שוכן מרומים'. למעלה, במרומים, רואים שזה רחמים. כאן, בעולם הזה – אין שום אפשרות להבין זאת.

ארבעים וחמישה קרבנות. מ"ה הרוגים קדושים וטהורים. כמאמר הפסוק בתהילים (מזמור ע"ד): 'וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָ"ה'. אנחנו לא יודעים כלום על סוד הגזירה בהיקטפותן של מ"ה נשמות נקיות וזכות.

נאמר במשנה: 'דע מה למעלה ממך'. דע מ"ה, לדעת את הסוד מאחורי ההסתלקות של מ"ה הנשמות – זהו 'למעלה ממך', זה נשגב מבינתך.

למעלה אין שאלות

מעשה בתלמידו הקרוב של הרמב"ן, בן עלייה מופלג שנפטר בקיצור ימים ושנים. לפני הקבורה נכנס הרמב"ן אל חדר הטהרה והטמין בידו של התלמיד המנוח פתק קטן שבו כתב: "בעלותך למעלה השמימה היכנס אל ההיכל הגבוה שנקרא 'כיסאות למשפט', ששם השכינה שורה ותברר מדוע נקטפת מוקדם כל כך".

כעבור ימים ספורים נגלה התלמיד לרבו בחלום ואמר כדבר הזה: "בזכות הפתק שתחבת לידי, נפתחו בפניי כל שערי שמים. מלאכי השרת נרתעו מפני הפתק ופילסו לי דרך להיכל 'כיסאות למשפט'. אבל אז נתקלתי בבעיה: לא היה לי מה לשאול. מיד כאשר עליתי למעלה ראיתי הכל בבהירות עצומה. אין לי שאלות!"

כאשר משה רבנו מבקש מהקב"ה 'הודיעני נא את דרכיך' – מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, עונה לו הקב"ה: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר", לאמור: הנה יש מקום לצידי כאן במרומים; כאן, למעלה, אפשר להבין הכל. בעולם הזה – אי אפשר להבין.

אותן ארבעים וחמש נשמות טהורות – כבר מבינות הכל. לקרבנות אין שאלות. לְמָה הדבר דומה? למכונית הנוסעת בכביש ונתקעת לפתע בפקק מרגיז. הנהג לא יודע מה קרה, והוא שואל שאלות. אבל הרחפן שמרחף מלמעלה, לא שואל כלום. הוא רואה הכל מלמעלה במבט מקיף. הוא רואה את מקור הפקק והכל נהיר לו.

האדמו"ר רבי מאיר'ל מאמשינוב ישב פעם 'שבעה' על אחד מקרובי משפחתו. מיד בסיום השבעה הוא ביקש מהגבאי שיביא יין-שכר. "אצלנו נהגו", הסביר הרבי לגבאי המופתע, "שמיד עם סיום השבעה מביאים וויסקי. וכל כך למה? התשובה היא, שבמשך שבעה ימים רצופים יושבים על הארץ ושואלים שאלות וקובעים קביעות: 'אם הוא לא היה הולך למקום פלוני, הוא לא היה נהרג'; 'אם הוא היה עושה את הניתוח אצל רופא פלמוני, הוא היה נשאר בחיים'. יושבים ומפטמים את הראש באפיקורסות. לכן, מיד כאשר זה נגמר לוגמים משקה חריף כדי לחטא את הראש, ומברכים עליו בקול – 'שהכל נהיה בדברו'!"

מכריזים שהכל מלמעלה והכל מתוכנן: לא בגלל שהוא הלך למקום כזה או אחר הוא נהרג, ולא ש'אילו לא היה הולך למירון הוא היה נשאר בחיים'. אלא להפך: בגלל שהגיע זמנו – הוא הלך לאותו מקום.

מאחורי הווילון הסגור

וגם בתוך החושך העצום שירד עלינו – ראינו סיפורי השגחה פרטית מעל לדרך הטבע, של אנשים שמשמים גזרו עליהם שיישארו בחיים. ממש כמו בפינצטה. הסיבה היא אחת ויחידה: בראש השנה האחרון נחתם דינם לחיים.

סיפר לי אברך שהיה 'שם' וניצל: "במשך כמה ימים סבלתי מהנעליים שלי שלא היו לפי מידת הרגל, אבל לא הזדמן לי לטפל בזה. בליל ל"ג בעומר נקלעתי אף אני לאותו שביל קטלני ומרוב הצפיפות שהחלה – נפלה הנעל הימנית מעל הרגל שלי. בגלל הצפיפות, לא יכולתי להתכופף ולנעול את הנעל ולכן זינקתי כלפי מעלה, כדי לנעול את הנעל. אבל כשהגוף שלי נפל חזרה לכיוון מטה, נתקעתי ובשל גודל הצפיפות – לא היה לי להיכן ליפול ונשארתי אפוא תלוי באוויר גבוה מעל כולם. כך זכיתי לנשימות נדירות, מה שלא זכו אלו שפרכסו למרגלותיי".

תארו לעצמכם מה היה עולה בגורלו של אותו יהודי, אם היה קופץ רגע אחרי או רגע לפני? הקפיצה שהצילה את חייו – התרחשה בדיוק ברגע הנכון.

אבל גם מי שנכלל בין הנשמות הטהורות שנקטפו שם – זה היה בחשבון מדוקדק ובהשגחה פרטית.

ה'בעל שם' ממיכלשטאט היו ידוע כבר בהיותו ילד קטן כגאון נדיר. שמעו של ילד הפלא הגיע לאוזניו של מושל מקומי והוא ביקש שהילד יבוא אליו לפגישה. לפני בואו של הילד ציווה המושל על עובדי הארמון לעזוב את המקום והוא עצמו הסתתר באחד ממאות חדרי הארמון.

להפתעתו של המושל, כעבור דקות ספורות נשמעה נקישה על דלת החדר שבו הסתתר המושל. היה זה הילד המופלא שעמד מאחורי הדלת. "כיצד מצאת אותי?" שאל השליט ההמום. "פשוט מאוד", השיב הילד, "ראיתי מבחוץ שכל הווילונות במאות חדרי הארמון מוסטים הצידה, רק בחדר אחד היה הווילון מוגף. הבנתי מיד כי אתה המושל הוא שמסתתר מאחורי הווילון הסגור ומביט בי דרכו".

אוי, כמה שהווילון סגור! – – –

ביום כה גדול נקטפו מ"ה נשמות יקרות כל כך, נשמות קדושות וטהורות. אבל היכן שהווילון סגור – שם, דווקא שם – המלך מתחבא ומביט בנו!

למי יכולה להיות איזושהי השגה מה קרה כאן? הרי אין מקום קדוש יותר מהציון של רשב"י; אין מקום שאמור להיות בטוח יותר ברוחניות מציונו של רשב"י; איך זה שדווקא שם, לאחר קבלת עול מלכות שמים, קורה כזה אסון? מי בכלל מסוגל להבין כזה דבר? 'וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָ"ה'! אין לנו מושג לאיזו כפרה זכה הדור באסון הזה.

ל'חפץ חיים' זי"ע היה חתן מופלג מאוד בתורה ובצדקות. החתן הגדול נפטר בצעירותו והאלמנה הייתה שבורה מאוד. גילה לה ה'חפץ חיים', שהייתה גזירה נוראה על כל העולם ושליש מכל העולם נידון לכליה. הפטירה של צדיק כל כך גדול היא שכיפרה והצילה שליש מן העולם!

'וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מ"ה', אנחנו לא יודעים על מי ועל מה כל הצדיקים האלו שנקטפו במירון כיפרו, אבל אנחנו כן צריכים לדעת שכגודל ההסתרה – כך גודל האהבה של הקב"ה אלינו.

האור שמאחורי הבד

בימים שבהם התגורר הרבי משאץ זצ"ל בלונדון, הייתה חובה להאפיל את החלונות בלילה, מאימת ההפצצות הגרמניות. לצורך ההאפלה רכשו תושבי לונדון בד שחור, כאשר עובי הבד ורמת הכהות שלו הייתה נקבעת לפי שני פרמטרים: עוצמת המנורה שבחדר, והקרבה של המנורה אל החלון. ככל שהאור היה חזק יותר או קרוב יותר אל החלון – כך נזקקו להאפלה חזקה יותר. אמר אז הרבי משאץ לחתנו: "ראה, שם בחלון ממול, איזה בד שחור-משחור תלוי שם. אני מבין שמאחורי הבד יש אור חזק וקרוב מאוד".

אותו דבר גם בזמננו: הרי פקד אותנו אסון נורא כל כך, אבל ככל שהמאורע קשה יותר, שחור יותר – כך אפשר להבין עד כמה האור שמאחוריו גדול יותר וקרוב יותר.

נאמר בתהילים: 'יוֹמָם יְצַוֶּה ד' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי', ומפרש רש"י – שירו הן מלשון שיר, והן מלשון השראת השכינה. כאן באסון שפקד את כלל ישראל היו שני הדברים יחד – מצד אחד שירה עצומה, ומצד שני, השראת שכינה גדולה מאוד על ידי העניין של 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ'.

צריך לזכור שהקב"ה מתייסר איתנו יחד. כתוב בפסוק: 'וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם'. שואל בעל ה'קדושת לוי' זי"ע: מה הכוונה 'אף אני'? והרבי מברדיטשוב עונה, שכאשר הקב"ה מייסר אותנו – גם הוא מתייסר עימנו יחד.

צריך להתנער מהצער הנורא. הרבי מקלויזנבורג זי"ע, שאיבד בשואה את כל משפחתו ולמרות הכל התחזק ובנה הכל מאפס – פירש כך את הפסוק 'כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד': אותו ריבונו של עולם שציווה 'ויהי' – 'אין ויהי אלא לשון צער' – אותו השם יתברך שמצער אותנו, 'הוא ציווה: ויעמוד'. הוא זה שמצווה עלינו לעמוד ולהתנער ולהתחזק.

מי מרביץ לנו?

בוודאי שאיננו שואלים שאלות. לֹא אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מ"ה. אבל להתעלם – זה דבר שאסור שיקרה. התעלמות כזו מכנה הרמב"ם – 'דרך אכזרית'.

בעל ה'נועם מגדים' אומר ווארט חריף: מלך אחד ישב פעם עם אחד ממקורביו, והמקורב נמנם באמצע השיחה. המלך הצליף בו באמצעות השרביט כדי שיתעורר. אם הוא אדם עם שכל, הוא מתעורר וחוזר לשוחח עם המלך. אבל אם הוא טיפש, הוא נבהל ובורח. בזה הוא מפרש את הפסוק 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה השם בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן': אשרי העם שיודע כיצד לקבל את התרועה, את ההצלפה. למה? כי ד' רוצה דבר אחד: 'באור פניך יהלכון'. זה מה שהוא רוצה. לא חלילה להציק לנו.

נאמר בגמרא: 'אחד מבני החבורה שמת – תדאג כל החבורה'. ומפרש רש"י: 'שכולם ייראו מן המיתה'. המהרש"א מוסיף, שהכוונה היא להרבות בתפילה ורחמים. כלומר, אין הכוונה להיכנס לעצבות פסולה ולמרה שחורה – לברוח מהמלך והשרביט – אלא להתנער מהתרדמת, להתחזק ולתקן את המעשים שלנו.

כל אחד צריך לומר כמו שאמר יונה הנביא: 'יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם'. אלי הקב"ה מדבר!

מה המשמעות של 'תדאג כל החבורה כולה'? התשובה היא, שאם יבוא דרשן ויעורר על התמדה, יאמרו המתמידים: 'זה לא קשור אלינו'. ואם הוא ידבר על מידות טובות, יאמרו בעלי המידות: 'זה לא קשור אלינו'. תמיד יהיה מי שיוציא את עצמו מן הכלל. לכן אמרו 'תדאג כל החבורה כולה', כולם, ללא יוצא מן הכלל, כי לא מדובר כאן על חיזוק בעניין פלוני דווקא, אלא כל אחד מכיר ויודע באיזה עניין הוא לקוי.

הקב"ה מדבר אלינו באמצעות האסון הזה ועלינו לשים לב לפסוק 'אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין'. לא להיות כמו סוס שלא מבין ולא מתעניין בכלל מי מרביץ לו. הביטו ותראו שזהו אבינו אב הרחמן.

הקב"ה בתוך האסון

יש משל נורא מבעל ה'קדושת ציון' מבאבוב הי"ד, שנהרג כידוע במלחמה הנוראה. ניגש אליו באותם ימים נוראים יהודי ואמר לו: 'תראה מה הולך כאן! איזו תופת! איפה הקב"ה?!'

ענה לו בעל ה'קדושת ציון' במשל: היה פעם יהודי שסביב ביתו הייתה גינה ומחוץ לגדרות הגינה השתרע יער עבות ושורץ חיות רעות. בנו הקטן אהב לדלג מעל הגדר ולהסתנן אל היער המסוכן ולא עזרו כל אזהרותיו של האבא. הילד המשיך להסתכן.

לא נותרה שום ברירה והאב הדואג החליט לעשות מעשה. הוא עטה על עצמו עור של דֹב והמתין בסבלנות סמוך לגינה. הילד, שזיהה את הרגע שבו אביו לא בשטח – דילג שוב מעל הגדר והתקרב אל היער. באותו רגע זינק האב המחופש לדֹב והחל לנשוך את הילד בחוזקה. הילד פרץ בזעקות: 'אבא! אבא! הושיעני!' אבל אבא כמובן לא הגיע לעזור, כי הוא עצמו היה הדֹב. 'הדֹב' עזב את הילד לאחר סדרה קצרה של נשיכות והילד חזר הביתה מבוהל ומפוחד.

בערב, כאשר אבא חזר הביתה, בכה הילד: 'אבא, הלא קראתי לך להציל אותי מהדֹב! איפה היית? מדוע לא באת להציל אותי?'

הילד לא העלה בדעתו שהדֹב לא היה דֹב, אלא אבא בעצמו, שביקש למנוע מבנו האהוב לדלג מעל הגדרות. סיכם ה'קדושת ציון': "שאלת איפה הקב"ה? הוא כאן! הוא התחפש ולבש על עצמו את מדי הנאצים! הוא צועק לנו: אל תדלגו מעל הגדרות!"

זה מה שהקב"ה צעק אז – וזה מה שהוא צועק לנו גם היום: מ"ה ד' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה. אל תדלגו מעל הגדרות, תשמרו על גדרי הצניעות, אל תגרמו להרחקת השכינה.

דוד המלך העיד על עצמו: 'גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ', הוא לא פחד מכלום. אבל אותו דוד המלך אומר בתהילים: 'הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל'. מדבר אחד אני כן מפחד – מהסתר פנים. וממה נהיה הסתר פנים? גם זה פסוק מפורש: 'וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ'. לא צריך לפרט. כל אחד מבין היטב באיזו נקודה הוא צריך להתחזק.

יש עניין נוסף שראוי לעורר עליו. ידוע הלשון שכתוב בספר 'בית אהרן': 'מה הקב"ה לכל – אף רשב"י לכל, אף לפחותים'. אלא שאותו רבי שמעון כותב בספר הזוהר דבר נורא על מי שמדברים בשעת התפילה: הוא כותב שאדם כזה אין לו חלק באלוקי ישראל!

נמצא, אם כן, שמי שאין לו חלק באלוקי ישראל – אין לו חלק גם ברשב"י! ואכן, כתבו הפוסקים שאליהו הנביא מוליך עימו פורענויות למי שמדבר בשעת התפילה.

נדר במסדרון המוות

השבוע התקשר אלי בחור ישיבה צעיר והעיד בפניי שהוא היה בשביל הנורא במירון בעת האסון והוא הרגיש כיצד כבר אין לו נשימה. הוא ממש ראה את מר המוות מול עיניו. לפתע הוא הכריז בקול: אני מקבל על עצמי שלא לדבר בשעת התפילה כלל! אפילו לא בין גברא לגברא בקריאת התורה! עד לרגע זה אין לו מושג כיצד זה קרה, אבל בתוך שניות ספורות הוא היה בחוץ – הרחק מהסכנה הנוראה.

אבל גם מי שלא היה שם באותו מקום סכנה, גם הוא צריך להתחזק. הקב"ה הרי מדבר אלינו. אנחנו צריכים להיות במצב של 'שומע קול שופר', שנשמע ונבין את התרועה של הקב"ה. שלא נהיה בכלל מה שהנביא זועק 'לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ'.

כתוב 'וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים'. כאשר קורה מקרה קשה – זוהי קריאה מאת הקב"ה. כאשר ארבעים וחמש נפשות יקרות מכלל ישראל עולות למעלה במקום כה קדוש, בזמן כה נשגב – זה לא מקרה. זו קריאה. הקב"ה קורא לנו שובו אלי ואשובה אליכם.

הבה נתעורר, נחשוב ונבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו. כתוב בגמרא שבתקופה הזו מתו תלמידי רבי עקיבא, משום שלא נהגו כבוד זה בזה. כתוב בפרשת השבוע 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', ואומר על זה ה'ספר החינוך', שאמנם לא מקבלים מלקות על חטא ההונאה, משום שזהו לאו שאין בו מעשה, אבל 'כמה מלקיות מִבְּלִי רצועה של עגל ביד האדון המצווה על זה' – כמה צרות וייסורים אפשר לסבול רק בגלל פגיעה קטנה ביהודי.

זהו הכוח של בין אדם לחברו. כמה צריך להיזהר שלא לצער חלילה שום יהודי, וכן שלא למנוע מילה טובה מיהודי. יש לשון בזוהר הקדוש, ששתי ציפורי המצורע היו אחד כנגד לשון הרע – והשני כנגד מילה טובה של שבח שנמנעים מלומר לזולת.

אחת הבעיות בזמננו היא, שכאשר נקרית הזדמנות לפרגן לזולת מילה טובה – אנשים נהיים לפתע 'אנשי אמת'. הם שוקלים פעם ופעמיים אם המחמאה מדויקת והאם באמת מגיעה לו מחמאה. זו טעות, כמובן. במחמאות לא צריך לחסוך, במתן הרגשה טובה לזולת – אין צריך לדקדק.

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סיפר, שבצעירותו, כאשר הוא הגיע כנער לישיבת וואלוז'ין, הוא הגיע בחוסר כל ובחששות כבדים. מה שנסך בו את הכוחות להצליח ללמוד ולהשקיע – היה משפט אחד בודד שאמר לו ביום הראשון לשהותו בישיבה הגאון רבי זליג ראובן בענגיס זצ"ל – מי שכיהן כעבור שנים כראב"ד ה'עדה החרדית' בירושלים. הוא נכנס אז אל החדר ואמר לו: 'איסר זלמן, אין לך מושג עד כמה ראש הישיבה 'אוחז' ממך. הוא הזכיר היום סברא שלך בשיעור!'

מכוח המשפט המפרגן הזה, צמח וגדל מי שנודע כבעל ה'אבן האזל'.

• • •

והחי ייתן אל ליבו.

לעילוי נשמתם של 45 קדושי מירון האהובים והטהורים – הבה ניקח את הנקודות הללו לתשומת לב, ונזכה כבר לגאולה. כל אחד יבדוק אלו דברים נוספים צריכים אצלו תיקון, ובכך ניתן משמעות ותכלית לקרבן הגדול שכלל ישראל הקריב.

מ"ה נאמר, מ"ה נדבר, מ"ה נצטדק. הם, בעלי הנשמות הקדושות הללו – כבר נמצאים למעלה, בחופתו של רבי שמעון, בהיכל קודשו. אבל אנחנו – שנותרנו למטה נאנחים וכואבים – חייבים להיטיב את דרכינו.

ויהי רצון שיחיש הקב"ה לגאול אותנו ולא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ונזכה לתחיית המתים בביאת גואל צדק במהרה בימינו!

המשפיע הרה"צ רבי אברהם אלימלך בידרמן | הביא לדפוס: חיים הגר