מלחמת העולם הישן

מרחק אוקיינוס – מנטלית ולא רק פיזית – מבדיל בין הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון למעצמה הגדולה בעולם, ובימים אלה אי אפשר שלא לזהות את ההבדלים, ולהתקומם מהפערים.

עוד לפני שנכנס בפועל לתפקיד, המערכות האמריקאיות מתיישרות עם הנשיא הנבחר טראמפ בכל התחומים, כולל המשפטיים. התיקים האישיים נגדו נסגרים, האישומים נזרקים לפח, התובעים מתפטרים, וחלק מהרודפים מביעים חשש ומדברים על ירידה מהארץ – נשמע כה מוכר… אפילו בכינוס התורמים הדמוקרטיים שביכו על ירידת כספם למצולות וכמה מהם הביעו חשש מהתנכלות אישית של טראמפ חדור הנקמה, הביטוי הרווח היה "הבוחר נתן לו מנדט".

בניגוד לנשיאותו הראשונה, שהחלה בצל החקירות והאישומים על התערבות רוסית בבחירות – מה שהתגלה כמופרך – הפעם התוצאה ברורה וחדה. כל החשדות, החקירות וההשמצות היו על השולחן והונחו בפני הבוחר האמריקאי, והוא אמר את דברו. הניצחון המוחלט, לא רק בכמות האלקטורים אלא גם במספר קולות הבוחרים – אינו מוטל בספק.

בשעה שטראמפ משתלט על המערכות עוד לפני כניסתו לתפקיד, ממשיך הנשיא ביידן לצלוע את דרכו החוצה מהבית הלבן, כשבדרך הוא שומט את השטיח מתחת לרגלי הדמוקרטים – בשארית כהונתו.

החנינה שהעניק לבנו האנטר, אחרי ארבע הבטחות מפורשות שלא לעשות זאת, מאששת את תאוריית טראמפ על ממשל דמוקרטי מושחת שמשתמש בכל המערכות כדי לשמר את הכוח בידיו. החנינה של ביידן, היא כרטיס הכניסה הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לקוות לו, ומעתה ואילך, כל טענה מהצד השני על שחיתות שלטונית – תיענה מאליה, ללא צורך בתגובה. כפי שהלל מחייב את העניים, כך האנטר ביידן מחייב מעתה את הרפובליקנים, לעשות את הנדרש בלי להתייחס להטפות המוסר הצבועות מהצד הדמוקרטי.

הבוחר האמריקאי אמר את דברו לא רק בנוגע ל'ווק' ולשמאל הפרוגרסיבי – מה שמאחד בין השמרנים מפה ומשם וגורם לחרדים האמריקאים להרגיש על הגל. אפרופו ניצחון חרדי: סיבות נוספות לתחושת האופוריה בברוקלין היהודית, לא חסרות. זהו לא רק גל המינויים, ההצהרות הפנטסטיות כמו האיום על חמאס והפיכת המשוואה – מלחץ על ישראל למכבש על הטרוריסטים – אלא גם, במידת מה, טובת ההנאה האישית שיש לעוד ועוד יהודים אורתודוקסים מהממשל הנבחר.

איש מפתח בתהליך ההדחה. השופט בדימוס גרוניס צילום: פלאש 90

בברוקלין מדברים על קו ישיר לנשיא הנבחר – שמאפשר לכל יהודי בעל ממון עם קשרים בחוגי הנשיא מימיו כיזם בניו יורק, להגיע אל סביבתו הקרובה של הנשיא עם מקסימום קלאס, באפס מאמץ.

ובחזרה לישורת המשפטית ומלחמת העולם הישן, שנאבק על ההגמוניה – בישראל ובארה"ב: אחרי שניסיונות החיסול הפיזיים כשלו, הבוחר האמריקאי הביע אי אמון ברור בניסיון החיסול המשפטי. וגם כאן, את אותם משפטים המתארים מציאות בלתי נסבלת וניסיון לסכל מועמד שמרני בעל כריזמה ועוצמה שאין להן תחליף ובוודאי לא מתחרים מקרב הפוליטיקאים המכהנים, אפשר לכתוב בישראל באותה רמת דיוק – אחרי ששלב האיומים הפיזיים נגד הנאשם נתניהו שנרדף על ידי מערכת המשפט לתפיסתו, עבר מדיבורים למעשים, עם הרבה פירוטכניקה וזיקוקים.

שומר שב"ס

מי היה מאמין עם הקמת הממשלה, שדווקא איתמר בן גביר, נטול הניסיון המיניסטריאלי שנתפס כקשקשן ורברבן שמעולם לא ניהל דבר, יהפוך לאימת המערכות, יותר מנתניהו והרבה יותר מיריב לוין.

שר המשפטים לוין שהגיע לתפקיד ונתפס כמיסטר קלין, סגפן וצנוע, שאי אפשר להדביק לו סיגרים ושמפניה ולהלך עליו אימים בפתיחה בחקירה, היה אימתה של מערכת המשפט. אך בחלוף כמעט חצי קדנציה, עם ים של תסכול שמלווה באפס הישגים של שר המשפטים לכל רוחב הציר, איתמר בן גביר הוא שמציל את כבודה של ממשלת הימין ומתבלט בשורה של הישגים משמעותיים.

אז נכון שליריב לוין יש נסיבות מקילות. אם תונח קלפי בפרקליטות המדינה ובמטבחוני בתי המשפט, כולנו יודעים מה תהיה התוצאה. השוטרים לעומת זאת, באים מהשטח של 'עמך ישראל' ומזדהים הרבה יותר עם עמדותיו של השר המכהן.

אבל זוהי אינה הסיבה היחידה וגם לא העיקרית להצלחה של בן גביר אל מול הכישלון של לוין. בעוד יריב לוין התנגח בכל מה שזז, סירב להיפגש עם פרקליטים ולבנות גשרים מעל לראשיהם של היועמ"שית ופרקליט המדינה ולעיתים אפילו החרים ישיבות של צמרת משרדו כאקט מחאה, הרי בן גביר עשה בדיוק את הדבר הזה, מול פיקוד המשטרה. אופציה של אופוזיציה מתוך המשרד, נפסלה על הסף מבחינתו. "אגיע לכל ישיבה, לכל תדריך. אני השר והנני כאן", אמר בשבוע הראשון לתפקידו והקפיד לעמוד בדיבורו.

ההתמודדות עם ניצב עמי אשד, כוכב המחאה באיילון, וכל הצמרת הארגונית שנבחרה על ידי קודמיו בתפקיד, שרבים מהם מונו אישית על ידי השר לשעבר עומר בר לב מהעבודה, הייתה סבוכה לא פחות מהפידבק שקיבל לוין מפרקליטי המחוזות. רק שבן גביר השתמש בכוחו כשר, אותו מעמד שמוקנה בדמוקרטיות המערביות וארה"ב בראשן, לנבחרי ציבור, כדי להשפיע על דמותה של המשטרה.

לוין הילך בגדולות, ובמקום להתחיל בחקיקה שתוביל לפיצול סמכויות – מהלך שאפילו גדעון סער תמך בה בעבר – בחר לפתוח בקרב הקשה מכל, על הרכב בג"ץ.

השר לביטחון לאומי לעומתו, הלך מן הקל אל הכבד. הוא פעל בצעד הראשון כ'שומר שב"ס', בארגון שנתפס שולי בחשיבותו: הוא קידם בשב"ס את מי שהבטיחו להכביד את היד ולהחמיר את תנאי האסירים הביטחוניים, ורק בשלב הבא, כשהמהלכים בשב"ס עברו את המשוכה, המשיך והדיח באלגנטיות מפקדים שראו בתפקידם מעין חוד חלוץ של המחאה נגד הממשלה. בדרכו, הוא צ'יפר ושיפר תנאים למפקדים שגילו נכונות לפעול ברוח השר, ולמעשה – פעל בדיוק כפי שהציבור שבחר בו ציפה ממנו לעשות.

וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הדיפ-סטייט, שמרגיש אובדן אחיזה בזרוע המשטרתית, שהייתה עד לכניסתו של בן גביר לתפקיד חלק בלתי נפרד מהמשולש המשפטי-ביטחוני-משטרתי, עם צמרת בכירה כמעט בכל הארגונים שמזוהה ברובה עם צד אחד של המפה.

שימו לב למופרכות החשדות שהביאו השבוע לפתיחה בחקירות: העברת מידע שלא דרך הצינורות הרשמיים, היא אירוע שמלווה את מוסדות המדינה מיום הקמתה. כשהאלוף אורן שחור פעל מאחורי גבו של ראש הממשלה נתניהו והעביר מידע במפגשים ביתיים ליו"ר האופוזיציה דאז שמעון פרס בשנות התשעים, איש לא העלה בדעתו לפתוח בחקירה ולבצע מעצרים. אך מה שמותר לשמאל, אסור לימין.

עצבי פלדה

העבירה היחידה של השר לביטחון לאומי, זו הצלחת היתר בתפקיד. לא במיגור הפשיעה והחזרת תחושת הביטחון, שם חובת ההוכחה עדיין עליו, אלא בעיקר ברמת חילופי התפקידים וקידום קצינים המזוהים עם הימין. מי שקורא את הטור הזה במשך שנים, יודע שתוכנו רחוק מהפצת קונספירציות למיניהן ומרוחק עוד יותר מאהדה לבן גביר ולדרכו.

אך מה שמגיע – מגיע. ובמישור המינויים, בן גביר הוכיח ששר מהימין יכול לבצע ולא רק לדבר. למנות אנשים מהמחנה ולא להעביר קדנציה שלמה בבכי ונהי על כך שהיועמ"שית, הפרקליטות והשופטים אינם מאפשרים לו לקדם צעדים ולבצע מהלכים.

כדי להבין את עוצמת ההתנגדות, צריך לראות מיהם הגורמים שמנהלים את המערכה מנגד, אחרי שהזרוע המשטרתית נגדעה – מטפורית, מטפורית, ואם הדבר לא יודגש עוד תיפתח פה חקירה – ובמהלכים אקטיביים של השר אי אפשר להגדירה עוד כחלק מהדיפ-סטייט של רשויות השפיטה והאכיפה המזוהה עם השמאל.

מח"ש שעצרה את נציב שירות בתי הסוהר קובי יעקובי כאילו היה עבריין, או לפחות אלי פלדשטיין, ומנהלת את החקירות נגד צמרת המשטרה – היא למעשה הזרוע המשטרתית היחידה שנותרה כיום לפרקליטות. גם השב"כ, שזוהה בימי המחאה עם מטה המאבק נגד הממשלה, נתפס על ידי הימין ברדיפתו האובססיבית אחר פלדשטיין, כמי שפועל בשליחות ראש הארגון רונן בר ומסמן איקס על ראש הממשלה. בהיעדר משטרה פעילה בשורות המערכת שהורגלה לתפעל את כלל הזרועות, השב"כ ומח"ש נתפסים בימין כזרוע החלופית לביצוע עבודות התחזוק.

השחרור של אלי פלדשטיין והנגד שהואשם במסירת המידע, למעצר בית, הוא בלתי נתפס כשמשווים זאת לעבירה שבה השניים מואשמים: מסירת מידע במטרה לפגוע בביטחון המדינה, עבירה שעונשה הוא מאסר עולם.

אם אחרי כל מסע הרדיפה, ההשפלה, מניעת ההיוועצות בעורך דין ושלילת הזכויות – הורה ביהמ"ש המחוזי שבקיא בחומרי החקירה על שחרור למעצר בית, בהליך שסוכל כמובן על ידי הפרקליטות שמיהרה לערער לעליון, אין מנוס מהמסקנה שמדובר במסע רדיפה אישית, ואולי בניסיון האחרון של המערכות לשמר את כוחן ולמנוע ממדינת ישראל להתנהל בסטנדרטים של דמוקרטיה אמריקאית שבה הנבחרים אינם שחקנים בהצגה שבה הכוח האמיתי נמצא בכלל מאחורי הקלעים.

בן גביר הוכיח שגם בישראל אפשר לנהל את מערכות האכיפה, לחולל בהן שינויים ולקבוע טון אחר. על הפשע הזה, שלא ייסלח, הוא משלם כיום ברדיפה משפטית, שכנגדה כל איש ימין שחפץ כי בחירתו תכובד, צריך להתקומם.

הפלוס הגדול של השר לביטחון לאומי, בניגוד לשאר חבריו לימין, הוא העובדה שאין לו מה להפסיד. כמי שנחקר, הואשם והועמד לדין בעבר באורח סדרתי, עשרות פעמים, בתיקים שברובם ניצח, בן גביר אינו חושש מעימות ישיר עם הפרקליטות והיועמ"שית. בניגוד לנתניהו שהחשש מהוצאתו לנבצרות הופך אותו לחששן וזהיר, עבור בן גביר צעד שכזה יהיה מתנה לקמפיין. תנו לו פיטורין על הרקע הזה, ויעד המנדטים שאליו ישאף בבחירות שלאחריהן יהיה דו-ספרתי.

היועמ"שית שיודעת היטב כיצד לכלכל את צעדיה ולעולם לא לחצות את הגבול, כבר הניחה את המוקש – או את הזיקוק – לפתחו של ראש הממשלה כשבתגובה לעתירה הדורשת מראש הממשלה לפטר את בן גביר, ביקשה מנתניהו להביע את חוות דעתו בנוגע לכשירות כהונתו של בן גביר בתפקיד.

בכך בעצם, אמרה בהרב-מיארה לנתניהו: ראה הוזהרת. אם תביע תמיכת יתר בהמשך כהונת בן גביר בתפקיד, עצם האמירה תשמש לרעתך בהגיע יומך, כשתעלה לדיון אופציית הנבצרות האישית שלך בתפקיד ראש הממשלה. נתניהו הוכיח בשנת המלחמה החולפת שיש לו עצבי ברזל, אבל בהתמודדות הנוכחית נדרשים עצבי פלדה.

מבחן ההדחה

האם אופציית פיטורי היועמ"שית כתגובת נגד של הממשלה, היא פעולה אפשרית למימוש, או רק שחרור קיטור והצהרה לחימום הבייס נטולת תוחלת מעשית?

בן גביר שדרש את זימון היועמ"שית לשימוע, הוא האחרון שצריך להוביל את המהלך. אילו היה עושה זאת לפני חודש ימים, בטרם שורבב שמו לחקירות, אפשר היה לנמק את המהלך ברמה העניינית. לזכותו ייאמר שהאיש דרש זאת כמעט מיומה הראשון של הממשלה, אך נמנע מלהציב אולטימטום, כמו שעשה השבוע.

כיום – כל מהלך שיקודם על ידי מי שהשב"כ או מח"ש כזרוע המשטרתית של היועמ"שית סימנו עליו איקס, ישמש לרעתה של הממשלה ויאפשר לבג"ץ לפסוק כי מניעי הפיטורין היו פסולים ונבעו מהניסיון של המדיחים להתחמק מהחקירות.

האדם הנוסף שלא יכול וגם לא רוצה לפטר את בהרב-מיארה זהו ראש הממשלה. נתניהו לא יכול, בשל היותו חשוד בפלילים שמשפטו מנוהל בימים אלה, כשאת התביעה, על פי חוק, מובילה היועצת המשפטית, וגם לא רוצה, אף על פי שהיה מייחל למימוש המהלך, וזאת בשל החשש שבקצה הדרך הנקמה תהיה מרה, עם הכרזה על הוצאתו לנבצרות.

השר שלמה קרעי שמקדם את המהלך והחתים שרי ממשלה, הוא הפה הגדול של הממשלה. איש שדברי התורה והגימטריות הם לחם חוקו, לא רק ליד שולחן השבת אלא גם סביב שולחן הממשלה.

אם יש מי שנותן פייט אמיתי ללוין, ברמת האכזבה והפער בין דיבורים למעשים, זהו שלמה קרעי – שבתקופתו כשר תקשורת, ההטיה של התאגיד ושאר גופי התקשורת נגד הימין רק הלכה והתגברה ללא שום צעד תגובתי מעשי מכיוון הממשלה. בשעת מלחמה, כשהמדינה מקוצצת בבשר החי, שר הגימטריות הוכיח חדלות מעש מייאשת, מה שלא מונע ממנו להמשיך ולדבר גבוהה.

העובדה שקרעי הוא השר שמוביל את המהלך, היא התחזית הברורה ביותר לכשל שיירשם בסופו. ובכל זאת, ניסיון שנעשה השבוע לחזות אם אפשר לנהל זאת נכון וגם להצליח, העלה מסקנה מורכבת.

הממשלה היא שמוסמכת למנות ולפטר את היועמ"שית, אך המסלול התקין לפי החוק, עובר בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה שחבריה הם: נציב שירות המדינה המכהן (עדיין) פרופ' דניאל הרשקוביץ ושני נציגי הציבור: משה טרי ופרופ' טליה אינהורן. בראש הוועדה עומד השופט אשר גרוניס, נשיא העליון לשעבר שנחשב לשמרן ביותר מכלל הנשיאים שכיהנו מאז תקופת הנשיא שמגר.

אם הממשלה תערוך את טענותיה כראוי, תציג את שורת ההחלטות הלעומתיות של היועמ"שית נגדה, ותוכיח משני מקרים לפחות שבהם בג"ץ קבע כי היועמ"שית טעתה כשפסלה את החלטות הממשלה, כי אינה כשירה, יוכלו חברי הוועדה לשבת על המדוכה ולשוות למהלך תקינות מנהלית.

מסביבתה של בהרב-מיארה טענו לאחרונה בתגובה, כי היא פסלה כחמישה אחוזים בלבד מהחלטות הממשלה, אך למעשה, מדובר כמעט בכל ההחלטות המהותיות, שאינן טכניות, והן משקפות את המדיניות של הממשלה הנבחרת. כך שמשפטית, אם בצד ההצהרות תיעשה עבודה רצינית ומעמיקה, אפשר יהיה לבנות 'תיק שימוע' ליועצת המשפטית לממשלה.

חשבון בבקשה

ומכאן למבחן החברים וסיכויי ההדחה: את הרשקוביץ' שמזוהה עם נתניהו ונחשב לנאמנו עוד מימיו כיו"ר 'הבית היהודי', ובוודאי את הפרופ' אינהורן (אימו של שרוליק, מצוות רה"מ) שעמדותיה ידועות, אפשר להכליל מראש ברשימת התומכים. בנוגע למשה טרי, ההנחה היא כי אם תוצג בפניו מסכת טיעונים רצינית, יתמוך בהדחה, כך שתאורטית, הרוב של חברי הוועדה, בר השגה.

השאלה הגדולה היא כיצד יצביע השופט אשר גרוניס שהיה היחיד מחברי הוועדה שהתנגד בשעתו למינויה של גלי בהרב-מיארה לתפקיד כשהדימוי שנתן למינויה – והקפצתה מפרקליטת מחוז אפרורית ליועמ"שית – היה: מינוי של תת-אלוף לרמטכ"ל.

גרוניס הוא היחיד מהחברים שיכול לומר: אמרתי לכם. אך ספק אם במציאות שבה מערכת המשפט נלחמת על מיצובה, ימצא את העוז להרים יד בעד המהלך.

הצבעתו של גרוניס, כמו הצבעת השופט שיושב בראש ועדת הבחירות בנוגע לפסילת רשימות ומועמדים, היא החשובה ביותר להצלחת המהלך.

התנגדותו תאפשר לבג"ץ לפסול את ההדחה ולנמק שמדובר במהלך פוליטי. תמיכה ואפילו הימנעות של מי ששימש נשיא העליון לשעבר, תהיה הצעד הממשי הראשון להדחת היועצת המשפטית לממשלה.

לסיום, יש לומר ביושר: סיכויי הצלחת המהלך ריאליים, בערך כמו הסיכוי שטראמפ יברך על חנינת האנטר ביידן. אך עצם היציאה לדרך תהיה אמירה ולפיה הממשלה אינה חוששת עוד מהיועמ"שית שמטילה עליה אימה. לו יהי.