מנובה להר סיני

מסע סוחף שערכתי עם שורדי מתקפת המוות שעוברים חוויה של שמירת שבת לראשונה בחייהם

כבר בכניסה ללובי הבנתי:
אני עומד לעבור חוויה של ניתוק מושלם.
כל הוויכוחים האין־סופיים, כל התרעלה הבין־מגזרית, כל הפוליטיזציה העכורה סביב המלחמה – הופקדו מחוץ למלון רמדה הירושלמי. עכשיו באים לשבת שלמה של קדושה. שבת של התחברות. שבת שבה יותר ממאה יהודים שניצלו מגיא הצלמוות שליד רֵעים עומדים לעצור, לשמור על השבת במלואה ולהתבונן: אם ניצלנו נגד כל הסיכויים – בוודאי יש לנו תפקיד. לא סתם הציל אותנו הבורא. עכשיו צריך להבין: מדוע התפקיד הזה? לשם מה ניצלנו?
לא בקלות הם ניצלו. הסיפורים שסופרו משך שבת היו סוחטי דמעות. פה סיפור על שהייה של תשע שעות במכולת הזבל הצהובה לצד אנשים שהועלו על המוקד, ושם סיפור על הסתתרות רווית אימה בתוך תעלה בשעה שכדורי המחבלים שורקים ממעל, ואז, כאשר סוף סוף מגיע צה"ל, חושבים שצמד השוכבים בתעלה הם מחבלים וכבר שוקלים לירות. ואז מגיע נדר להתחזק בשמירת שבת ומתרחשת תפנית שמובילה להצלה.
כעת אנחנו כאן, במחיצת ניצולים שהפכו לגיבורים: אם שרדו מתקפת מוות אכזרית שכזו – 'קטן' עליהם לשרוד אתגר שיהודי אשר לא נולד שומר מצוות רואה בו דבר בלתי אפשרי: לעבור עשרים וחמש שעות בלי טלפונים ובלי מסכים. שבת של התנתקות לשם התחברות.
האחראים לפלא הבלתי ייאמן הזה הם היהודים הצדיקים מארגון 'קשר יהודי'. אברכי כולל צדיקים שמקדישים כמה שעות מדי שבוע לנצח על מיזם שהציב לו מטרה לקרב יהודים לאור התורה. האמצעי: יצירת מפגשי חברותא בין ישראלים לאברכים חרדיים. חברותות דומות מתקיימות בין נשים ישראליות לנשות אברכים. מדי כמה ימים נפגשים, פותחים ספר יהודי וצוללים למעמקי החכמה היהודית.
כאשר פרצה המלחמה הבינו ב'קשר יהודי' שהגיע הזמן לפעול. הם יצרו קשר עם משפחות החטופים וגם עם שורדי האירוע ברֵעים. הם מקרבים לבבות, זורעים אמונה, ובעיקר שמים דגש על שמירת השבת. "זאת ההוראה שקיבלתי ממרן הרב אלישיב זצוק"ל, שהיה מדריך את הפעילות שלנו על כל צעד ושעל", מספרת הרבנית צילה שניידר, הרוח החיה מאחורי 'קשר יהודי'.

ירושלים של זהב הפכה לירושלים של אור. אור הנרות, אור השבת, אור הנשמות המתעדנות לראשונה בחייהן בקדושת נועם השבת. במלון הירושלמי, ממש בקריית הממשלה, במקום שמְיַצֵא איבה אין־סופית שמפרנסת את כל הוויכוחים הפוליטיים שקורעים אותנו, קורה עכשיו החיבור הבלתי צפוי מכולם. לכאן התקבצו אודים מוצלים מאש לחוות את השבת הראשונה בחייהם. מזכירים את דברי החכם ב'חובת הלבבות' על האנשים ששבו ממלחמת האויבים ושָׁלְלוּ שָׁלָל אחר מלחמה חזקה. "אמר להם: 'שַׁבְתֶּם מן המלחמה הקטנה – התעתדו למלחמה הגדולה'. אמרו לו: 'ומה היא המלחמה הגדולה?' אמר להם: 'מלחמת היצר וחייליו'".
ובמלחמה הזו – מלחמת ההתחברות מחדש לנשמה היהודית שפועמת בתוך הלב ומבקשת להתגלות – הם נחושים לנצח השבת.
ערב שבת. הגאון רבי ישראל מאיר לאו, שורד שואה בעצמו, עומד לפני השורדים המודרניים. עיניו הטובות מביטות בעיניהם של הצעירים, ניצולים עם ניצול. "גם אני ראיתי את המוות בעיניים. אבל היום אתם כאן ואתם מדליקים את האור שכמעט כבה. ניצלתם, ניצחתם, עכשיו יש לכם תפקיד". דממה באולם. רק הלבבות פועמים בקצב אחיד.
ואז מגיעה הרבנית ימימה (מזרחי), ובידיה נרות השבת. אור של שבת נפוץ לכל עבר. "זה האור שהדליקו אימותינו", היא אומרת, "וכעת אתם ממשיכים את השרשרת. מנצחים את האפֵלה. את הרוע והרֶשַׁע, מעלים את נר הנשמה של אלה שעלו לשמיים בשמחת תורה". ופתאום, בעיני רוחם, הם רואים את כל הדורות שקדמו להם עומדים מאחוריהם, מחזקים את ידיהם.

סעודת ליל שבת. כל שולחן מורכב ממשפחה חרדית ומקבוצת ניצולים. אף אני זוכה לשבת כאן עם המשפחה, והילדים מקבלים שיעור חי בקירוב לבבות, באופן שבו זמירות השבת והדרך שבה אנו מנהלים את שולחן השבת – מקרינות החוצה ומציתות נשמות. אלא שאם ציפיתי לסעודה אקסקלוסיבית, מסודרת, כמו במלונות – מהר מאוד מתחוור לי שלא קלטתי את הקונספט.
עכשיו זמן הנשמות להתרומם. רבי מיכאל לסרי, פצצת אנרגייה כדרכו, מתהלך בין השולחנות, וקולו כמו שופר במדבר. "אתם לא רק ניצולים", הוא קורא, "אתם מנצחים! ניצחתם את הנוח'בות, ועכשיו אתם מנצחים את היצר". ופתאום נוצר מעגל רוקדים ומישהו לוקח את הרב לסרי על כתפיו בשירת "אוּהוּ אוּהוּ אוּהוּ אוּהוּ, אַיי אַיי אַיי אַיי", משל היה חתן בר-מצווה צעיר. והרב לסרי לא מתנגד אלא משתף פעולה ומלהיב את הקהל ממרומי הגב התמיר של הניצול שהתלהב מהרב המדליק.
הריקודים נרגעים וכעת זמן זמירות השבת. "כי אשמרה שבת, ק-ל ישמרני", מזמרים כאן הכל. הציבור לא רק מבין את המילים; הוא ###מיישם### אותן ברגעים אלו ממש. צעירים שספק אם חלמו אי פעם לזכות בשמירת שבת מצטרפים עכשיו ללגיון של אלה שמבטיחים את קיומה של הבריאה בזכותה של שבת קודש.

ואז קם אורי. עיניו אדומות, קולו רועד. "ברגע שהכדורים שרקו מעל ראשי", הוא מספר, "צעקתי 'שמע ישראל'". דממה באולם. "לא ידעתי למה, לא הבנתי מאיפה אני מכיר בכלל את הפסוק הזה, אבל עכשיו אני מבין". ופתאום כולם קמים ושרים בקול אחד: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד!"
הקירות רועדים, הלבבות פועמים, הנשמות מתעוררות. המשתתפים מספרים את סיפורי ההצלה המופלאים שלהם וכל אחד מהם סוחט דמעות ומעורר מחשבה. ההתבוננות של 'למה ניצלתי ומה תפקידי אחרי שניצלתי' עוברת כחוט שָׁנִי בין כל המונולוגים.
בוקר השבת. צעדתי לטבילה במקווה 'זופניק', מרחק כעשרים דקות, ואחר כך נחפזתי בחזרה למלון. התפילה כאן נעשית במתינות והאברכים הנמרצים ממקהלת 'יָשִׂישׂ' הופכים את התפילה לחוויה שסוחפת את כל סוגי המשתתפים, בשלל הברות, הגיות ונוסחים.
בשיא התפילה עולה לתורה שלומי ברגר, אביה של התצפיתנית אגם ברגר שנְמֵקה בשבי חמאס. משפחת ברגר היא מגדלור של אמונה בבורא העולם שיעשה נס ויחזיר את בתם בריאה ושלמה, עם שאר החטופים. הפנים חרושות קמטי דאגה אך העיניים זורחות באור של אמונה. "אנחנו לא מתייאשים", הם אומרים. "אנחנו מאמינים שהקב"ה יעשה נס ואגם תחזור". כעת עולה שלומי לתורה וב'מי שבירך' שנערך לאגם בת מירב לא נותרת אף עין יבשה. "אם ההורים של אגם יכולים להאמין", לחש אחד הצעירים לחברו, "אז גם אנחנו יכולים".
לאורך השבת הרבנית שניידר מקרבת את הנשים. מנחמת, מרעיפה טללים של אמונה, משדרת נחישות אמונית שלא יודעת פשרות ועיגולי פינות. היא איננה מהמתנצלות. היא מסבירה את עמדת עולם התורה בשיא התוקף, במלוא הביטחון. ודבריה, היוצאים מהלב ונאמרים בשכנוע פנימי אמיתי ועמוק, נכנסים אל הלבבות וזוכה להסכמות. "אתם לא לבד", היא שבה ואומרת. "יש לכם משפחה, יש לכם עם, ויש לכם אבא בשמיים שאוהב אתכם ורוצה שתהיו קרובים". ובמילותיה מצאו רבים נחמה וכוח להמשיך.

בסעודת הצהריים נעמד הרב ישראל גולדווסר, מנחיל זיכרון השואה החרדי הפופולרי (המוּכָּר לקוראי 'משפחה' מהפודקאסט 'לא תשכח'). הוא עטוף בטלית ובזרועותיו ספר תורה. עיניו נצצו בדמעות כשהחל לדבר, קולו רועד מהתרגשות. "חברים יקרים", אמר, "הספר הזה שאני אוחז, הוא לא סתם ספר. הוא עד אילם לזוועות, אבל גם לנצחיות של העם שלנו".
הוא השתתק לרגע, כאילו אוסף כוחות ואז המשיך: "ספר זה ספוג בדם קדושים. הנאצים, יימח שמם, פרצו לבית הכנסת בעיצומה של קריאת התורה. הדם של אותם יהודים קדושים נספג בקלף הזה". קולו נשבר, אבל הוא המשיך: "אבל היום, כאן, אנחנו מתקנים. אנחנו ממשיכים מאותה נקודה שבה עמדו היהודים כאשר קראו בתורה והנאצים נכנסו. הגווילים האלה – הם העדות לנצח ישראל".
פתאום, כאילו על פי אות, פרצו הבחורים הניצולים במחול סוער. דמעות זלגו על לחייהם, אבל חיוך רחב נמתח על שפתותיהם. "עוצו עצה ותופר!" שרים כולם והלב היהודי עולה על גדותיו. רגליים שלפני מספר חודשים רקדו לקצב מוזיקה אלקטרונית, מפזזות כעת בריקוד יהודי מלא אמונה וחיבור לבורא עולם, והלב שמח בשמחת הסיפוק על שמירת שבת שעוברת הרבה יותר קל והרבה יותר 'כיפי' מכפי שיכלו לדמיין.
הריקוד הלך והתעצם. מעגל בתוך מעגל, סחרחורת של שמחה והתרגשות. הרב גולדווסר עבר בין המעגלים, מניף את הספר גבוה. "מי רוצה לנשק?" קרא. "בואו נקדש את הספר הזה מחדש באהבה שלנו לתורה ולמי שנתן לנו אותה". בזה אחר זה הם התקרבו. היו שנישקו בעדינות, כאילו חששו לשבור משהו יקר. אחרים נשקו בלהט, דמעות זולגות על לחייהם. כל נשיקה כזו הייתה כמו תיקון, כמו הבטחה להמשיך את השרשרת.
"זה לא סתם ספר תורה", אמר הרב גולדווסר, קולו מתגבר על הרעש. "זו העדות שלנו. העדות שאנחנו כאן, שאנחנו ממשיכים. כל נשיקה שלכם היא ניצחון על אלה שרצו להשמיד אותנו גם לפני שמונים שנה וגם בשבעה באוקטובר".
הריקוד נמשך, הקצב מתגבר. זיעה נטפה ממצחי הרוקדים, אבל איש לא חשב להפסיק. "עם ישראל חי!" קרא מישהו, וכולם הצטרפו לקריאה. הקולות הלכו וגברו, מרעידים את קירות האולם.
"רְאוּ", אמר ר' ישראל בקול רך, "זה הכוח שלנו. זה מי שאנחנו. עם שעבר כל כך הרבה, אבל תמיד קם ורוקד מחדש. הדם שנספג בספר הזה – הוא הדם שזורם בעורקים שלנו. וכל עוד אנחנו כאן, מחוברים לבורא עולם בכל נפשנו – אנחנו מנצחים".
בעיניים הדומעות של הנוכחים ניצת אור חדש – אור של תקווה, של חיבור, של משמעות. הם באו לשבת הזו כניצולים. הם יצאו ממנה כיהודים גאים, מחוברים לשורשיהם, מוכנים להמשיך את השרשרת ולתקן את העולם.

ובמוצאי שבת, כשההבדלה של ר' יונתן רזאל מהדהדת באוויר בקול זמרה נעימה, העיניים כבר לא אדומות מדמעות, אלא בורקות מתקווה. "המבדיל בין קודש לחול", כולם מצטרפים לשירה, ופתאום מבינים: הם עצמם עברו מחול לקודש. מהנובה להר סיני. ממוות לחיים. מחושך הטרור לאור הניצחון והאמונה. זה לא היה 'סוף שבוע', זו הייתה שבת. שבת בטהרתה, בקדושתה. והיא הייתה התחלה של מסע. מסע אל בוראם, אל עמם ואל עצמם.

נ.ב.

מי כעמך

בעומקו של חודש אלול הלב מתחיל לְחַשֵׁב זכויות לעומת חובות, הישגים רוחניים כנגד פִּרְצוֹת אישיות טעונות תיקון.
וברמת הכלל: עם ישראל זקוק לזכויות. כששומעים על אברכים שנפגעו בתאונת דרכים חזיתית עם משאית ליד קרעסטיר, ואחד מהם (חיים ישעיהו בן הינדא בלומא לרפו"ש) שוכב במצב אנוש – מבינים שאנו בידיו של בורא עולם לחלוטין, ושזקוקים לזכויות ולמלאכים שומרים בכל רגע ורגע.
ובכן, הנה פינת סנגוריה עצומה על עם ישראל: זוכרים את שמשון? היהודי הצדיק והערירי מהולנד שהזכרתי בשני טורים עוקבים בשבועות האחרונים? ובכן, בעקבות הטורים פנו יהודים רבים שהתעניינו כיצד יוכלו לסייע לשמשון. רבים מהם ביררו היכן הוא מאושפז (המרכז הרפואי 'הרצוג' בגבעת שאול, ירושלים) כדי שיוכלו לבקרו. השמועה עשתה לה כנפיים, ושמשון – בלי יכולת לדבר או לנוע – בוודאי מעריך את העובדה שיהודים באים אליו כדי לשמח אותו ולשאול בשלומו.
והנה מכתב אותנטי שריגש אותי באופן יוצא דופן: "אנחנו כותבים לך בהמשך לטורים שפרסמת לגבי שמשון לוי תס. הכאב שהעברת הורגש היטב ולא יכולנו להישאר אדישים. כתבת ששמשון הולנדי ודובר אנגלית והולנדית. אני מכירה היטב את בית חולים הרצוג מאשפוז של אימי שם, ויודעת היטב איך מתייחסים במרכזים רפואיים למי שאין לו אף קרוב. לעומת זאת, אנשים שנמצאים לבד ומישהו נותן להם רק כמה דקות של התעניינות כנה – זה יכול להרים אותם.
"לכן כשקראתי את הכתבה אמרתי לבעלי, שהוא הולנדי בעצמו ועלה לארץ לישיבה בגיל 18, שהוא חייב ללכת לשמשון ולדבר איתו ולחזק אותו בשפת האם שלו.
"ברוך השם זכינו במוצאי שבת להגיע לשם. אפילו לא היינו צריכים לחפש אותו היות שפרסמת תמונה שלו. מייד ראינו אותו בחדר הראשון של מחלקת מונשמים, מול הכניסה. הוא היה מנומנם בתחילה. בעלי ניסה לדבר איתו בעברית והוא לא פקח את עיניו. ברגע שהוא התחיל לדבר בהולנדית הוא פתח זוג עיניים גדולות והקשיב לבעלי. בעלי סיפר לו קצת על הרקע המשפחתי שלו ואחר כל עבר לחזק אותו בדברי תורה ושר איתו כמה שירים.
"רציתי לומר לך שהוא מקשיב ומגיב ב'כן' ו'לא' לכל מה ששואלים אותו באמצעות נענוע הראש. הוא השתנק עם מכשיר ההנשמה וברגע שקצת נרגע, בעלי שאל אותו אם משהו כואב לו והוא אמר שלא (באמצעות נענוע הראש). הוא שאל אותו אם הוא רוצה שנישאר והוא ענה כן (שוב באמצעות הראש). ניכרה עליו התרגשות גדולה בזמן השירה.
"בקיצור תודה שזיכית אותנו במצווה הגדולה הזו של ביקור חולים. שמשון נכנס לליבו של בעלי מאוד ובעזרת השם הוא מתכוון להגיע לבקרו עוד ולשמח אותו, כי הוא נותן יותר מאשר לוקח בשמחה שיש לו כשמגיעים אליו. בתפילה לרפואה שלמה ולביאת משיח צדקנו".