יוסי אליטוב
ה' אדר התשפ"ו
החידה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית איננה מי יכניע את מי במאבק שבין נתניהו למפלגות החרדיות על חוק הגיוס, אלא מי יכתיב את המועד שבו הכל יתפרק. לא האידאולוגיה, לא הסקרים ואפילו לא הזירה הביטחונית המתוחה קובעים את הטון. במציאות הנוכחית לוח השנה הוא שמכתיב את הקצב במסדרונות השלטון.
שלושה תאריכים מרחפים כיום במסדרונות לשכת ראש הממשלה כמועדים אפשריים לבחירות: אמצע תמוז, השבוע השלישי של אלול ותחילת חשוון. במובנים רבים הם לא רק ציוני זמן בלוח השנה, אלא שלושה תרחישים המייצגים שלושה מצבי רוח פוליטיים שונים. בסביבתו של בנימין נתניהו בחנו בשבועות האחרונים כל מהלך אפשרי: החל מהאופציה שחוק התקציב ייפול, דרך החשש שחוק הגיוס ייתקע ועד לתרחיש שבו שניהם מתקדמים בקצב שמאפשר לדחות את הבחירות עד לאחר החגים.
ההבדל בין תמוז לחשוון איננו רק פער של שלושה חודשים בלוח השנה. מבחינה אסטרטגית הוא ההבדל המהותי בין ממשלה שנגררת לקלפיות תחת אש צולבת של משברי גיוס ותקציב לבין ראש ממשלה שמגיע אליהן והוא יוזם המהלך ומנהל האירוע בתנאים שהוא מכתיב.
באופק הרחוק ניצב המבחן המיידי של 31 במרץ, היום שבו יוכרע דה–פקטו גורלה של הממשלה הנוכחית. אם תקציב 2026 לא יעבור עד לאותו תאריך, חוק יסוד הכנסת ברור ונחרץ: הכנסת תתפזר אוטומטית. במילים אחרות, המדינה תמצא עצמה בדרך לבחירות בתוך מנגנון חוקתי קשיח שלא מותיר מקום לפרשנויות או לתמרונים פוליטיים.
בקומה השנייה של משכן הכנסת, באותם מסדרונות שבהם נסגרו במשך השנים עשרות הסכמים קואליציוניים וקמו ונפלו ממשלות, מתגבשת השבוע ההבנה שהמתרחש כאן חורג מהמשברים הפוליטיים השגרתיים. זו אינה עוד מחלוקת על גובה התקציבים לישיבות או על היקף הפטורים, אלא מבחן קיומי של המגזר החרדי במדינת ישראל. מבחן שיקבע אם עולם התורה יוכל להמשיך ולהתקיים במסגרת המדינה כפי שהיה במשך עשורים.
כאן בדיוק מתרחשת התפנית. המספרים שהוצגו בוועדת חוץ וביטחון מדברים על סך כולל של כ-71,000 צעירים ישראליים שמוגדרים כיום 'משתמטים'. קרוב ל-80% מתוכם, כ-57,000, הם בני ישיבות ואברכי כוללים. חשוב להדגיש כי האחרונים אינם 'עריקים' במובן הקלאסי, אלא צורבים שמועד התייצבותם עבר בעקבות הנחייתם המפורשת של גדולי ישראל שלא להתייצב בלשכות הגיוס. אלא שכרגע, בעקבות פקיעת חוק הגיוס והחלטות בג"ץ, מעמדם המשפטי זהה למעמדם של מיועדים לשירות ביטחון – מלש"בים, בעגה הצה"לית – המתחמקים מחובתם החוקית.
נתניהו פועל במרץ למען השגת רוב לחוק הגיוס כדי לקבוע את מועד הבחירות מיד אחרי החגים. גפני ומקלב, השבוע בכנסת צילום: פלאש 90
כמדורת אש
על רקע זה מתנהל הקרב הנוכחי על חוק הגיוס, לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה בהרב מיארה הסלימה את עמדתה בצורה חסרת תקדים. בחוות הדעת האחרונה שהוגשה על ידה לבג"ץ היא קבעה כי הממשלה אינה מיישמת את פסק הדין המחייב גיוס מלא של כלל בני הישיבות בגיל הגיוס, ותוך כדי דיבור הצביעה על "אכיפה בררנית, קשה ומטרידה", כלשונה.
לטענתה, בעוד נגד אוכלוסיות אחרות מופעלים כלי אכיפה פליליים וכלכליים, הטיפול בחרדים שאינם מתייצבים לוקה בחסר באופן שפוגע לדבריה בעקרון השוויון. היועמ"שית אף דרשה לגבש לאלתר "מדיניות אכיפה אפקטיבית" הכוללת סנקציות כלכליות ופליליות אישיות, ואף הרחיקה לכת בקביעה כי אי ציות הממשלה לבג"ץ הוא "סכנה של ממש לקיומו של המשטר הדמוקרטי".
האמירה הזו של הייעוץ המשפטי, שמנחה בפועל את היועמ"שית של ועדת חוץ וביטחון עו"ד פרנקל שור, מעמידה את הנציגות החרדית בפני שוקת צחיחה. מצד אחד הלחץ מבית המשפט והממסד המשפטי להפעלת סנקציות, ומצד שני הציפייה מהם שכנציגי הציבור החרדי הם יעמדו כחומה בצורה נגד הגזרות הדרקוניות.
בהקשר זה חובה לעצור ולהתבונן פנימה ביושר: המראות שנראו השבוע בחוצות בני ברק אינם רק נזק הסברתי כפי שיש מי שמנסים לטעון. מדובר ברעידת אדמה מגזרית ובטלטלה פנימית שצריכה להדיר שינה מעינינו. לא מדובר כאן רק בחשש ממה יאמרו בתקשורת או איך הדבר ישרת את הייעוץ המשפטי, אלא בשאלה יסודית של חילול השם וסטייה מדרכה של תורה.
ייאמר ברורות: כל גילוי של אלימות והרמת יד, בין אם הן מופנות כלפי אחינו מקהילות אחרות ובין אם כלפי חיילים או כל אדם אחר, הוא היפוך גמור של דרך התורה, ההלכה והמוסר היהודי. אין כאן מקום ל"אבל" או לתירוצים של "לא מבינים אותנו". כל אב חייב לשנן לבנו, וכל רב ומגיד שיעור לתלמידיו, שאין מקום לאלימות מכל סוג שהוא במחננו. זוהי חובה חינוכית מהמעלה הראשונה להבהיר שגם בשעות של מאבק ציבורי צודק הדרך אינה עוברת בפריקת עול ובהתנהגות שאינה הולמת בני תורה.
ובחזרה לזירה הבוערת בכנסת: מתוך השיחות הארוכות והמפותלות שמנהל נתניהו עם נציגי דגל התורה, משה גפני ואורי מקלב, התבהר לנתניהו שאין מדובר כבר בשאלה פשוטה של חוק או בחירות אלא בדינמיקה מורכבת הרבה יותר של מאמץ או קריסה.
בשונה מההצהרות הפומביות, השיחות אומנם רחוקות מאוד מרוח של פייסנות אך גם אינן מתנהלות באותה לוחמנות כפי שנשמע כלפי חוץ. מהשיחות הללו הסיק נתניהו שתי תובנות מרכזיות. הראשונה ברורה וחדה: המינימום שהייעוץ המשפטי מוכן לבלוע במסגרת החוק ששורטט בוועדת חוץ וביטחון – הוא המקסימום שהמנהיגות הרוחנית יכולה לאשר, וגם זה בקושי רב. ומכאן צמחה התובנה השנייה: בטווח הצר הזה נדרשת לא רק חקיקה, אלא גם הצהרת כוונות פוליטית ברורה.
לאור התובנות הללו התקווה של ראש הממשלה פשוטה אך מורכבת כאחת. הוא מבין כי גם אם החוק לא יושלם בדיוק לפי הנוסחה המוסכמת על גדולי ישראל ייתכן שעצם ההתמסרות שלו לקידומו, בנכונות להפוך כל אבן, להיאבק ביועצים המשפטיים, לדחוף ולהתעקש – ייתפס כהוכחת מחויבות מספקת. אם נדמה זאת בלשון מושאלת מעניינים אחרים, הרי שההשתדלות והרצון לבצע נחשבים לעיתים לאדם "כאילו עשאה", גם אם לא השיג את התוצאה הרצויה. בנמשל העוסק בתסבוכת הפוליטית הנוכחית, ההשתדלות שינקוט נתניהו תיבחן בגבעת סלבודקה לא פחות מהתוצאה שישיג בפועל.
בלון החמצן
במקביל למאמצי השכנוע נתניהו מבין כי עבור המפלגות החרדיות התקציב אינו רק כלי פוליטי, אלא התשתית ההכרחית שדרכה ניתן לכלכל את הצרכים הקיומיים של עולם התורה. בעוד חוק הגיוס נותר ציפור הנפש והנושא המהותי שעליו אין פשרה, התקציב הוא שמאפשר בפועל את המשך פעילותם של המוסדות והישיבות.
מי שבקי בפרטים יודע כי חוק התקציב, עם חוק ההסדרים שעבר, כזכור, בקולות מרבית הנציגים החרדיים, נבנה בשיטתיות ובשימת לב לכל פרט ובכוונה תחילה: כדי שיהיה למפלגות החרדיות קשה מאוד להפיל אותו. מדובר בחבילה משמעותית של סעיפים שתפצה על הקיצוצים והבלימות שנוצרו במוסדות החינוך בשנים האחרונות בשל חוות דעת משפטיות מרושעות.
הרציונל שעומד מאחורי המהלך ברור: גם אם המאבק האידאולוגי על הגיוס נמשך במלוא עוזו, קיים צורך דחוף להסדיר את התשתית הכלכלית שתחזיר את החמצן לעולם התורה. לכן ייתכן שחוק התקציב יעבור דווקא מתוך האחריות להבטיח את הבסיס הקיומי של המוסדות, כצעד הכרחי להצלת המערכת מקריסה כלכלית תחת גזרות הייעוץ המשפטי.
אגב, מי שרצה הדגמה חיה לכך קיבל אותה השבוע בהחלטת בג"ץ האחרונה לעצור את תקציבי רשתות החינוך החרדיות, בתואנה של אי יישום הוראות המשנה ליועמ"שית לממשלה להחיל סנקציות על אי לימוד ליבה. גם קשה הבנה היה מבין את המשוואה.
ועדיין, בבתי גדולי ישראל ובקרב הנציגות החרדית הבהירו כי אף שחוק התקציב יוכל לשמש ככלי יסודי המאפשר קיום יום יומי למוסדות התורה, החוק שיסדיר את מעמד בני הישיבות הוא נשמת אפה של היהדות החרדית והעיקרון המהותי ביותר שעליו נסוב המאבק. גם תקציבים נדיבים לא יוכלו לשמש תחליף להסדרה חוקית שתגן על עמלי התורה ולכן כל תמיכה בתקציב תותנה בהעברת חוק הגיוס. כל השאלה היא באיזה שלב יעלה החוק להצבעה, ואם יוענק הקרדיט לנתניהו ויינתן בו האמון לאחר שנסדק אין ספור פעמים.
כדי להשיג את מבוקשו, הן בהובלת מהלכים שיוכיחו את כנות מאמציו והן כדי לנסות ולהבטיח שחוק התקציב לא ייפול בקריאה שנייה ושלישית, נתניהו נשען על צוות פוליטי מצומצם ומהודק. מזכיר הממשלה יוסי פוקס, היועץ הפוליטי נבו כץ, היועצת לענייני חרדים גב' רבקה פאלוך ועוד כמה דמויות שקטות. הצד השווה לכולם הוא בסגנון פעילותם. מדובר במודל של ניהול משברים קלאסי: פחות כותרות, יותר שיחות עומק; פחות הצהרות, יותר חישובים.
עימות חזיתי
התמרונים בלשכה מכוונים לשני המחזיקים במפתחות, אליבא דנתניהו, או לפחות מי שיכולים להעביר את מסריו לבתי גדולי ישראל: יו"ר שס אריה דרעי ויו"ר דגל התורה משה גפני, שני ראשי המפלגות שהיו אבני היסוד של כל ברית פוליטית עם נתניהו בכל השנים האחרונות. אך הפעם המשוואה הפוליטית שונה מכל מה שהכרנו בעבר.
אגב, אל תתרשמו מהטחת ההאשמות הפומבית על מינויים או מקרדיטים על סמכויות בתי הדין הרבניים שעוברים בהינף מקלדת מסיעה לסיעה. בכל מה שקשור להתנהלות של שני יושבי הראש בנושא חוק הגיוס, התיאום הוא על מלא.
כל דרדק פוליטי יכול להבין את עומק התהום הפעורה בין השניים לבין לשכת ראש הממשלה: כשעשרות אלפי צעירים חרדים הופכים בן לילה לפורעי חוק, כשתקציבי הישיבות מוקפאים וכשסבסוד המעונות למשפחות האברכים מבוטל, הצעדים הפוליטיים כבר לא עוסקים בשיפור המצב אלא בהישרדות. מסיבה זו, מייד אחרי אישור פיצול חוק ההסדרים הכריזו הסיעות החרדיות על הפסקת ההצבעות במליאה ועל היעדרות כמעט מלאה מחדרי הוועדות בשעת ההצבעות על סעיפים קואליציוניים חשובים. זהו מהלך שמשמעותו: עברנו למצב חירום פוליטי שבו כל הכללים משתנים.
עוד קודם לכן בחר דרעי להעביר את שופר המסרים בין שס לבין לשכת ראש הממשלה לידיהם של אריאל אטיאס וח"כ ינון אזולאי, והוא עצמו נע בין הבית בהר נוף לווילה בספסופה וקיום מסורת הבאבא סאלי – תענית דיבור רצופה של שבוע והימנעות מאכילה, כיאה לימי השובבי"ם.
לאחר שחזר השבוע לזירה, בניגוד לשמועות על שבירת כלים או נתק מוחלט, הקשר בין נתניהו ליו"ר שס אריה דרעי נותר ענייני ומקצועי, גם אם הטונים השתנו. נכון, הדינמיקה כבר אינה מאופיינת באותה קרבה אישית חמימה שהכרנו בעבר והמסרים עוברים לעיתים דרך שליחים, אך מדובר בניהול אירוע מחושב ולא בפיצוץ. הפגישות האחרונות של השניים אומנם נשאו אופי טכני וממוקד, אך הן משקפות ניסיון לשמור על ערוצי עבודה פתוחים בתוך מצב חירום פוליטי בלי להיגרר לצעדים בלתי הפיכים, בשלב זה.
גפני, לעומתו, ניהל את הקרבות בתוך הבוץ הפרלמנטרי. החל מנאום 'מדינת הרומאים' שלא כוון ישירות לנתניהו אלא למשטרה הצבאית ולעושי דברה של החונטה המשפטית, אבל היו בו מסרים ישירים וחריפים לא פחות שכוונו לממשלה ולעומד בראשה, ועד השרירים שהפעיל בוועדת הכספים, שבה הוא משמש כעת חבר מן המניין.
החיכוך בין מי שישב על השיבר משך שנים ארוכות ומכיר כל טריק אפשרי לבין יו"ר ועדת הכספים הנוכחי, חנוך מילביצקי מהליכוד, הפך את התנהלות הדיונים כשגפני בשטח לסיוט של מילביצקי. באחד מרגעי המתח בין השניים תקף גפני בחריפות את מה שכינה כניסיונות המחטף התקציביים של מילביצקי, והאחרון השיב לו בטונים לא פחות נחרצים ובקרירות שמאפיינת פנייה לחבר אופוזיציה ולא לשותף קואליציוני – כי העמידה בלוחות הזמנים לא תיפגע גם במחיר של אי תמיכת דגל התורה בתקציב. בלי להיכנס לפרטי המאבק על 'אופק חדש' שהתעורר, המסקנה ברורה: המערכת נמצאת בנקודת רתיחה. גם השותפים הקרובים ביותר כבר לא חוששים להתעמת חזיתית.
פרשת משפטים
אך לא רק בזירה החרדית מתנהלים הקרבות. כאילו הייתה חסרה לקואליציה המתנדנדת על כרעי תרנגולת מכה נוספת בכנף, קפצה עליה זירת העימות המשמעותית לא פחות בוועדה לבחירת שופטים. שם ניצב שר המשפטים יריב לוין ומנהל מערכה עיקשת נגד מה שהוא רואה כהגמוניה משפטית סגורה.
מבחינתו לא מדובר בעוד סבב מינויים, אלא במאבק על דמותה של המערכת לשנים הבאות. לוין מביט קדימה ומשוכנע שאם בשנים האחרונות שינוי המגמה החל לתת את אותותיו, אסור לו כעת, בשלהי ימי הממשלה, לוותר על המשך המהפכה המשפטית. ככל שהדבר תלוי בו הוא נחוש שלא לאפשר אף מינוי ללא איזון. הקו שלוין מוביל ברור ובלתי מתפשר: בלי דיל – אין שופטים.
נתניהו מביט על הקרב הזה בעיניים פקוחות: מצד אחד הוא זקוק ללוין נחוש כדי לשמר את הבייס הימני, מצד שני הוא מודע לכך שכל עימות חריף עם המערכת המשפטית מקרין על היציבות הכללית. ובכל זאת, דה–פקטו הוא מאפשר ללוין לנהל את הקרב, אולי מתוך הבנה שהבסיס הפוליטי שלו זקוק לתחושת המאבק לא פחות משהוא זקוק לאישור התקציב.
אם מישהו רואה פה דמיון מה לתובנה שמובילה את נתניהו, על חובתו 'להתאבד' על חוק הגיוס או לפחות לעשות רושם של מי שפועל כך, הוא אינו טועה.
יסודות רעועים
בזמן שיריב לוין מנהל את מאבקיו על קביעת זהות ההרכבים של בתי המשפט בעתיד, בוועדת חוץ וביטחון ממשיך להתנהל משחק המספרים המורכב שיכריע את גורל הממשלה.
בעוד היו"ר בועז ביסמוט מדווח על "התקדמות משמעותית" בניסוח החוק ועל הקראת הסעיפים, המציאות שונה בתכלית. הייעוץ המשפטי של הוועדה בראשות עו"ד מירי פרנקל שור דורש ללא הרף תיקונים נוספים שגדולי ישראל רואים בהם קו אדום. החל מיעדי ביניים מדידים ועד להוספת סנקציות אישיות קשות.
המתווה המתגבש להעברת החוק כהוראת שעה לשנתיים בלבד, במטרה לעקוף את הייעוץ המשפטי, נתפס בעיני גפני ושותפיו כמלכודת. החשש ברור: מה יקרה בסוף השנתיים הללו?
לכך יש להוסיף גם את הדרישה שהציגו אטיאס ומקלב בהוראת גדולי ישראל, כי כל פתרון שלא יכלול מעין חנינה רטרואקטיבית לאותם 57,000 בני ישיבות שנחשבים עתה חייבי גיוס – יהיה בבחינת חתימה מראש על תעודת פטירה לתינוק שטרם הגיח לעולם. אי אפשר לבנות מבנה חדש על יסודות פגומים, ובהיעדר רכיב ה'חנינה' האמור כל מתווה של חוק הגיוס יהיה חסר ערך ממשי.
פותחים יומנים
בינתיים, נתניהו ממשיך לתחזק את הקשר הרופף עם המפלגות החרדיות, כדי לצלוח את המשוכה בהגעה לבחירות במועד הנכון יותר בעבורו. אך בעוד לגבי שס ההערכה בלשכה היא שבסופו של דבר היא תיטה אחרי הכרעת דגל התורה, כשבלשכה סבורים שיש סיכוי להעברת חוק גיוס או למצער תמיכה בתקציב בתמורה לחקיקה מייד לאחריו, הרי שמאגודת ישראל נתניהו חושש הרבה יותר. הסיכוי להגיע להסדרים עם גולדקנופף ועם הרמ"ט לשעבר מוטי בבצ'יק (שישב השבוע בעמק הבכא בשבעה על אביו הגרב"צ זצ"ל ופעילותו הצטמצמה למינימום האפשרי בהתאם למה שמותר היה לו לעשות בימי האבל בלבד) – שואף לאפס מוחלט.
אך עדיין, נתניהו – שיש משהו כמעט סרבני באופן שבו הוא מתנהל: לא נבהל, לא ממהר, בוחן עוד צעד ועוד דיל – מקרין אופטימיות זהירה. הוא מדבר על בחירות בתחילת חשוון ומשדר מסר מרגיע, כמי שביכולתו לשרוד את המשבר.
בעוד שבלשכתו רואים בבחירות שיתקיימו באמצע חודש תמוז את תרחיש ההתנגשות, ואת השבוע השלישי של אלול כתרחיש הביניים – השאיפה לבחירות בתחילת חשוון היא תרחיש ההישרדות האופטימלי.
השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא לא אם נתניהו רוצה להגיע לחשוון, משום שהתשובה על כך ברורה – אלא אם דגל התורה תאמין לו ותספק לו זמן שיעניק לו את המטרייה הפוליטית הדרושה. הדבר תלוי לא מעט בהוכחות שיספק לה ובשאלה אם זו תראה בהתמסרות שלו לחוק הגיוס הוכחה מספקת לכנות מאמציו, לצד קבלת ההחלטה בבתי גדולי ישראל שהתקציב שווה את הסיכון.
בפוליטיקה הישראלית, כידוע, אין ואקום. כל יום שעובר מקרב את אחד התאריכים ומרחיק את האחרים. נכון לרגע זה נתניהו כמו נתניהו בוחר להמר על משיכת הזמן בניסיונות גישור שיובילו לדחיית הקץ.
דבר אחד ברור לכוורת לשכת רה"מ: אם נתניהו יצליח להעביר את התקציב ולסמן התקדמות בחוק הגיוס, גם אם היא לא תהיה התקדמות מושלמת, הוא יוכל לומר לבוחריו: החזקתי את ההגה. עשיתי הכל כדי להנהיג את כל חלקי העם, למרות המשוכות הרבות שבדרך. אם ייכשל הוא יגיע לקלפיות מוקדם מהמתוכנן, תחת עננה של משבר.
ולכן, מאחורי כל הצהרה, מאחורי כל ישיבה, מאחורי כל הדלפה מסתתר שעון החול. שלושה תאריכים; ראש ממשלה אחד; ומערכת פוליטית שלמה שמחזיקה את הנשימה עד שיתברר אם מדובר בפתרונות מעשיים או בתרגיל הישרדות נוסף מבית היוצר של הקוסם מקיסריה.
