מנשה ואפרים

הרבה שמחות והרבה תובנות. וגם: מילה על טראמפ ומדורו

קרדיטים תמונות: הבית הלבן,

1. זה היום האחרון של השבע ברכות. אני כבר לא יודע לספור באיזה שבע ברכות אוחזים. לדעתי, אם ללכת בעקבות התחושה שלי, כבר עברו את שבעת הימים מזמן. לבד מהדרשות–הרצאות–נאומים–ברכות שזכינו לשמוע בכל ימי השמחה ועוד נשמע, אני חושב שהרעיון הזה של שבע ברכות הוא רעיון מצוין, כמובן מלבד העניינים הנשגבים הרוחניים שלו, ולו רק מפני שקשה לנחות מגלקסיה כה גבוהה ונשגבת ושמחה ומנותקת מכל דאגות האתמול והמחר. כך, שבעת ימי השמחה מתנהלים בתהליך סדור מדוד ומבוקר. בשבע ברכות הראשון כולם עוד פה, כל האורחים, האחים והגיסים והמשפחות כולן. בשני הדוד העסוק כבר נסע. כך זה הולך ומתמעט כל יום ואנחנו חוזרים לשגרה, אבל לא שוכחים להודות להשם על כל הטוב והחסד.

למי שלא השתתף בחתונה אני מעדכן שהייתה חתונה שמחה ומדהימה. בשעה שתים עשרה שיגרה העיירה זיקוקים כדי להביע את שמחתה בעקבות השמחה שלנו. ברחובות אנשים חשבו בטעות שזה בגלל השנה הלועזית החדשה. שיחשבו. כל מי שנכנס לאולם התעכב מעט על קונסטרוקציית השוקולדים המדהימה שעיתון 'משפחה' שלח לאירוע. כל מי שלא ממש מיהר לבר שהיה עמוס בכל טוב, קרא בשקיקה את הטקסט המחורז שהוצב למרגלותיו. לאחר שכל האורחים הלכו, אי שם בחמש לפנות בוקר, גם אני, אודה על האמת, קראתי אותו הלוך ושוב והוא מאוד מצא חן בעיניי. הערה אחת בכל זאת. היה כתוב כך: "כתיבתו מתוקה כעוגת קליינברג נוטפת צוף דבורים".

אז ברשות המערכת, שתי הערות קלות. לא קליינברג, אלא קליינבלט. ובינתיים המוצר המבוקש ביותר שלה הוא לא מאפה נוטף צוף דבורים, אלא דווקא יאגדעס בריאש, כלומר, עוגת אוכמניות, שיש האומרים שאין למצוא דוגמתה בעולם כולו. הטקסט, מכל מקום, היה ללא ספק נוטף צוף דבורים מתוק מאין כמוהו.

עד כדי כך הייתי בטוח שמדובר בסוג של חול המועד שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ובבוקר הם מקבלים ארוחת בוקר ליד הדלת ובערב הם סועדים בסעודת שבע ברכות, שכמעט שכחתי לכתוב את הטור. מזל שבהפקה הזכירו לי שהעולם ממשיך לנהוג כמנהגו וגם אם אני עדיין חוגג, וגם אם הראש שלי עמוס בכל הטוב הזה של השמחה, עדיין יש קוראים שמחכים.

2. שמחה צריכה סייעתא דשמיא. לא רק במאקרו, אלא גם במיקרו. כלומר, באיזו פרשת שבוע היא תחול. לא שזה העיקר. אנשים גם מתחתנים בפרשת מצורע והכל טוב ויפה. אבל המזל של השמחה שלנו היה שהיא חלה בפרשת ויחי, ולכן רוב רובם של הדוברים ניתחו את המהלך ההיסטורי של יעקב אבינו כשהקדים את אפרים לפני מנשה. בימי השמחה שמענו עשרות רעיונות ותובנות ולקחים הנובעים כולם מתוך המהלך הזה. כולם ניסו בדרך כזו או אחרת לתרץ את הקושיה האלמותית:

מפני מה היה צריך יעקב לשכל את ידיו. לא היה קל ופשוט יותר להחליף את המיקום של אפרים ומנשה?

בשלל התירוצים שנשמעו מפי האחים, הגיסים והדודים והסבים כמובן, אני חייב לצטט את ההסבר הנפלא של גיסי המחנך הדגול הרב ישראל וינטרניץ שמשמש כמשגיח הישיבה של בעלזא בטלז סטון. הישיבה הזאת היא ישיבת נעוריי. הישיבה הקטנה שבה למדתי. אנחנו היינו הראשונים לחנוך את המבנה המפואר הזה שניבט לנהגי הרכב ששועטים על כביש מספר אחת שלמרגלותיו. היום זה כבר הסטנדרט הרגיל, אבל באותם ימים זה היה בגדר חידוש. המבנה הקודם שבו למדנו בשכונת בית וגן היה רעוע, מרוט ומט ליפול. אמרו אז: כשבחור סוגר דלת בקומה הראשונה, מההדף נפתח לו חלון בקומה הרביעית.

הוא אמר, בין השאר, כך:

"לפעמים יש אנשים שכל הזמן עסוקים בלשנות את העולם ולתקן את האחר. זו לא חוכמה. להסתובב בעיר ולהפגין נגד הרעות החולות הוא לא מה שישנה את המצב. במקום לבחור בדרך הקלה ולתקן את האחר, תקן את עצמך. אם כל אחד יעבוד על המידות שלו וישנה את עצמו, כל העולם ישתנה לטובה.

"יעקב אבינו", כך אמר הגיס הדגול. "מלמד אותנו לקח חשוב. אכן, הכי קל להזיז את הנכדים מהמיקום שלהם ולסדר אותם בסדר הרצוי לו. אבל קשה יותר, וזה מה שחשוב יותר, לעשות את השינוי בתוכו".

בתוך מחנך הוא כמובן האריך לגבי אותם הורים שבמקום לשנות את עצמם ואת הפנימיות שלהם, הם בוחרים בדרך הקלה יותר ודורשים את אותם השינויים שהם לא מסוגלים לבצע אותם, דווקא מהילדים שלהם. ועוד יותר גרוע הם אלו שמחנכים את הילדים שלהם ללכת בתלם, לא כי זה מה שהשם רוצה, אלא כי זה טוב בשביל "השם" של המשפחה שלהם.

3. האולם היה מלא מפה לפה. ברוך השם. כל כך הרבה יהודים הגיעו לאחל מזל טוב מקרב לבם. זה מרגש אותי תמיד מחדש. לא רק חסידי בעלזא מהשטיבל שלי. בעיירה שלנו כל העדות מיודדות ומכירות ומחבבות זו את זו. זה אחד היתרונות של המקום שלנו. אולי כי אנחנו מוקפים בגויים. או שמא, בגלל שהפוליטיקה ומשחקי הכיסאות הפוליטיים לא רלוונטיים במקומנו. אני כבר מזמן חושב שההשתתפות שלנו בפוליטיקה בארץ ישראל הורידה במקרים רבים את אהבת הזולת לדיוטות די תחתונות.

מי שרצה להגיע ולא הצליח, שלח משהו. העיתון שלח סידור שוקולדים מדהים, ידידי מניו סקווירא המחנך ר' אלעזר יונה זילברמן שלח ברכה נלהבת בשם כ"ק האדמו"ר שליט"א, ואילו ראש הקהל שלנו בקרעסטיר תחתית, ר' מרדכי כהן, שלח דרשה מוקלטת. זה רעיון שלא חשבתי עליו אף פעם. ברוך השם אצלנו זה לא היה רלוונטי, אבל בשמחות שבע ברכות שבהן יש חשש שלא יימצא נואם מוכשר, תמיד אפשר להצטייד בדרשות מוקלטות ולהשמיע אותן ברוב שמחה וגיל.

הרעיון המרכזי שעמד בדרשה שלו היה יוצא מהכלל. הוא הקשה כמין חומר, שוב בסוגיית אפרים ומנשה:

יעקב אבינו מברך את הנכדים שלו, אפרים ומנשה, בברכה הזאת: "המלאך הגואל אותי מכל רע, הוא יברך את הנערים". "זה כמו", כך תיאר את זה ר' מרדכי, "שיהודי שעבר את מוראות השואה, ניצל מהכבשנים ומתאי הגזים ועבר דרך ארוכה של ניסים ונפלאות, יברך ילד שקצה אגודלו ספג חתך קטן ובלתי נראה בלשון הזה: 'כשם שהשם עזר לי בשואה, כך הוא יעזור לך במקרה שלך'.

"אלא מה", יישב ר' מרדכי מיניה וביה, "יעקב אבינו בא ללמד אותנו שכן, אצל הקב"ה אין ניסים גדולים וניסים קטנים, נפלאות קלים ומופתים מסובכים. אותו הקב"ה שגאל את יעקב מכל התלאות והצרות שלו, מעשיו ועד מכירת יוסף, כך בדיוק ובאותו מהלך של רצון אלוקי, הוא מרפא חתך זעיר של ילד קטן".

***

לא יתבייש

בימים אלו אני עסוק. כלומר, לא ממש פיזית, אבל המוח לא פנוי לדברים אחרים. אני לא כל כך מתעניין במה שקורה בעולם, מסומלילנד ועד הנה. אבל בכל זאת אני חייב להקדיש כמה שורות לנשיא האהוב שלנו היושב בארצות הברית ולאחל לו ממיטב ברכותיי, בכל זאת אני בעל שמחה כעת לרגל המבצע ההרואי בוונצואלה.

לא שאני חושב שזה ישנה את המצב במדינה המוכה הזאת בן לילה, אבל המבצעים האלה חושפים את הפנים האמיתיות של השמאל העולמי, הנאור והמתורבת כביכול, שמוחה על לכידת רודן דיקטטור ואכזרי שדיכא את בני עמו עשרות שנים, רק בגלל שהיא מתנגשת עם הבדיחה העלובה הזאת שנקראת 'החוק הבין לאומי'.

הייחודיות של הנשיא דונלד טראמפ ירום הודו היא שהוא מקיים, בדרך שלו כמובן ולצרכים שלו כמובן, את הסעיף הראשון ב'שולחן ערוך': "ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו". יתרה מזאת, את כל מי שמלעיג עליו הוא מעניש עוד יותר. הוא עושה מה שהוא רואה כצדק עולמי ושיקפצו לו כל הצבועים עד מחר.

ובנימה של רצינות: אני חושב שאנחנו בדרך לגאולה. אי אפשר להתחמק מכל הסימנים ששולחים לנו. לראשונה מאז החורבן עם ישראל יושב בארצו וארץ ישראל היא מקום התורה הגדול ביותר בעולם. לאט לאט כל ציר הרשע הולך ונמוג, הולך ונעלם. מחיזבללה ועד סוריה. החוליה המרכזית, איראן, גם היא כנראה בדרך לשקוע בתהום הנשייה.

רבותיי, יש להתכונן. ללמוד הלכות קודשים. להכין את המזוודות ובעיקר להכין את עצמנו לקראת ביאת המשיח. בקרוב ובמהרה.

תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה.