מי קודם למה?

1.
סימני שאלה
את חציו השני של השבוע שעבר העברתי באחת ממדינות אירופה. האקלים האיר פנים, הרחוב פחות.
לעת ערב, הצמתים המרכזיים המו אדם. מאות, אולי אלפים, גדשו את הרחובות. בידיהם דגלי פלסטין, מגרונותיהם נשמעו קריאות קצובות. "פרי פלסטיין", תשוחרר פלסטין, נהמו הבורים ממגאפונים, והקהל המשולהב החרה אחריהם.
יהודי המקום כבר הורגלו בכך. כל הסלמה בארץ, עבורם, סיבה למחאה.
זירת ההפגנות נגד ישראל, היא המקום היחיד ביבשת שבו על מדרכה אחת נפגשים פעילי שמאל רדיקלים, פשיסטים אנטישמיים ומוסלמים פונדמנטליסטים.
כשחולפים ביניהם, האינסטינקט מזמין עימות. אבל כשנחשפים להיקף, לעוצמות, לשנאה היוקדת, מבינים שמיותר לנסות. את האנרגייה צריך למקד באזרחים ובמנהיגים אמפתיים; באלו שנאבקים בגל העכור.
בזמן שהייתי, פגשתי אחדים מהם. בהם איש ציבור פופולרי שמאז השבעה באוקטובר הפך לפני המאבק באנטישמיות.
"אני נפגע בבייס הפוליטי שלי", אמר לי, "אבל לרגע לא מתחרט. האירופים צריכים להיחשף לרוע ולהוקיע אותו. הספיקה פעם אחת ששתקנו.
"שישה מיליון יהודים מצאו את מותם בשואה בגלל שהעולם אטם אוזניים. גם אז הוא פקפק בשמועות; הפתרון הסופי נתפס כאגדה יהודית. על הטעות הזאת אסור לנו לחזור".
הרבה סימני קריאה היו בשיחה ההיא, אך גם סימני שאלה. במיוחד על התנהלות הממשלה; במיוחד על העומד בראשה.
מה הוא בדיוק רוצה? חזרו ושאלו. כמו כולנו, השבתי, נתניהו רוצה לחסל את שלטון חמאס. הרושם שמצטייר, טענו, שהוא מערב שיקולים פוליטיים. הבכיר היה בוטה יותר: "לא בטוח מה קודם אצלו למה", ציין.
הוא דיבר על התדמית הגרועה שיש לממשלה. "הם לא עוזרים לכם בהסברה", אמר. "אנשים טובים מתגייסים לסייע, אבל חוסר האמון בהנהגה שלכם פוגע במוטיבציה.
"אתם צריכים להבין", הוסיף, "איש לא חולק על החובה שלכם, של כולנו, לקדש מלחמת חורמה בטרור. הספקנות באשר לטוהר הכוונות של ראש הממשלה והתלהמות שרים מהימין הקיצוני, מרחיקות מכם ידידי אמת".
הפופוליזם, אמרתי, הוא נחלת התקופה. העולם כולו נשאב אחרי הרשתות; הפוליטיקאים צריכים להאכיל את הבייס. "זה נכון", אמר, "אבל בתקופה רגישה, כשאתם זקוקים לתמיכה בין־לאומית, מתבקשת גישה אחרת. ישראל שאני מכיר ידעה להלום בטרור ובה בעת לרתום את העולם החופשי לצידה.
"ככל שהזמן חולף, אנשים שוכחים את זוועות שבעה באוקטובר; את המסכים ממלאים התמונות מעזה. אנשים הגונים נאבקים בזיכרון, נלחמים למען האמת. תעזרו להם לעזור לכם".
יומיים אחרי, פרץ החוצה העימות בין ביידן לנתניהו. הדברים שאמר הנשיא בריאיון לתקשורת האמריקנית, תאמו להפליא לדברים שהשמיע באוזניי אותו בכיר אירופי.
הוא הזכיר את המועמד הרפובליקני, דונלד טראמפ. "פוליטיקאים פופוליסטים", אמר, "נוהרים אחרי מצב הרוח. הנשיא לשעבר, כמעט לא התייחס למלחמה. הוא מבין את הלך הרוחות ופועל בהתאם. מי שחושב רק על טובתו האישית, מוכן להקריב את האמת למענה. בשעתכם הקשה הוא לא עמד לצידכם".
בערב, חבר שלח לי ציטוט מספר חדש שהוציא לאור ג'ון קלי, מי שהיה ראש הסגל של טראמפ. "הוא שיבח את היטלר והביע אליו הערצה", סיפר וטען כי שמע אותו אומר שהמנהיג הנאצי 'עשה כמה דברים טובים'".
שלושה ימים אחרי, בסקר חדשות 12 שערך מנו גבע, פורסמו הנתונים הבאים: 44% השיבו כי הם מעדיפים את טראמפ כנשיא; 30% השיבו כי היו רוצים לראות את ביידן ממשיך בבית הלבן.
הקמפיין של נתניהו, העימות המלאכותי, המכוער, פעל את פעולתו.
האם הציבור הישראלי ישנה עמדתו אחרי שיתברר לו, בין היתר, כי בני הזוג קושנר הורחקו מסביבת הנשיא לשעבר, וילדיו המזוהים עם הימין הקיצוני בארצות הברית, שחלק ממנו נמנה עם תנועות הניאו-נאצים, הפכו לקולות הבולטים בקמפיין?
במציאות של היום, שבה האמת ניגפת מפני השקרים במרשתת, אני בספק רב.

2.
חותר לעימות
ברוח התקופה, קל להאשים את נשיא ארה"ב בשנאת יהודים. מצמוץ קל מצידו וכבר שכחנו שהאיש הזה הציל אותנו ברגע הטראומטי ביותר שידעה מדינת ישראל.
לא היה חסר הרבה באותו יום נורא, כדי שאיראן תממש את תוכניתה המקורית ותנצל את מומנטום ההפתעה למערכה רב-זירתית. היא נבלמה רק כשהבית הלבן שיגר לכאן שתי נושאות מטוסים וביידן איים להתערב אקטיבית.
חמישה חודשים בלבד חלפו מאז, וכבר הספקנו לשכוח באיזה מצב היינו. מדוד אהוב הפך לסנילי, דמנטי, עוכר ישראל.
אז אנחנו כאן כדי לרענן את הזיכרון: האיש הזה הולך בוודאות להפסיד בבחירות בגלל התעקשותו להמשיך ולתמוך בנו. מאות אלפי מוסלמים, מצביעים דמוקרטים, יישארו בבית או יצביעו טראמפ רק כי מועמד מפלגתם סירב לעשות שקר בנפשו והתייצב לצד הטובים.
עת צרה היא ליעקב. חזית הצפון מסלימה ואין לדעת מתי תפרוץ בה מלחמה. בלי ארצות הברית של אמריקה, נתקשה מאוד לנהל מערכה נוספת. עימות עם חיזבאללה השיעי, בן טיפוחיה של איראן, איננו עימות עם חמאס הסוני. זה יהיה משחק אחר לחלוטין שיגרור פנימה את האייתוללות. אחריהם תבוא בעלת הברית רוסיה ואולי גם סין. בלי ארצות הברית של אמריקה ומדינות המערב, לא נוכל לנהל מערכה כזאת.
כדאי לנו מאד להתפלל שכשתיפתח המלחמה, אם תיפתח, בבית הלבן עדיין ישב הנשיא המכהן.
לכן, צריך להציג את הדברים כפי שהם: הסנטימנט השלילי של הרוב הישראלי כלפי ג'ו ביידן איננו כפיות טובה; זאת היסחפות מיותרת אחרי מכונת הסתה משוכללת של משפחת נתניהו.
הביקורת החריפה שהשמיע השבוע על רה"מ לא עוסקת במהות. הפערים בין הצדדים קטנים מכפי שנדמה. הכעס שהצטבר בוושינגטון נובע מחשדנות מבוססת ראיות: האמריקאים סבורים שנתניהו מתעדף את שרידותו על פני ניהוג ענייני של המלחמה.
ביידן מכיר אותו יותר מארבעים שנה. למרות זאת, הופתע כשהתברר לו שגם אחרי השבעה באוקטובר סדרי העדיפויות נותרו כשהיו: קודם כל קואליציה, אחר כך מלחמה.
זה התחיל בסוגיית הסיוע ההומניטרי. רה"מ והשר דרמר חשבו שיש להכניס כמויות מזון גדולות לרצועה. הרבה יותר גדולות מאלו שנכנסות כיום.
הם עשו זאת מכמה טעמים: חשש מהתנפלות עזתים על הגדרות; רצון להרחיב ולהאריך את האשראי הבין־לאומי; שאיפה לשעתק את מדיניות הגדר הטובה – שהונהגה בגבול לבנון ב-76' ובגבול סוריה בראשית העשור הקודם.
הסיוע ההומניטרי שניתן אז לאזרחים ומורדי שלטון, הפך לכר מודיעין פורה. אם מישהו תהה מה בין המודיעין המדויק שמסייע לאותן תקיפות עלומות בסוריה ולבנון לבין הקושי המודיעיני, בעיקר בראשית המלחמה, להגיע לחטופים ברצועה – זאת, בין היתר, התשובה.
אבל אז קם קול זעקה. גורמים דומיננטיים בקואליציה איימו לנטוש והיקף הסיוע צומצם.
מהי הדרך הנכונה? מצור מוחלט, כמו שדורש למשל האלוף (במיל') גיורא איילנד, או הזרמה מסיבית של מזון ותרופות בהיקפים גדולים, כפי שדורשים דרמר ונתניהו? אין לכך תשובה ברורה. להדיוט כמוני נראה שהצדק עם איילנד ובן גביר: עד שאחרון החטופים לא חוזר, חצי כפית מים לא אמורה להיכנס פנימה.
אבל הטענה האמריקאית לא נוגעת למהות המחלוקת. היא נוגעת לאופן קבלת ההחלטות. אם אתה סבור כמותנו, הם אומרים, שהדרך להשגת מטרות המלחמה חולפת במענה בהול לבעיית הרעב ברצועה, למה אתה גורר אותנו איתך? "בן גביר איים", זה הסבר מניח את הדעת להיעדר קבלת החלטות בזמן מלחמה?

3.
קמפיין נואש
העימות הבא הגיח בסוגיית 'היום שאחרי'.
שלוש אלטרנטיבות קיימות כאופציות שלטון אזרחי: ישראל, הרש"פ, חמאס.
בירושלים, כמו גם בוושינגטון, קיימת תמימות דעים שבשש אחרי המלחמה, השליטה הביטחונית תישאר בידי צה"ל. בירושלים, כמו גם בוושינגטון, קיימת תמימות דעים שהניהול האזרחי חייב להינתן בידי גורמים מקומיים. איש בישראל לא מחפש אטרקציות ולא מעוניין לקבל אחריות כלכלית, תעסוקתית, תברואתית, בריאותית ואזרחית על שני מיליון פלסטינים.
בשלב מסוים היה מי שחשב שיימצאו מתנדבים מהעולם. האמירויות, הסעודים, אולי המצרים. התקווה הזאת לא האריכה ימים; גם מדינות ערב סירבו להכניס ראש לקן הצרעות.
בין לבין נעשו גישושים מול חמולות מקומיות. התברר שמרביתן מזוהות עם חמאס. היחידה שנחשבת לאויבתו, תומכת דאע"ש.
הסירוב היה הדדי.
נותרנו עם הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן ועם חמאס בהנהגת יחיא סנוואר. הברירה אפוא, לפי שעה, בין הגרועה לגרועה יותר.
האמריקאים דוחקים בישראלים לקבל החלטה. אי אפשר להותיר את המצב כפי שהוא, אומרים בבית הלבן. אליהם הצטרפו לאחרונה בכירי מערכת הביטחון. באין כתובת, הם מזהירים, ההישגים הולכים ומתמסמסים; חמאס מזהה את הוואקום ואנשיו חוזרים לשכונות הצפון.
אף אחד לא משלה עצמו. מה שמקרטע ביו"ש, יקרטע ברצועה. ואף על פי כן, נדרשת כתובת אזרחית. ההחלטה לא מתקבלת, מאשימים ידידי ישראל בעולם, בשל מניעים אגוצנטריים. עובדה: בשלב מסוים, כשהשלום עם סעודיה עוד נראה באופק, השר דרמר נענה לדרישתה והביע הסכמה בסמכות וברשות למדינה פלסטינית מינוס. הנסיגה לאחור הגיחה רק אחרי שנתניהו זיהה פוטנציאל מניב לקמפיין.
העימות הבא, החמור מכולם, מתרחש, לכאורה, על נושא קונצנזואלי בציבור הישראלי: כניסת צה"ל לרפיח בדרך למיטוט חמאס.
ביידן, שמלכתחילה תמך, מאיים עכשיו לעצור את משלוחי הנשק ולחדול משימוש בזכות הווטו באו"ם. עבור נתניהו מדובר במנוף אטרקטיבי, לטעמו, שיכול ללכד את הציבור הישראלי סביבו.
הקמפיינר הנואש, שמורגל להאשים את כולם בכל צרה שמתגלגלת לפתחו, הולך עכשיו אול-אין על הראש של ביידן. זה הוא והציבור הישראלי נגד המן הרשע של דורנו. או במילותיו שלו: "המחלוקת של ביידן היא לא איתי, אלא עם כל תושבי מדינת ישראל".
האירוניה כבר קפצה אל מותה בהודעה המנותקת שהנ"ל הוציא בסופ"ש שעבר, נגד ממצאי ועדת החקירה לאירועי מירון (ד"ש מקרליץ השמאלן) – כך שלהאשים את הנשיא הכי ציוני שהיה כאן אי פעם, זה באמת כסף קטן. מה זה כבר להטיל רפש תחת טובה.
המציאות, כמובן, שונה בתכלית: האמריקנים בעד תמרון קרקעי ברפיח. השינוי הטקטי נובע מכך שכבר כמה חודשים הם מבקשים מראש ממשלת ישראל להציג תוכנית מסודרת, אך זאת טרם הוצגה להם.
להבנתי, בבית הלבן סבורים שגרירת הרגליים נובעת מפחדנות פוליטית. "אנחנו", אומר גורם אמריקאי, "לא נסכים להאריך את האשראי בלי לקבל תשובות ברורות".

4.
נושאים ולא נותנים
נכון לעכשיו, אין בשורות במשא ומתן על שחרור החטופים. במה שנוגע לנראוּת, הנושאים משדרים מאמץ; הנותנים פחות.
כך או אחרת, הפרסומים סביב המגעים אינם מדויקים. יש מסעדות שבהן הטַּבָּח יותר נלהב מהאוכל מהסועדים. זה נכון גם לגבי העסקה שהתבשלה בוושינגטון, בדוחא ובקהיר. המתווכים משקיעים טונות של אנרגייה, אבל חמאס טרם נכנע.
קטאר שוקלת החרפת טון. כך לפחות היא מספרת. בין היתר, עולה האפשרות לגרש את בכירי חמאס החוסים במלונות הפאר שלה, להקפיא חשבונות בנקים ולהפסיק את הזרמת הסיוע לחמאס עזה. הימים הקרובים ילמדו עד כמה האיום הזה אפקטיבי.
סוגיית החטופים תלווה אותנו עוד שנים רבות. מה שעבר עלינו עם רון ארד, זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן, נחשון וקסמן, ניסים טולדנו ושלושת הנערים – נעדרים שגורלם לא נודע או כאלו שמצאו את מותם – לא יניח לנו עם מאה שלושים וארבעה ישראלים שמרביתם עדיין בחיים.
צריך לקוות שלפחות בסוגיה הזאת, ההחלטות יתקבלו משיקולים ענייניים.

5.
הטהרן התורן
ישנם פוליטיקאים שגם אם לא כיוונו לכך, מצאו בצוק העיתים נחמה פורתא בשיקום מעמדם הפוליטי. גדעון סער, פוליטיקאי ממולח, מחפש כבר תקופה את דלת היציאה מהשותפות המעיקה עם בני גנץ. לבושתי ובורותי, בעיניי זה נראה כמו מי שלא משלים עם מעמדו הציבורי ומנסה להאשים את הסיטואציה בעובדה שהכריזמה המתפרצת לא מצליחה למגנט מנדטים.
אחרת, קשה להסביר את הפליק-פלאק המרהיב שעשה האיש שקידש את פסילת נתניהו על פני כל דבר אחר. מראש החץ במחנה המתנגדים, בדרכו חזרה לחממת המפלגה-האם, נזכר לאמץ רטוריקה ליכודית הנוזפת במי שחושב ששלטון, כל שלטון, ממושך יותר מדי, יכול אולי, היל"ת, להוביל לתרדמת אסונית שתוצאותיה מי ישורנה – מלבד, כמובן, שוטי נבואה או מרצחי השבעה באוקטובר.
ברור שלא מעמדו הציבורי והמלכוד הפוליטי מוביל אותו לעשות מעשי שותפיו בדימוס, האוזר-הנדל, ולבחור בעמדת המתחסד התורן שחושש מבחירות בתקופה קשה זו.
אין גם כל ספק שלא ההבנה שעתידו במחנה הממלכתי, בוודאי בצמרתו, הגיע לנקודת סיום. ודאי וודאי שגם לא השמועות המרושעות על הכוונה להצניחו במשרד הביטחון במקומו של יואב גלנט, או הזעם על גנץ שלא דאג להכניסו לקבינט המלחמה.
ללא ספק, רק טובת המדינה ואין בלתה עומדת לנגד עיניו. לכן, בזמן שהאחרים משום מה לא מצליחים לאתר את כביש הגישה להשבת ההרתעה, שיקום הביטחון, השבת החטופים ואיחוי הקרע בעם, סער מצא את הפתרון: הימנעות מבחירות בחסות מלחמה הנמשכת עד ועד בכלל.
רבים היו שם לפניו. הנדל-האוזר, אורלי לוי, עידית סילמן, ניר אורבך, עמיחי שיקלי, וכמעט גם אבי גבאי. הפעם תורו לשמור על אחדות הממלכה ולאמץ את הנרטיב הפטריוטי.
נתניהו משתמש בו כקלף מול ח"כים מתנדנדים ששוקלים לתמוך בהקדמת הבחירות. המסר המרומז אמור להניא אותם: כשיגיע הרגע, סער צפוי להביא את ארבעת ח"כיו שיתקזזו למולם. כדי להוסיף נופך משמעותי לאיום, רה"מ עומד להיעתר לדרישתו ולהכניסו לקבינט המלחמה.
כל כך עצוב לראות אדם שלא מוצא את מקומו. רגע כאן, רגע שם, והאינטרס הפוליטי לעולם עומד.