ירוחם יצחק לנדסמן
ד' אייר התשפ"ה
נכון שכבר כמעט שלושה שבועות חלפו מאז הימים העמוסים והלחוצים של ערב פסח, אבל ארי (אהרן), בחור בן כמעט שש עשרה שנפצע בימי הניקיונות וההכנות לחג, לא מחלים עדיין.
בתחילה נדמה היה שהפציעה אינה כה קשה וכבר בימי חול המועד תעלה לו ארוכה, אלא שהחג כולו חלף ביעף, ימי בין הזמנים תמו אף הם ואנו כבר בתוך זמן הקיץ, וארי עודנו מתייסר.
וזאת עלינו להדגיש בשופי: על פניו וגפיו ושאר חלקי גופו של הבחור אהרן לא נמצאים כל סימני חבלה או שריטה.
ארי פצוע רגשית.
בראש חודש ניסן שב לביתו מהישיבה שבה הוא לומד עם אחיו פיני, המבוגר ממנו בשנתיים, אבל המרחק ביניהם גדול הרבה יותר מפער של גיל. ארי סובל מקשיים רבים, לימודיים וחברתיים. סדר יומו מבולבל ותמיד הוא רודף אחרי השעון ואינו מספיק כלום; חפצים ובגדים מתפזרים לו; מסמכים חיוניים נעלמים מכיסיו והוא תמיד עייף כי ישן אך מעט בלילה, היות שישן אתמול אחרי הצהריים, כי היה עייף מלילה קודם וחוזר חלילה.
ארי מקבל מטלות ומתקשה לבצען. הוא סולד ממבצעים של לימוד וחרד ממבחנים. אפילו להיות הבחור שמעיר את הבחורים בבוקר, תפקיד נכבד ששכרו בצידו, או לסייע מעט במטבח הישיבה, הוא לא לוקח על עצמו, שמא ייכשל.
ואחיו פיני?
פיני הוא ההפך הגמור. נער מלא ברוח חיים, נענה לכל אתגר ומצליח בכל אשר הוא פונה.
עוד יכולנו להאריך רבות בתיאור תכונותיהם של האחים, אבל אנו על ערב פסח חפצנו לספר. ובכן, השניים באו הביתה והוריהם קיבלו אותם במאור פנים, אבל לא שכחו להזכיר להם שזה אינו חופש. בימים של ערב החג הם אמורים לעזור בבית ומחוצה לו כמה שיותר.
התגובות היו כמובן קוטביות. ארי עיקם את אפו באכזבה ושפת גופו הייתה איטית ומרגיזה כאומרת: "עזבו אותי. אין לי אפילו גרם אחד של חשק לעבודות הללו".
פיני הגיב בשמחה של רצון טוב ונכונות לכל משימה.
אבל אבא ואמא של ארי ופיני כלל לא התעניינו במידת הרצון שלהם. ההורים הפריחו שלל הוראות ובקשות ומשימות ועקבו וחקרו אם הכל התבצע בשלמות: ניקיונות, קניות, הגעלות והטבלות, סחיבת משאות ממרכזי קמחא דפסחא ועוד אין ספור ואין סוף.
כמעט לכל משימה התלוותה מערכה: נראה שארי מנסה להתחמק, רומז שאת זה כדאי להטיל על פיני, כי הוא מבין בזה יותר, ובכלל, אני אתמול עשיתי כזאת וכהנה ומה עשה פיני?!
בסופו של דבר נכנע ארי ועשה את המוטל עליו בדרך כלל, בלי חשק, בפנים חמוצות, ברטינות נרְגָנוֹת, אבל המטלה בוצעה.
קרוב-קרוב לליל התקדש החג ניסה ארי לארגן את עצמו, לאתר את מלבושיו וחפציו ולהתכונן כמו כל נער יהודי בן גילו. אבל הוא שכח היכן הניח את הכיפה החדשה שרכש והחליפה ששבה מניקוי יבש. מצב רוחו, שגם כך נסוג לאחר העימותים הבלתי פוסקים בתוך הבית פנימה, הלך ונעשה מר עוד יותר.
ואז זה הגיע.
אמא ביקשה מארי שיקלף במהירות כך וכך וכאלו וכאלו ירקות והוא הגיב בפרץ של זעם כמעט בלתי נשלט. השבועיים שחלפו היו עבורו קשים מנשוא. הרי את החיים של עצמו הוא בקושי מצליח לארגן ובבית העמיסו עליו בלי גבול. בכל רגע במשך הימים האחרונים הומטרה עליו פקודה אחרת והוא עשה את אשר ציוו עליו בחריקת שיניים, במאמצים כבירים. התקומם כמעט רק בליבו פנימה וכלפי חוץ הראה נכונות (לטעמו) להיענות לכל הוראה. עוד מעט יום טוב ולעצמו לא דאג בכלל. עכשיו יסרב.
והוא השיב ב"אין לי זמן!"
וכאילו כל בני המשפחה ציפו לסירוב של ארי והתארגנו יחד לסנוט בו: מכל עבר הגיחו הכל, הניחו עבודות דחופות לקראת ליל התקדש החג והגירו על ראשו של ארי גערות, עלבו בו ללא רחמים, טענו שהוא גרם שהימים שלפני פסח יהיו מרים כלענה, שהוא היחיד מכל בני הבית שעושה 'טובה גדולה' מכל דבר קטן שצריכים עבור הבית, שחבל שהוא בכלל כאן וחבל שאין חובה לשהות בליל הסדר בישיבה… אבא דיבר עימו קשות על כיבוד אם ואמא גערה בו שהוא אינו יודע מצוות כיבוד אב מה היא. שאר אחיו ואחיותיו החרו החזיקו אחריהם וכולם יחד מצביעים בחיבה על פיני, מצהירים שהוא הילד הטוב של המשפחה כי איתו אין אף פעם בעיות. ארי עומד דומם כאיש הנדהם מגשם זלעפות שירד פתאום על ראשו והוא חסר כל מגן ומחסה.
עכשיו ארי פצוע. בנפשו שסעי דם מסכיני לשונם של בני משפחתו. חלפו כמה שבועות והוא מתקשה להתאושש.
סתם התעללתם בו, בארי וסתם הגדלתם והיללתם את פיני.
כי הסיפור הקלאסי הזה דומה לשני ילדים בבית אחד. האחד נולד כששתי רגליו בריאות ורגילות והא אץ ורץ ומקפץ, ואחיו נולד עם מום בגפיים, שרירים חלשים שאינם מאפשרים לו לנוע בלא תמיכה של ממש.
בין השניים הללו לא תתקיים כל תחרות סמויה. ההורים לא יצפו משניהם לאותה התנהלות. הרי האחד בריא והאחד זקוק להחלים.
הנפש לא פחות שברירית ולעיתים בעייתית מן הגוף. ארי סובל מחולשה לא ברורה ולא מאובחנת בנפשו וכל משימה או מטלה נראות לו כהר גבוה וקשה לטיפוס. כשמצווים עליו משהו הוא נבהל ומגיב בלחץ. הוא מודד את הקושי לפי הרגשתו, לא לפי הקלילות והחיוניות של אחיו פיני.
בסופו של דבר הוא מבצע את המוטל עליו ומצפה לקבל מחמאות ותודות גדולות מאוד, כי מבחינתו זה באמת היה קשה. כשעושים משהו בלי חשק אזי המאמץ הוא פי כמה מאשר הנעשה ברצון. לארי מחמיץ הפנים מגיעה תודה גדולה יותר מאשר לאחיו פיני, הקליל והזורם והשמח לכל מלאכה.
עכשיו ארי פצוע. מי ינחם אותו? מי יסכים עימו וילחש לו שהוא באמת עשה הרבה מאוד הפסח הזה ומגיע לו (לא באמת…) לנוח עד הפסח הבא עלינו לטובה?
מידות טובות וטוב לב אינם נבחנים לפי כמות ההתרוצצות עבור הזולת. התכונות הללו נמדדות לפי כוחות הגוף והנפש שיש לכל אחד, אם הוא מסוגל להפעיל את המערכת הפיזית והנפשית שלו לעומת מה שהוא אכן עושה בפועל.
ואת החשבון המושלם הזה יכול לחשב ולכמת רק בוחן לבבות. לנו אין השגה בו.
מילה בסלע
בקדמונים מובא שיש לצום בה"ב (שני וחמישי ושני) בשבועות שאחרי החגים, שמא מתוך שמחת החג נמשכנו קצת אחרי הוללות וחומרנות יתר. אולי כדאי גם לחשב אם לא פגענו במישהו בלחץ הגדול של ערבי פסחים, אם לא דרשנו יותר מדי ממי שלא מסוגל. אם לא מדדנו את הזולת לפי הכוחות שלנו, במקום לפי הכוחות שלו.
