חירות
בהגדרה מילונית פשוטה חירות היא חופש. שנים היה לי קשה להבין את ההבדל בין חירות לחופש. האם מדובר באותו דבר? האם חירות היא חופש וחופש הוא חירות? אני סוברת שחופש הוא תיאור של מצב – אם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה או שזה נמנע ממני, אם יש לי אפשרות לעשות כל מה שברצוני או לא. חירות לעומת זאת היא משהו עמוק יותר שכולל בתוכו את החופש.
בתחושה שלי חופש הוא ההגדרה המעשית של היכולת האישית, וחירות היא הגדרה נפשית של תחושת מסוגלות ויכולת שבזכותה אפשר לממש את החופש.
אתם בוודאי מכירים אנשים בריאים, עשירים, מלאי כישרונות ויכולות, שמסתובבים חסרי חיות וטעם ולא עושים בחיים שלהם כלום חוץ מלשרוד. האם אין להם חופש? יש להם, לכאורה הם יכולים להגיע להרבה מאוד דברים, אך כיוון שאין להם חירות, בהרגשה שלהם אין תחושה של חופש. הם קשורים ומשועבדים לקול פנימי שמונע מהם את היכולת לממש את החופש שיש, כלומר הם לא חשים חירות.
הקורונה היא דוגמה מצוינת לכך. בתקופה זו אפשר היה ממש לחוש את הדברים. הקורונה סגרה את כולנו בבית לתקופות ארוכות ולא פשוטות. החיים הרגילים שלנו הופסקו באחת. גם דברים שלא חלמנו שיום אחד ייעלמו מסדר יומם של כל האנשים נעלמו: לימודים, ביקורים משפחתיים, קניות, טיולים. אפילו דברים חיוניים כמו הליכה לרופא, ואצל רבים גם העבודה. לכאורה לכל אחד מאיתנו היה ההפך הגמור מחופש. מי שניסה את מזלו באי עמידה בתקנות החדשות מצא את עצמו משלם לעיתים מחירים גבוהים של קנסות ומעצרים. התחושה והמציאות היו של העדר חופש מוחלט ולכאורה מצב הרוח היה בהתאם. היה קשה להימנע מכל מה שקודם נראה לנו מובן מאליו ועכשיו נסגר ונאטם מפנינו, והאוכלוסייה הגיבה בהתאם. היה כעס ואכזבה ועצב וגם דיכאון. מצב הרוח היה מאוד לא נעים, וכולנו ייחלנו שנוכל לצאת לחופשי.
אבל היו יוצאים מן הכלל. היו מי שדווקא הרגישו טוב יחסית ומילאו את הימים נטולי החופש בהרבה מאוד דברים טובים אחרים שגרמו להם שמחה וסיפוק. אני מכירה משפחה ישראלית ללא כל ענף חוצניקי שבזמן הסגרים למדה אנגלית ביחד. הם התחילו כמעט מאפס, והיום יש להם אוצר רחב של מילים והם אפילו מסוגלים לפטפט קצת באנגלית. התחושה שלהם כל סגרי הקורונה הייתה רחוקה מדיכאון, הם שמחו כל יום באפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם והתעכבו כמה שפחות על החופש שניטל מהם. הם זכו בחירות. ביכולת של הנפש להתרומם מעל המגבלה ששמה העדר חופש וליהנות מהיש שכן ישנו, אף על פי שלפעמים הוא היה מאולץ, ואף על פי שעדיין בדירת שלושת החדרים שלהם, נטולת המרפסת, עם שישה ילדים שאין להם מקום לשחרר את המרץ, היה צפוף להחריד.
חירות מבחינתי היא התבלין שממנו בוזקים על חופש כדי לממש אותו במלואו. איזה תבלין?
רבי נחמן מברסלב לימדנו "אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו. רק על ידי השמחה, יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו. כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת 'כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ' (ישעיה נה יב), שעל ידי שמחה נעשין בן חורין, ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה י).
כלומר מי הוא בן חורין? מי שבוזק על חייו את השמחה, ואז, גם אם ניטל ממנו החופש הוא עדיין זוכה בחירות.
למעשה, אומר רבי נחמן, אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לחיות בחופש כל הזמן, תמיד יש לנו דברים שמגבילים אותנו בעניינים שונים: השכן מקומה תחתונה שלא מרשה לנו לרקוד בבית כי זה דופק לו על הראש, השכנה העצבנית מקומה ראשונה שלא מאפשרת להשאיר עגלה ליד המדרגות כי זה מעצבן לה בעין, המינוס בבנק שלא נותן לנו לקנות כרצוננו, ומשרד התחבורה שקבע כללים לנסיעה בכביש ולכן אנחנו לא יכולים לטוס במאתיים קמ"ש.
אין לנו אף פעם חופש מוחלט. אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים, אבל יש לנו גבולות שאנחנו חייבים להתחשב בהם והם לפעמים מעצבנים אותנו. אבל אם יש לנו חירות? התחושה היא של חופש כל הזמן. איך משיגים את החירות? על ידי שמחה.
בפסח, חג שצווינו להיות שמחים בו, אנחנו יכולים לחוש תחושה של בני חורין.
כמה מילים
"אז רוב ניסים הפלאת"
נסו לתאר לעצמכם את עם ישראל יוצא ממצרים. אנשים, נשים וטף שרק לפני רגע היו עבדים. שנים רבות התענו תחת אכזריותם של המצרים, סבלו ממיני עינויים משונים, היו במעמד הכי נמוך שאפשר, חסרי רכוש, הנאה או יכולת. חיים של סבל מוחלט. ביום אחד הם יוצאים ממצרים, הופכים להיות אנשים שיש להם יכולת להחליט, לרצות, לעשות, בלי מצרי שיחליט ויכריח וישעבד ויכאיב, ובעסקת חבילה הם מקבלים גם רכוש רב. שרשרות של ניסים קורות להם כל הזמן. וזה השיא של הסיפור, כי לפני היציאה החפוזה מעבדות לחירות היו עשר המכות. הם חיו בתוך ניסים, מעל הטבע כל הזמן.
איך זה לחיות בניסים כל הזמן? בוודאי משהו שלא יכול להשאיר רבע שנייה ללא אמונה! אי אפשר להכחיש את השכינה כשחווים אותה בכל רגע.
האם כיום אנחנו לא חוות ניסים כל רגע?
לפעמים ביום-יום הקשה שלנו אנחנו חושבות מה יהיה ואיך יהיה, ומהרהרות במה שקרה ולמה, ובטוחות שיכול היה להיות טוב יותר לו רק היינו זוכים לאיזה נס קטן שהיה מיישר את הילד ומחזיר אותו לדרך הישר, שהיה משנה את הבעל/האישה, השכן, החברה ומבהיר להם כמה אנחנו שווים להם. שהיה רק מזיז את הנקודה העשרונית והופך את המינוס לפלוס, והיינו יכולים להפסיק לדאוג ולחיות כמו בנות מלכים באמת. איזה נס קטנצ'יק שהיה מבהיר לנו מדוע הקטנה מסרבת לאכול ובת העשר ללכת ללמוד, ומיישר את ההדורים. נס שהיה מיישר את שיניו של הבן בלי אורתודנט, נס שהיה ממלא את הקופה בכסף שהיה מסייד את כל הדירה שלנו. נס יותר גדול שיבריא את כל החולים, שישדך את כל התקועים, שיפקוד את כל המחכים לבשורות טובות, ש…
כן, יש לנו רשימת ניסים שהיינו רוצים, יש לנו גם משא ומתן והבטחות, נתרום לקרן הזו או לקופה הזו, ואתה בעל הניסים תסדר לנו את עניינינו לטובה, כמובן כמו שאנחנו חושבים שצריך…
ואיך אנחנו לא שמים לב, שגם אנחנו, אלפי שנים אחרי יציאת מצרים, חיים כל הזמן בניסים. כל רגע ממש אנחנו, תושבי ארץ ישראל היהודים, רואים את רצונות אויבינו, אלו שגרים איתנו כאן במרחק הליכה ורוצים ברעתנו. לו היו מצליחים בכוונותיהם, כולנו כבר היינו טובעים בים. לו השם לא היה שומר עלינו, כל היושבים על השבר הסורי אפריקני היו מזמן מטולטלים ברעידות אדמה וכן הלאה. אבל למה לנו לדבר על ניסים כל כך גדולים. כל ילד שלנו שיוצא בבוקר לדרכו ברגל או בהסעה וחוזר ברוך השם בריא ושלם הביתה לאחר שחצה כבישים, לרוב לא ממש בזהירות, כמה ניסים יש בדרכו במסלול של יום אחד? אם נכפיל במספר הילדים נבין כמה ניסים יש לנו בלי שנדע אפילו.
המוני ניסים קורים לנו בלי שנדע.
חשבתי על כך ביום שישי אחד. בזמן שבישלתי בצהרי היום וארגנתי את ההכנות האחרונות לשבת המלכה, שתבוא בעוד כמה שעות, נשמע קול נפץ יוצא דופן מתחת לחלון. רצתי אל החלון, וכמוני כל מי שהיה בבית באותה שעה בכל שמונה הדירות הצופות לאותה חצר, ונדהמנו להיווכח בנס ענק שקרה כאן הרגע. חלון זכוכית באורך של יותר ממטר וברוחב של כחצי מטר השתחרר מהמטבח השכן, ונחת מקומה רביעית לחצר בקול פיצוץ.
הנס? מתחת לחלון, בדיוק במקום שנחת החלון הענק, יש שביל, מעבר שמוביל מהכביש הראשי אל הבניינים. בשביל עוברים כל יום כל היום מאות אנשים, במיוחד ביום שישי בשעה שילדים מתלמוד התורה הסמוך יוצאים אל בתיהם, תלמידות בית הספר חוזרות מלימודיהן ואברכים ממהרים לסידורים אחרונים.
בדיוק באותה דקה שנחת החלון הכבד אל הקרקע לא עבר שם איש!
גם לא בטווח הזכוכיות שעפו לכל עבר.
דקה אחרי כך הגיעו אנשים. אלו שהיו קרובים ושמעו את הפיצוץ התקרבו בסקרנות לראות מה קרה. לא יודעת אם הם הבינו את גודל הנס – לו היו קרובים בעשרים שניות החלון היה נופל על ראשיהם. מי שבא אחרי שלוש דקות כבר לא שמע את הפיצוץ, ובכלל לא ידע שהיה כאן נס. הוא עבר על פני הזכוכיות, אולי שאל את עצמו מדוע לא מפנים את הסכנה המונחת על השביל, אולי האשים את דיירי הבניין בהזנחה, אבל בוודאי לא עלה בדעתו שלו היה מקדים טיפה זה יכול היה ליפול על ראשו. לא יודע שהיה לו נס.
רק דיירי הבניין שצפו מחלונותיהם בפה פעור בחלון השבור על הקרקע הבינו שהיה כאן נס ענק. בדיוק בשנייה שנפל החלון לא היה, למרבה הפלא, אף אחד על השביל או סמוך אליו בטווח פגיעה!
כמה ניסים כאלו קורים לנו בכל יום? ניסים שאין לנו מושג שקרו לנו…
חג הפסח הוא חג של הודיה על הניסים. חלק מהם אנחנו מזכירים בליל הסדר, הלילה הקדוש הפותח את החג, שמסמן את השגחת השם עלינו. בואו נמשיך להודות, לא נפסיק, נבין ונדע ונרגיש, כי גם היום אנחנו זוכים, לרוב בבלי דעת, להמוני ניסים כל הזמן.
חג כשר ושמח. מאוד!
מלמול
בפסח של עידן הקורונה אלישבע בת השלוש סירבה לאכול מצה. כששאלו אותה מדוע, היא אמרה שלמצה יש תסמינים (סימנים של החורים).
