מחפשים את דלת היציאה

1.
האוזן השלישית
בני גנץ, שנידב את שתי לְחָיָיו למיזמי האחדות שנוסו כאן בשנים האחרונות, חיפש בשבועות אלו רזרבות תותבות כדי שיתאפשר לסטור גם להן.
אם לא יתרחשו שינויים דרמטיים, בימים הקרובים יכריז כי אפסו הסיכויים, אזלו התירוצים, הגיע הזמן לעזוב. בניגוד להצהרתו, ייתכן שיודיע על כך עוד לפני תאריך היעד שהציג, ה-08 ביוני.
אז לפני שהוא הופך לדמון האזורי, מתבקש להזכיר: שום בשורה פוליטית לא איימה עליו כשהחליט להיכנס לממשלה בימים שאחרי השבעה באוקטובר. אגוצנטרית, מה רע להישאר בחוץ ולתת לחברי הקואליציה לשוטט חסרי אונים במבוך היציאה מהטרגדיה הנוראה, הכי נוראה, שפקדה את עמנו מאז השואה.
אבל בני זה בני. הוא לא התבקש להגיע, הוא פשוט הגיע ודפק בחוזקה על הדלת, ממש התחנן, שיכניסו אותו. כן, גם בימים הכאוטיים ההם, לא היה מובן מאליו שיסכימו. נדרשו לחצים לא קלים, כולל שימוש בעיתונאים משפיעים ובכי מתפרץ בשידור חי, כדי שמקבל ההחלטה יתעלה לגודל השעה, יניח לפרנויה ההישרדותית, יהדוף את התנגדות משפחתו, ויאפשר את הקמת קבינט המלחמה המצומצם.
הצעד הזה העניק לישראל חמצן בין-לאומי שלא יסולא בפז. ממשלת ה-64 הנשענת על גורמים שבעיני העולם – ובדגש על כך – נתפסים מיליטנטיים, לא הייתה מקבלת מרחב זמן כל כך גדול ואספקת חימושים כל כך נדיבה אילו הייתה נותרת במתכונתה. אלו העובדות גם אם קשה לעכל אותן.
אין הגדרה אחרת לצעד הזה מאשר אלטרואיזם טהור. רק לחשוב מה היה קורה אילו האסון היה פוקד אותנו בתקופת הממשלה הקודמת. שערי הגיהינום היו נפתחים. על הצטרפות לממשלה מיותר לדבר.

בחדר הססנות, בחוץ מלחמה. רה"מ נתניהו צילום לע"מ

לכן, איש לא יכול היה לבוא אליו בטרוניה אילו נותר בחוץ. בוודאי לא חברי הממשלה המכהנת. הם הרי נהגו בדיוק כך על הרבה פחות מכך, כשכל פיגוע הפך על ידם לאפוקליפסה. "בלי כאבי בטן לנכים, נשים ונושאים לאומיים", חזרו והזכירו ראשי האופוזיציה באותן שנה וחצי.
כל טרגדיה מונפה על ידם להזכיר עד כמה הופקרנו לגורלנו. הם לא פספסו זירת פיגוע אחת, פלילית או לאומנית, כדי לעשות ממנה הון פוליטי. "כשנשוב לשלטון, נחזיר את המשילות", הבטיחו לאלפי אזרחים מפוחדים, בהם הטרמפיסטים שלקחתי למחרת הפיגוע באריאל, מצומת הכניסה לעיר אל האוניברסיטה השוכנת במרכזה. הפחד שיתק את זיכרונם. הם היו משוכנעים שהכל בגלל הממשלה, ומשום מה שכחו כי שנתיים קודם לכן, באותו מקום, אירע פיגוע אכזרי לא פחות. אז לא נזפו בעזות דקדושה במי שהעז לדבר על הצורך בבחירות בצל המצב הביטחוני.
אז הבחירות הגיעו, ומהר מאוד התברר את מה שרבים העריכו לפני כן: בצעקות לא ממגרים טרור ובהנפת ידיים מול המצלמות לא מחזירים את הביטחון האישי לאזרחי ישראל.
מספר הנרצחים בחברה הערבית הכפיל – וכמעט שילש – עצמו(!). רחובות המגזר הערבי הפכו לשדות קטל שהזכירו מערבונים בסרטי אימה או כתבות דוקו מצמררות מסומליה. הפרוטקשן בנגב, זה שהביא אלפי קיבוצניקים שמאלנים להצביע בן גביר, הרחיב את פעילותו.
ואז הגיע בוקר שמחת תורה והוכיח שכל מה שראינו לפני כן לא היה אפילו קדימון לבאות. נדרשו ליאיר לפיד יומיים כדי להבין מה תפקידו באירוע: אופוזיציה מלא-מלא; לא כמעט ולא על יד. נגד. נגד. נגד; דובי לא-לא. כך גם ליברמן וכך גם מיכאלי. ורק בני גנץ, שכבר תרם לחי אחת לטובת הממשלה הפריטטית, הגיש מייד את לחיו השנייה.
תחשבו על זה: נבחר ציבור שמניותיו רושמות בכל בוקר שיא חדש, פוגש אסון קולוסלי בזמן שהוא בכלל באופוזיציה. מה הוא בעצם אמור לעשות? מה אנחנו היינו עושים? לכאורה, לוקחים צעד לאחור, מתרחקים הכי רחוק שאפשר מהביצה הטובענית, וממתינים לרגע שבו יתאפשר לנו לצאת להנפקה. כלומר, לבחירות.
בשביל נתניהו ושות' זה היה כמו לזכות בפיס. מהרגע הראשון היה ברור שתרומת גנץ לקבינט המלחמה נועדה בעיקר לשמש כתובת שאליה ניתן יהיה לשגר את חיצי הביקורת.
המתדרכים דאגו לתדרך נגדו ולהאשימו בכל מה שלא מתפקד בקבלת ההחלטות. הוא שמנע תמרון ברפיח, הוא שדחק לסיים את המלחמה, הוא הכל. כמובן, אין אמת בטענות הללו. ההפך: גנץ ואיזנקוט היו שני השרים הניצים, בקבינט המלחמה.
חודשיים אחרי השבעה באוקטובר, הם דרשו מראש הממשלה לקבל החלטה על כניסה לרפיח. הוא סירב. במקום זאת בחר להתקוטט עם האמריקנים בתקשורת, בזמן שבחדר הסגור מנע את אישור הפעולה שהציג הצבא לדרג המדיני.
גנץ ואיזנקוט סברו שהזמן שיחלוף לא ישפר עמדות. אחד הנימוקים שהעלה איזנקוט, בעצם ניבא את מה שהתרחש בפועל: המוסדות הבין-לאומיים, שצביעותם אומנותם, יקבלו חיזוק משמעותי מהחרפת העימות המיותר בין ישראל לבעלות בריתה ויעצימו את הפעולות נגד ישראל. "בכל יום שחולף", טען הרמטכ"ל ה-21, "מועד הבחירות לנשיאות מתקרב ומעמיק את המחלוקת. צריך לקבל החלטות לפני שיהיה מאוחר מדי".
אין טעם ואין הצדקה לסנגר על הפליק-פלאק שעשה הנשיא ביידן. זה מביש, זה חסר אחריות, זה יחזור מתישהו כבומרנג לאותן מדינות במערב שמטיפות לנו היום – כשמחר הן אלו שייאלצו להתמודד עם טרור דומה אצלן בבית.
ואף על פי כן, כל זה יכול היה להימנע אילו רפיח לא הייתה עולה על ראש שמחתנו שישה, שבעה ושמונה חודשים אחרי תחילת המלחמה; כל זה יכול היה להימנע אילו הפקודה הייתה ניתנת במהלך התקופה המפליגה, באופן חסר תקדים, שהממשל בוושינגטון עמד נחוש לצד ישראל. גם מול לחצים אדירים מבית ולמרות המהפך בסקרים שהגיע על רקע התמיכה האמיצה בישראל (כך עולה מסקרים שמתפרסמים בארה"ב).
שניזכר מתי ממשל בוש, הפרו-ישראלי, דרש מאולמרט לסיים את מלחמת לבנון השנייה וכפה עליו את החלטת האו"ם 1701? 34 ימים אחרי שפרצה. אין עוד תקדים היסטורי לגיבוי אמריקני כל כך ממושך. אנחנו שמונה חודשים למלחמה, וחרף כל האיומים, האמריקאים ממשיכים לשגר אלינו רכבות חימושים. כולל החימוש הספציפי שעוכב לכמה ימים ונחת בארץ בסופ"ש האחרון.
אמרו על ביידן שהוא הציוני האחרון בבית הלבן. התנהלותו בעת האחרונה משנמכת את מעמדו. הוא פרו-ישראלי אבל לא ציוני. ודווקא לכן, לא ניתן לצפות ממנו שיעשה עבורנו את העבודה.

2.
תופי טם-טם
בימים הקרובים הפעולה ברפיח תתרחב. יש לא מעט מה לעשות שם. ייתכן שנופתע ויגיעו גם בשורות בעניין החטופים; ייתכן גם שנראה ירי למרכז הארץ. חיסול מלאים שנותרו ונשמרו למצבי דחק.
על פי פרסום ברשת CNN, המודיעין האמריקני מעריך שישראל חיסלה עד כה רק 35% ממחבלי חמאס. על פי אותו פרסום, ברצועה נותרו 65% מנהרות פעילות ומאז השבעה באוקטובר חמאס הצליח לגייס עוד אלפי מחבלים לשורותיו. זאת תעודת עניות לרמטכ"ל ולדרג המדיני.
אולי בשל כך האמריקאים ריככו, במידה מסוימת, את התנגדותם לפעולה מוגבלת ברפיח. מוגבלת, רוצה לומר: מוגבלת מכניסה מלאה אך רחבה יותר ממה שנעשה עד עכשיו.

אשראי בינלאומי. גנץ ואייזנקוט השבוע עם היועץ לבטחון לאומי ג'ייק סאליבן צילום: משרד הבטחון

התמיכה המאוחרת הזאת מגיעה אחרי חודשי עימות מיותרים. בלי לפגוע בקדושת הפוזיציה, רק נזכיר שפעם היה כאן ראש ממשלה העונה לשם אהוד אולמרט. תבררו איך קיבל את ההחלטה על השמדת הכור הגרעיני בסוריה. בלי רעש וצלצולים הוא הצליח לגייס את תמיכת ממשל בוש. בתחילה התנגד רפות, ובשעת האפס נתן את תמיכתו בכפוף להצנעת הפעולה.
ואכן, לאחריה איש בצמרת המדינית והביטחונית לא דיבר עליה בתקשורת. ודאי שלא ניהל קמפיינים בחוצות. לא לפני ולא אחרי. המודיעין נאסף בדיסקרטיות, הדיונים התקיימו בחשאיות וברגע הנכון ההחלטה בוצעה. ואז? דממת אלחוט.
וזה היה כור גרעיני חם. לא ארבעה גדודים בינוניים של ארגון טרור. הסיכון שאסד יתקוף היה ממשי. האיפול הממושך, בן עשור, שהוטל על המבצע, אפשר לו להכיל את המכה הקשה שחטף, חרף העובדה שפרויקט חייו – שיכול היה לשנות את המשוואה האזורית – הפך בתקיפה אחת למאכולת אש. עד כדי כך זה היה חשוב לו, שרק קומץ מקורביו היו שותפי סוד לתוכנית הגרעינית שהוביל בחסות קוריאה הצפונית.
העובדה שהדרג המדיני לא רץ לתקשורת (למעט פוליטיקאי מסוים מהאופוזיציה שלא התאפק וחשף בריאיון כי גיבה את המהלך) להתרברב מנעה מלחמה אזורית.
חצי שנה מטרללים אותנו לדעת. רפיח; לא רפיח. יש שם כיסי טרור שמזמן כבר לא היו צריכים להיות קיימים. אבל אחרי גרירת הרגליים, כשכבר התקבלה ההחלטה להיכנס, התעוררו גם האינטרסים הפוליטיים. הפכו את הסוגיה להצגה פומבית שתכליתה יצירת עימות מבוים.
כדי להסיט את תשומת הלב מהמחדלים, מהיעדר קבלת החלטות, מייצרים תמיד אויבים מבית ומחוץ. אנחנו בעד רפיח; הם נגד. אנחנו נחושים; הם רופסים. כרגיל, תקיפות רטורית שעושה שימוש ציני בטפשת המונית ומסתירה פחדנות כרונית.
כל תקופה מופרחת לאוויר סיסמה חדשה. ניצחון מוחלט; כפסע מניצחון; רפיח; חאן יונס. חודשי ברברת ממושכים הפכו נקודה נוספת על מפת הטרור העזתית לאישיו גדול בין ארצות הברית לבינינו; בין המערב לישראל.
הוויכוח המיותר הזה סיפק לאויבינו בהאג אמל"ח. נכון, האנטישמיים המחויטים שפועלים שם כבר היו מוצאים סיבות אחרות להתגולל עלינו. סייע להם גם מהרס ומחרב שיצא מתוכנו: תיאודור מירון, יהודי בן 94 שכיהן בעבר כיועץ המשפטי של משרד החוץ הישראלי – אבל אין ספק שגם העימות המלאכותי בעניין רפיח – שגרר בעקבותיו משבר אמיתי ומיותר עם האמריקאים – סייע לאותם בני בליעל.
העימות יצר אווירה מזויפת שמעמידה משני צידי המתרס את ישראל ומדינות העולם החופשי.

3.
גיבור על
אנחנו חיים בתקופה מטורללת. בעיקר בגלל האסונות שפקדו אותנו אבל גם בגלל הטפשת שמתפשטת במחזותינו.
גלנט, האיש הכי ניצי בקבינט המלחמה, זה שבראשית המערכה היה יחיד מול רבים בדרג המדיני שבניגוד להם דחק לצאת למתקפת מנע בלבנון וזה שכפה על נתניהו תמרון קרקעי ברצועה – יצא בסופ"ש שעבר לציבור והזהיר מפני המשך הגמגמת בקבלת החלטות. הוא שב והדגיש את התנגדותו הנחרצת לשליטת אבו מאזן בעזה, לכניסת הרש"פ לרצועה, אך הפציר בראש הממשלה לקיים דיון אסטרטגי על הכתובת האלטרנטיבית שתקבל עליה את ניהול הסדר האזרחי.
מי? למשל רשות בהרכב ייצוגי של המפרציות, מצרים וירדן ובניהול טכנוקרטי של גורמים מקומיים מתנגדי חמאס. ישראל תמשיך לפעול צבאית בשטחי הרצועה, להיכנס ולצאת כפי שהיא עושה בשטחי יו"ש, אולם את האחריות וכאב הראש לפינוי האשפה, זרימת הביוב וכל מה שרשות עירונית מבצעת, יעשה שלטון אזרחי מקומי.
אבל נפלאים מעללי התקופה: בחמש דקות הפך גלנט לשמאלן התורן. זה משהו בלתי נתפס. רמת האמון שהציבור נותן למה שמאכילים אותו מייאשת. אתה לא יכול לדבר כבר עם עובדות, המקרתיזם השתלט עלינו סופית. בראש המחנה עומד גיבור-על, חסין מביקורת. החיצים שמשוגרים לעברו מתהפכים אוטומטית ופוגעים במבקריו העניינים. באלו שנוכחים בדיונים המתקיימים בחדרים הסגורים ומזהים היטב את המניעים.

רפיח מאז ולתמיד. הרמטכ"ל השבוע בצפון צילום: דו"צ

וכל זאת, אף על פי שלא הם הביאו את הרשות הפלסטינית לשלוט על 13% מעיר האבות חברון; לא הם הצביעו בעד ההתנתקות; לא הם הביעו הסכמה באוזני מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, להסיג את כוחות צה"ל מבקעת הירדן; לא הם נשאו את נאום בר-אילן שבמסגרתו הכירו במדינה פלסטינית; ולא הם האביסו את חמאס בכסף קטארי שהלך לבניית עיר תחתית ענפה שבחסותה המלחמה הזאת הופכת לסיוט שלא נגמר. הם בסך הכל מפצירים לקיים דיונים, לקבל החלטות ולחדול מתעלולי הישרדות פוליטיים.
ואגב ממשל צבאי: איזו אמא בקהל מוכנה שהבן שלה ישב ברצועת ביטחון מדממת שמטווחת על בסיס יומי בידי גרילות טרור? שילמנו בלבנון כמעט 2,000 חיילים ב-18 שנות דשדוש טובעני בביצת הרצועה (הלבנונית) שכוחותינו יצרו שם אחרי מלחמת של"ג. איזו אלטרנטיבה טובה קיימת יותר מהקמת גוף אזרחי בחסות בין-לאומית? או כפי שגנץ כינה זאת: בלי עבאס ובלי חמאס.
השבוע ביקר בישראל היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. הוא הגיע לכאן עם הצעה קוסמת: נורמליזציה עם סעודיה ועסקת חטופים בתמורה להודעה רפה מצד ישראל על הסכמה עקרונית, תאורטית, לקיים תהליך מדיני שתכליתו, מתישהו – כשיבשילו התנאים שמעולם לא הבשילו ולא יבשילו – להכרה במדינה פלסטינית.
את ההצעה הזאת הגיש לאיש שלאורך שנות כהונתו ניהל משאים ומתנים מתקדמים ומואצים על הכרה במדינה פלסטינית. זה כלל הסכמות לוויתורים מפליגים, הקפאת בנייה ממושכת בהתנחלויות, שחרור מחבלים כמחוות לראשי הרש"פ ועוד ועוד. זה אותו מנהיג, שלא לפני הרבה זמן יזם – כפי שהוא עצמו מעיד בספרו – פסגות מדיניות בוושינגטון ובשארם א-שייח' בהשתתפות אבו מאזן ושות'.
עכשיו לא מדברים על זה בכלל. אף לא אחד מהמעורבים מעלה בדעתו שאחרי מה שעברנו יש טעם ומקום לנהל שיח עם הפלסטינים. ההצעה הזאת נועדה בסך הכל לאפשר לסעודיה להתקדם באופן מיידי להסכם נורמליזציה עם ישראל.
גם לשיטת האמריקאים, מדובר במס שפתיים, בלתי מחייב, כדי שבריאד יוכלו להשתיק ביקורות מהעולם הערבי.
זאת ועוד: נוסף על נורמליזציה, האמריקנים מציעים ברית הגנה אזורית שכוללת מעטפת ביטחונית הרמטית. כזאת, שדוגמית ממנה קיבלנו בליל המתקפה הגדולה מטהרן.
סאליבן די התאכזב. הוא לא שמע שלילה גורפת, אבל היה בטוח שהישראלים יקפצו על ההצעה. זה לא קרה. בירושלים יש מי שחושש. לא, לא מההשלכות המדיניות שתהיינה לעסקה כזאת, אלא מההשלכות הפוליטיות. במקרה, זה אותו אדם שבעבר הרחיק לכת בנושאים הרבה יותר מהותיים.
בינתיים, מדינות באירופה, ספרד, נורווגיה ואירלנד, לא המתינו לתשובת ישראל וכבר הודיעו על כוונתן להכיר בשבוע הבא במדינה פלסטינית.
המהלך הצבוע הזה מרתיח את הדם. אנחנו אלו שהותקפנו, לא הפלסטינים, אז להם מגיע תמורה על מה שעשו לנו? האבסורד בהתגלמותו.
ואחרי שאמרנו את זה, אבקש לצטט את דבריו של עמיתי יניר קוזין, המתייחסים לצונאמי המדיני ששוטף אותנו:
"העולם צבוע", כותב קוזין. "האנטישמיות מרימה ראש, ההתרפסות בפני מוקדי כוח מוסלמים במדינות רבות בעולם קיימת – אבל: לא לדעת לקחת את הטרגדיה האנושית הקשה ביותר שעבר העם היהודי ב-80 השנים האחרונות ולהדוף באמצעותה כל ניסיון לפגוע מדינית, כלכלית וביטחונית בישראל זו חופפנות פושעת. שום תירוץ לא יעזור".
מילים כדורבנות.

4.
רחמים, אין את מי להאשים
שנייה אחרי שבני גנץ יעזוב, תתחיל ההצגה הגדולה: מרכיבי הממשלה יתקוטטו אלו עם אלו. בן גביר יאשים את הליכוד בדשדוש ואלו כמובן יזכירו לו את היעדר הישגיו ואי קיום הבטחותיו בנוגע להשבת המשילות במגזר הערבי.
מלבד לנהל קרב אכזר בתוך הנגמ"ש, לא יהיה בנמצא אובייקט שלישי, מחוץ לגוש, שיהפוך למושא תדרוכם. אלא אם כן גדעון סער יתפתה להיכנס לקבינט המלחמה.
בתוך כך, לבנון לא בורחת לשום מקום. הירי ממנה הולך וגובר כשצה"ל טרם החל לגרד את השכבה הראשונית של היכולות הצבאיות שבנה חיזבאללה. בתווך, יותר ממאה אלף תושבים עדיין לא יודעים מתי ישובו לבתיהם. הממשלה כבר נערכת להארכת שהייתם במלונות ומסרבת לנקוב בתאריך יעד להחזרתם.
כל זה מתרחש כשנושאות המטוסים האמריקאיות כבר אינן כאן והתמיכה שניתנה בראשית המלחמה התפיידה בחסות קמפיין הבחירות האכזרי שמנהל ביידן במדינות המפתח.
ערכית, האם מעשהו של גנץ הוגן? בהחלט לא. היה מתבקש שיחרוק שיניים ויישאר. העולם, שגם כך איבד סבלנות, יתקשה עוד יותר למול ממשלה שנתפסת, בעיניו, קיצונית.
העולם, הכוונה כמובן לארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת. המדינות שמספקות לנו אמצעי לחימה. היעדר גורמים מתונים בממשלה, מסכן את האמון השברירי בינינו לבינן. לכן, אם וכצפוי 'המחנה הממלכתי' יעזוב את שולחן הקבינט, זה יהיה מעשה בלתי אחראי, בלתי ערכי ובוודאי בלתי פטריוטי.
עם זאת, האשמים בכך הם אלו שרגע אחרי שנכנס פטר אותם מעמידה משפילה במטווח, ואלו שבחסות המלחמה ניצלו מהמשך הביקורת החריפה שהוטחה בהם על אובדן משילות קטסטרופלי בערי ישראל. במקום להצניע לכת ולהבין את מגבלות היוהרה והפופוליזם, הם הפכו את הרמטכ"ל לשעבר לשק החבטות שלהם. בכל מה שקרטע היה להם את מי להאשים.
מה יעשו עכשיו?

5.
אחדות המטרה
לפנינו שתי אופציות ללו"ז השנים הקרובות:
ויכוחים בלתי נגמרים, מתישים ומעייפים, או ממשלת אחדות לאומית המשדרת אתוס משותף ומציגה לעולם חזית מאוחדת ומנצחת.
מפגיני קפלן ואנשי 'אחים לנשק' חייבים להפנים: המשך המחאה רק יחזק את גוש נתניהו, לא ההפך. הציבור הישראלי מותש מהפגנות. הוא עבר מספיק בחודשים האחרונים ואין לו סבלנות עודפת לקטטות רחוב.
מתנגדי הממשלה, באשר הם, מוכרחים להבין: נתניהו לא מתכוון ללכת לשום מקום. למה? ככה. הוא כאן כדי להילחם על כיסאו ולא משנה מה המחיר.
הפתרון היחיד הוא בחירות עכשיו ומייד לאחריהן ממשלת אחדות לאומית. מי שינצח, יעמוד בראש. בלי חרמות ופסילות.
אין ברירה אחרת. שילמנו מחירים כבדים על המחלוקת הפוליטית. אנחנו חייבים להפיק לקחים ולשנות כיוון באופן בהול.