מלחמה מארבע רוחות

אם יש דבר שניתן להגדירו כהתממשות ההבטחה הפורימית 'ונהפוך הוא' שתקֵפה בכל דור ודור, הוא הגישה האמיצה שמגלה לפתע ישראל כלפי הלחץ האמריקני המסיבי למסמוס הלחימה בעזה וסיום התמרון הצבאי ברצועה כולה. ארה"ב נקטה בכל פעולה אפשרית כדי להעביר לישראל את המסר החריף ביותר מאז ראשית הלחימה. הנשיא ביידן באמצעות נציגיו באו"ם, שלא הטילו וטו על החלטת מועצת הביטחון להפסקת האש, שהעלו להצבעה מדינות שעוינות את ישראל. ואם לא די בכך, שבה ארה"ב ושיגרה את מזכיר המדינה האמריקני שביקש מפורשות מגלנט לשקול חלופה לתקיפה ברפיח.
בתוך כל הבוקה ומבולקה וסדרת האשליות שמוכרים המתווכים מחו"ל על העסקה עם חמאס, נדמה כי מוטל עלינו לעצור לרגע טהור של חשיבה ולומר בקול צלול וברור: המלחמה בחמאס אינה לוקסוס או הפגנת כוח מיותרת של ישראל. היא לחימה מחויבת המציאות. גם אם יכפו עלינו האמריקנים הפסקת אש, או שתנאי העסקה שתיחתם בסופו של דבר יכללו התחייבות לאי כניסה לרפיח והפסקת אש גורפת, עלינו לזכור שקיני הטרור העמוקים, תרתי משמע, טרם הושמדו כליל. האזעקות שנשמעו השבוע באשדוד תעדנה על כך, ויותר מכך, ההפתעות שמצפות ללוחמים בכל שכבה נוספת שמקולפת ברצועה מוכיחות זאת יותר מכל ספק.
לצד האופטימיות שהולכת ודועכת ככל שחולף הזמן והתגברות החשש לשלומם של החטופים שעדיין בין החיים, העמידה האיתנה בלחצים מארה"ב היא חובה קיומית ולא זכות שנתונה לשיקול בידי אי מי. ככל שהגורמים המתונים בקבינט, מדרעי ועד גלנט, מרככים עמדות ומכילים היטב דעות שונות מאלה של נתניהו וגנץ, הרי שעל דבר אחד אין עוררין גם בתוככי הקבינט המצומצם. לדעה הזו שותפים כולם, מהמשקיפים הבכירים ועד בעלי זכות ההצבעה: חמאס עדיין כאן, מבקש לכלותנו בכל דרך, ועלינו למגרו בלי להתחשב בדעות של ידידותינו בזירה המדינית.
את הגדרת המבצע הצבאי של "מיטוט שלטון חמאס והשמדת היכולות הצבאיות שלו" שעליה חוזר ראש הממשלה נתניהו בכל נאום, קשה ליישם. אך את המשוואה הברורה שחמאס, על אף הכל, חלש יותר מצה"ל, חובה לממש בשטח. לשם כך דרושים זמן ומשאבים. חלון הזמן הולך ומצטמצם בלחץ הקהילייה הבין־לאומית שהפסיקה לחשב את הצעדים לאחור, מה עברה ישראל בטבח הנורא של שמחת תורה, שבעטיו פרצה המלחמה, ומפמפמת ללא הרף, בסיוע כלי התקשורת העולמיים, את הסבל הנורא של האוכלוסייה המקומית, תומכת הטרור.
וכאן צריך להבהיר נקודה חשובה, שאולי קוראינו ברובם יזדהו איתה, אך חשוב להדהד אותה כלפי חוץ שוב ושוב. קשה ומייסר אולי לחשוב על הבלתי מעורבים שנפגעים ברצועה. האנושיות הבסיסית כואבת אם יש כאלה שנפגעים על לא עוול בכפם. אבל המוסריות – כן, דווקא היא – מחייבת את המשך הפעולה, גם אם יהיו בלתי מעורבים, בהנחה שישנם בכלל כאלה, שמוצאים את עצמם על כורחם בלהבי להט החרב המתהפכת.
מעבר לעובדה שכל מי שנפגעו בצד הישראלי בטבח הנורא היו בלתי מעורבים בעליל, חלקם אפילו פעלו אקטיבית למען שלומם ורווחתם של תושבי הרצועה וקיבלו בתמורה את רצח יקיריהם שנטבחו בדם קר וברוע צרוף, הרי שחשוב לזכור כי האזרחים בישראל שילמו מחיר על תאוות חמאס והארגונים השונים לסלק את העם היהודי מאדמתו, לאורך שנים רבות של רצח בלתי פוסק. שום דבר לא התחיל בשמחת תורה. זו הייתה קפיצת מדרגה חמורה ביותר שטרם הייתה כמותה, אבל השנאה ודרך הטרור היו שם הרבה מאוד שנים קודם לכן. חמאס וראשיו היו האכזריים ביותר בדרכי הפעולה שנקטו נגד תושבי המדינה, שהעניקה להם מצידה כסף ומזון, סיוע ודלק. ואסור לשכוח: האוכלוסייה ברצועה קיבלה את חמאס ברוב גדול לשלטון והעניקה לתנועה הרצחנית הזו את הכוח להתפתח במשך שנים.

שליחות קדושה
לא קשה להבין מה עומד מאחורי העובדה שהנשיא האמריקני ג'ו ביידן משנה את עמדתו הנחרצת מראשית המלחמה. הנאום שבו הצהיר כי ארה"ב הייתה נוהגת אחרת לגמרי מההבלגה הישראלית שנרשמה בתחילת הדרך, וההתייצבות הטוטלית לצד ישראל, הוחלפו אט אט במשנה סדורה אחרת שנותנת לחמאס רוח גבית והישרדותית. החל ממשאיות הסיוע והדלק שרובן עברו לידי המרצחים השפלים וכלה בהצהרות ששינו את עורן כמעט מקצה לקצה. לנשיא, שרץ שוב בבחירות לנשיאות, יש משנה פוליטית סדורה, שמחליפה כל הצהרה שניתנה אי שם באוקטובר אשתקד. ביידן של חורף 2024 מתמקד ביצירת קונצנזוס סביבו, דווקא לעומת דונלד טראמפ שמשמיע לרוב זמירות אחרות.
בל נשכח שהשנאה האנטישמית שפורחת במדינות העולם המערביות, ובולטת לצערנו גם בארה"ב בעיקר בקרב הצעירים, היא רק בבואה של השנאה התהומית שעליה גדלו תושבי עזה. צה"ל אכן יכול לנצח במערכה הנוכחית, וגם צריך לצאת וידו על העליונה. סנאוור, כפי שאמר הנשיא הרצוג, צריך להיות מובל לישראל חי או מת והלחימה בסבב הנוכחי אולי תגיע אז אל קצה. אבל את השנאה שניטעה בעיקר על ידי חמאס בלבבותיהם של תושבי עזה בעשרות שנות חינוך עקביות, קשה יהיה לעקור מן השורש. את השנאה שיְלבו מחדש תנועות כמו הג'יהאד האסלאמי, האחים המוסלמים או כל ארגון אחר שיקום תחת חמאס אחרי שיפורק בעזר עליון, יהיה קשה מאוד לעקור.
כל זה לא אמור להבהיל את מקבלי ההחלטות בישראל או לייאש אותם. כפי שפתחנו, השנאה, והטרור שנלווה אליה, הייתה כאן לפני שמחת תורה השתא, וככל הנראה תישאר ואף חלילה עלולה להתעצם לאחר המלחמה הנוכחית. אבל מי שמביט בעין היסטורית יכול להבין כי מאת ה' הייתה זאת. עשרות שנים לחמו הדורות שקדמו לנו בפדאיון ובטרוריסטים אכזריים, והמלחמה המשיכה לאורך השנים, גם אם התקיימה בין המלחמות הרשמיות שפרצו וזכו לתואר מלחמה, מבצע או תמרון. ודווקא מתוך אותה לחימה בלתי פוסקת על קיומנו, שכל עם אחר היה מתייאש מעקשנותה, צמחה המדינה וגדלה. מתוך הקושי. למרות הכאב. על אף הדם הרב שנשפך על אדמתה והחללים הרבים שאספה אל חיקה בדמעות תמרורים.
איננו יודעים מדוע נגזר על דורותינו האחרונים, דור היושבים על אדמת הארץ – עשרות שנים לפני מלחמת השחרור וביתר שאת אחריה – לחוות מרחץ דמים יומיומי מצד שכנינו הישמעאלים. איננו יודעים את פשרם של הדברים ורזי תיקונם העליון, מלבד מה שנרמז אי פה ואי שם בספרים הקדושים אשר בסודם מי יעמוד.
אין לנו אלא לדעת שזו שליחותנו הנוכחית שהוטלה עלינו משמיים ואסור לנו אפוא למעול בה: ההתיישבות בארץ המובטחת, למרות הקשיים ואולי דווקא בגללם, היא ככל הנראה הבריח התיכון בדרך לגאולה האמיתית והשלמה. ועד שזו תבוא, לא נירא ולא ניחת. לא מנשיאים ורוח רעה שהם מביאים עימם בהשראת הבחירות, ולא משפע של משאבים ותקציבים שעלול להיות מוקפא. לא מנושאות מטוסים שמורחקות או מקורבות בהינף אצבע בחדר הסגלגל ולא מהצבעות אנטישמיות באו"ם שמגובות בהוראות מהבית הלבן. אין לנו אלא עינינו הרואות כי כך רצתה ההשגחה: יֵשבו יהודים על האדמה שהובטחה לעם הנבחר, ויביאו אותה ואת עצמם אל התיקון הנדרש, עד שנזכה לגואל האמיתי ולמנוחה שלמה בהשקט ובטח.

די ליהירות
לצד המבט הרוחני, עדיין חשוב להציב למול עינינו את השאלות הקשות, דווקא כדי להביא את הניצחון לעיני בשר, בכלים שניתנו לנו משמיים. המכה הצבאית האדירה שהנחית ארגון קטן ביחס לצבא הישראלי, אומרת דרשני. ההישג ההתקפי שאליו הגיע חמאס הוא אדיר בכל קנה מידה, גם בלי כל קשר ליכולת ההישרדותית שהוא מפגין חודשים ארוכים. התפיסה שצה"ל יכול להחליף את אסטרטגיית הלחימה בסיסמאות נבובות והישענות על טכנולוגיה כל יכולה, הפכה את הצבא המתקדם והחזק באזור לחוכא ואטלולא. מערכות הגנה שהושקעו בהן מיליארדים קרסו בידי נערים בני שבע עשרה.
אם יש לקח ראשון שאותו לא תשמיע לכאורה אף ועדת בדיקה, הוא שהרוח תמיד תגבר על הקדמה. האידאה חזקה מכל טכנולוגיה. ואם הדברים אמורים כלפי בני דודינו הישמעאלים האכזריים, את הנמשל לימינו ולחוק הגיוס הבוער, יעשו נא הקוראים הנבונים בעצמם.
לצד השבחים על אומץ הלב שמפגין נתניהו מול האמריקנים חשוב לזכור שהוא וגם קודמיו חיו בקונספציה שגויה שחמאס שבע הוא חמאס רגוע. עזתי שעובד הוא עזתי שלא יהפוך לפעיל טרור. התפיסה הזו, כמו עוד אלף תפיסות, קרסה במציאות הקשה. הכספים שימשו להתחמשות והמיסים מהפועלים העזתיים שולשלו לקופת חמאס.
היחס המתייהר כלפי האויב הטיפש הפך לחרב פיפיות. חמאס התגלה כאויב מתוחכם שידע לפעול גם בתת תנאים ושכבות קרקע בלתי אפשריות לכאורה. הוא הוביל את ישראל, רגע אחרי הטבח, למלחמה שתוכננה היטב כך שתתבצע באופן שיקשה על לוחמינו לעמוד בו. המלחמה בתת הקרקע היא הראשונה מסוגה באזור, והפקת הלקחים כוללת לא מעט את אי הזלזול באויב ובכוחו, גם עתה.
יש מי שלא התפכחו. התחושה של עליונות צה"ל מלווה אותם. הם שקועים בקטנות המוחין ששררה בכל שדרות מערכת הביטחון ערב המלחמה. בינתיים התוצאה היא שראש הנחש נותר בחיים ושוהה בתוככי בונקר מבוצר היטב, לא חשוב באיזה צד של רפיח, העזתית או המצרית; ולצד זאת, חמאס שורד וממשיך להילחם למרות תקיפות צה"ל ועל אף שאין לו כל סיוע צבאי, מהאוויר ומהים; חמאס פועל כשאין לו כל אספקת תחמושת והוא נעדר כל אפשרות לחדש את מלאי הטילים שלו נגד מטוסים ונגד טנקים, או את המערך הרקטי שבידו – ועדיין שומר על להבות הלחימה מצידו. ומה מפתיע שנגד כל אלה יש כאלה שסטירת הלחי המצלצלת שהגיעה תוך הסתר פנים שמימי בשמחת תורה, לא פעלה עדיין את פעולתה.
השינוי בחשיבה צריך להיות לפחות דו ממדי. ההתכוננות העתידית נגד חמאס צריכה להיות הן במישור המעשי של המשך מוכנות ללחימה בכלים הפשוטים והישנים של הגורם האנושי, והן בשינוי מקיף של התפיסה שחמאס הוא אויב טיפש. לא כל נבער הוא טיפש, ויתרה מכך: גדוד של נבערים וטיפשים שמונהג בידי מפקד חכם, עלול להפוך למכונת הרס מתוחכמת אם רק יודעים כיצד לתפעל אותה.

הקרב האמיתי

מפקדת מודיעין בצפון בני ברק. מפקד המערך המודיעיני לאיתור החטופים והנעדרים, האלוף (במיל') ניצן אלון (צילום: דו"צ)

אם הפקת הלקחים תתבסס על הלחימה עד כה לגבי חמאס בלבד, קשה לחשוב כיצד תיראה הלחימה היבשתית בתוככי לבנון, שם נראה שהעניינים עומדים לקראת התלקחות משמעותית אם לא יושג כל הסדר אחר. אם חמאס עדיין חי ובועט, חיזבללה הגדול והמרושת בשטח גדול פי כמה ומתוחזק בתדלוק רציף מאיראן, אמור להפחיד את מקבלי ההחלטות פי כמה וכמה. לעת הזאת חשוב לזכור: כל האמירות הרהבתניות שצה"ל יכול, ערוך, מוכן לכל תרחיש, שומר על כוח ההרתעה ועוד המון מילים שנמכרו לתושבי ישראל כל השנים, קרסו כמגדל קלפים ביום פקודה.
בפועל, ההפך היה הנכון: צה"ל קיצץ לעומק בתקציבי חילות הרגלים, המשוריינים וכל מה שקשור לתקיפה יבשתית. כל רמטכ"ל ביקש לחדש יותר מקודמו, וכל קבינט אמר אמן אחרי המלצותיהם. התוצאה הייתה שהצבא הגיע לקרב האמיתי מצומק וחסר יכולת מבצעית. חסר מוכנות ללחימה שאיננה מתקדמת, ורק ניסים וחסדי שמיים הם שהותירו את מחצית מתושבי דרום המדינה חיים, ולא בנפילה בשבי האויב הרצחני והאכזר שידענו מאז ימי הפדאיון.
על כל אלה יצטרכו הרמטכ"לים וראשי מערכות המודיעין השונות, כמו גם האוחזים בהגאי השלטון שאישרו את ה'התייעלות' הצה"לית שמחצה את כוחות היבשה, לספק תשובות לאזרחי המדינה. יש שאלות שתשאל ועדת החקירה שתקום ביום שתסתיים הלחימה, אבל ישנן שאלות בוערות, שכל תושב שחי בארץ הזאת שואל את עצמו, ואת התשובות הוא לא יקבל מהוועדה בעוד עשור ויותר. האזרחים דורשים תשובות היום, ויותר מכך: תוצאות. ניצחון, מיגור הטרור, החזרת ההרתעה והשבת תחושת הביטחון לתושבים.
אם הדברים נכונים לגבי הדרום, לתושבי הצפון התשובה סבוכה פי כמה. ההחלטה לפנות מאות אלפי תושבים מבתיהם הייתה ועודנה כשל מדיני וצבאי. כשל עמוק, שאחרי קבלת ההחלטה השגויה גם לא מתוקצב נכון. וזה עוד לפני שנגענו בבעיית הטרור ביו"ש, שעלולה להתפרץ, או בהתקלחות זירות נוספות – מלבד לבנון והרצועה – כמו מכיוון סוריה ואיראן, טורקיה ואפילו מצרים וירדן, שכרגע לא מעורבות במתרחש.
על המערכה הצפונית בלבנון, שצפויה לכאורה להתפתח לממדים גבוהים הרבה יותר, לגרום למקבלי ההחלטות לזרז דווקא את מיגור חמאס בדרום הרצועה, בלי להתחשב ב'מה יאמרו האמריקנים' או מה יחשבו הצרפתים. את הלקחים שיכול היה להציג כל אזרח פשוט במדינה, גם אם אינו איש צבא או מומחה לביטחון, לומדים באזור כולו ושמים את ישראל וצבאה האדיר לשעבר באור חיוור. חיזבללה, המיומן פי כמה מחמאס ובעל יכולות אדירות פי כמה וכמה ממה שאנו משערים, צריך לראות שחמאס מוכה באופן כבד ביותר, כדי להגיע להבנה שאולי מערכה בלבנון לא באמת משתלמת לו. אם לא, הפגיעה של הטילים המתוחכמים וראשי הנפץ המתקדמים שמחזיקים לוחמיו של נסראללה, תוצרת רוסיה, סין ואיראן, יכולה להגיע למערכות חשובות וחיוניות מאוד הן לצה"ל והן לאזרחי המדינה.
עם כל הכבוד וההערכה למומחים, נדמה כי עכשיו הזמן לתת לכל הערכות המודיעיניות את המקום הראוי להן בלי לזלזל בהן חלילה, אך לפעול בשטח גם לפי המסקנות שחשפה המציאות עם פרוץ המלחמה הנוכחית.

סכנה בדרך לעסקה
באחד ממגדלי המשרדים בצפון בני ברק מאכלסים כמה מאות מטרים רבועים מפקדה שבה משרתים מאות אנשי מודיעין משירות סדיר, מצבא הקבע ומשרתי מילואים, שגויסו למשימה אחת: אימות והצלבה של כל בדל מידע על החטופים. כיום פעילים בה כמחצית מהמשרתים שגויסו אליה, כיוון שהמשימה הראשונית כבר מאחוריהם.
על המלאכה מנצח מפקד המאמץ המודיעיני של תחום השבויים והנעדרים, ניצן אלון, מי שהיה מפקד בכיר מאוד בצה"ל, מסיירת מטכ"ל ועד פיקוד המרכז, וכיום הוא אלוף במילואים. בהנחה שכוחות איראניים משכו לא מעט בחוטים שהובילו לטבח בשמחת תורה, נציין כי הזירה האיראנית מוכרת לו אף היא היטב, מתפקידו כפרויקטור למאבק באיום האיראני, והמינוי שלו בידי שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי היה בהחלט בחירה מדויקת.
הוא נכנס לתפקידו במהירות מרשימה, בחר את האנשים הטובים ביותר למשימה ופעל איתם ביעילות. מאות העובדים נעזרים גם בטכנולוגיות של בינה מלאכותית. המפקדה המיוחדת שמרכזת את תחום השבויים והנעדרים פעלה לצד יחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן, האגפים הרלוונטיים במוסד ובשב"כ, וכל מערכי המבצעים המיוחדים באמ"ן.
בעובדי המפקדה בלטו גם דמויות צבאיות ידועות של ראשי אגפים ובכירים נוספים, כמו האלוף יואב (פולי) מרדכי, מי שכיהן כדובר צה"ל והיה מתאם פעולות הממשלה בשטחים שפעל רבות עם קטאר. הוא אומנם פרש לעסקים פרטיים, שיש להם קשר הדוק עם קטאר, אך נרתם לסייע מניסיונו וקשריו למתאם תחום השבויים והנעדרים. דמות נוספת שגויסה על ידי ניצן אלון הוא תא"ל אורן סתר, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית במטכ"ל, ומי שבעבר עסק במסגרת המוסד בנושא הגרעין האיראני.
מאז הטבח ובכל החודשיים הראשונים מאז פרוץ המלחמה, נסרקה על ידי אנשי המפקדה כל פיסת מידע אפשרית על הנעדרים והחטופים. היה צורך לזהות ולתקֵף כל בדל צילום או הקלטה שתועדה. פריים אחר פריים, כל סרטון או תמונה מכל מכשיר אפשרי נסרקו ותויקו. מדובר על כמויות עצומות של מידע שהיה צורך לעבד, ולשם כך נעזרה המפקדה בבינה המלאכותית שקיצרה את זמן הסריקה של מיליארדי הג'יגה.
שעות על שעות ישבו קציני איסוף המידע והתבוננו בתיעודים הקשים שנצברו, וביצעו את המלאכה הקשה והטראומתית. כעת כאמור, פעילים רק מחצית מהמשרתים שפעלו במפקדת השבויים והנעדרים בתחילה, אך המטרה הראשית עודנה בראשם של אנשי המפקדה: להגיע ככל שניתן להערכה מי מהחטופים עודנו בחיים.
לא קל לקבוע מסמרות בנושאים כה רגישים. כשדמעות בעיניהם הם מדווחים על כל מידע שמוצלב ומאומת ועל כל פיסת מידע שנאספת, למפקדיהם ולגופי המודיעין השונים. כעת, ההערכה הרווחת היא כי למרבה הצער רק כמחצית מ-134 החטופים שבידי זרועות הטרור, עודם בין החיים.
המשמעות היא שעסקאות שונות שמתעכבות, רק עלולות להגביר את סכנת החיים שנשקפת לחטופים בכל רגע שחולף. מנגד, המיפוי שנערך בעקבות המידע שנאסף הוציא אזורים בעזה אל מחוץ לתחומי התקיפה הישירה של צה"ל, כדי שלא לגרום לאבדות של החטופים. גם סנוואר יודע זאת, ואם הוא לא ברח לרפיח המצרית או למדבר סיני, הוא מקיף את עצמו לבטח בחטופים, בדגש על כאלה שחיים, כדי לספק לעצמו מגן אנושי.

בראש מעייניהם
השבוע שָבו ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר וניצן אלון מסבב שיחות נוסף שהתקיים בקטאר. ידיהם היו ריקות למחצה. צוותים בכירים נותרו מאחור, בדוחא הבירה, כדי לתחזק את הקשר והמשך התיאום הלוגיסטי של המו"מ לעסקה. מתווה הפשרה שמסתמן עתה מוכיח שישראל מוכנה להתפשר לדרישות שמגיעות מוושינגטון, ותמורת החזרתם של 40 חטופים, ישוחררו בין 700 ל-800 מחבלים פלסטינים מבתי הכלא בישראל. כ-15 מחבלים תמורת כל חטוף, בהם כמאה מחבלים עם דם על הידיים.
העסקה נתקלה במהמורה נוסח סנוואר שביקש לכלול ברשימת המשוחררים גם מחבלים שנחשבים לסמל, כמו מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, אחמד סעדאת ומרואן ברגותי, מראשי הפתח'. מנגד אמרו נציגי ישראל כי אם חמאס מתערב ברשימות המשוחררים, הרי שגם היא מבקשת לתת רשימה שמית משלה, של ארבעים החטופים שישוחררו. סביר להניח כי אלה יהיו קשישים, חולים, נשים וילדים – וייתכן גם שיושם דגש על כאלה שלישראל יש מידע שהם בין החיים.
במקביל, הגיעו הצדדים להבנות על הפסקת אש של שישה שבועות, כי בישראל עדיין לא הביעו הסכמה להחזרתם של אלפי עזתים בודדים לצפון הרצועה לאחר שאלה יעברו בידוק ביטחוני, אך מסתמנת פשרה שלפיה, בהתאם לדרישה האמריקנית, יוגדל משמעותי הסיוע ההומניטרי לעזה. בינתיים, חמאס מעכב את תשובתו להצעה, כך שלא ניתן לדעת אם העיכוב הוא כי לחמאס יש זמן, או משום שהתקשורת עם סנוואר מתבצעת בדרך כה פתלתלה ונעדרת טכנולוגיות, ועל כן היא מתעכבת.
גם התשובות שמעבירים דדי ברנע, רונן בר וניצן אלון מטעם ישראל מתגבשות לאיטן, משום שהדיווחים מגיעים לראש הממשלה נתניהו, לשר הביטחון יואב גלנט ואחר כך לרמטכ"ל הרצי הלוי. מהשלישייה הזו יורד הדיווח על ההתקדמות במגעים לקבינט המלחמה, ומשם, אם התקבלה החלטה לאשר מתווה כלשהו, ההכרעה הסופית טעונה את אישור הקבינט המדיני ביטחוני המורחב.
אל המצב הזה בדיוק נכנסה החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. בלשכת נתניהו מיהרו לתלות את סירוב חמאס למתווה הראשון שהיה בתחילת השבוע על שולחן הדיונים – בהיעדר הווטו האמריקני. בארה"ב מיהרו להלין על נתניהו שכרך בין הדברים, וציינו כי החזרת החטופים היא בראש מעייניהם.
בין כך ובין כך, יש לשאת תפילה כי בין כל הפלונטרים המדיניים שיש להם קצוות כה רבים ואינטרסים כה מנוגדים, תצא עסקה כלשהי לפועל ותעניק קרן של אור למשפחות המיוסרות כל כך.